הגל אוהב את קאנט, ולוקח את כל זה להיות הבסיס של קטגוריית המהות האמצעית שלו בלוגיקה שלו, ועדיין אלה הבעיות שהוא מוצא אצלו אגב סובייקט ואובייקט: (א) אובייקטיביות מוגדרת כסינתזה אוניברסלית והכרחית בתוך הסובייקט הטרנסצנדנטלית; ובכל זאת קאנט גורם לידע להיות תלוי ב”דבר כשלעצמו” מסתורי, שנשאר לנצח מחוץ לכל סינתזה. (ב) האלמנטים חרגו מבסיסי הידע, קטגוריות, כדי להגדיר צורות טהורות שיהיו ריקות לחלוטין בלי עניין הידע שמספק רגישות ואינטואיציה. (ג) העולם הנגיש לידע הוא רק פנומנלי, זה רק יחסית לידע, אבל לא ידוע בפני עצמו; לתחום הפנומנלי הזה יש מקבילה בעולם מובן, נגיש, לפי קאנט, רק באמצעים מוסריים. (ד) קטגוריות נחשבות על ידי קאנט כצורות של שיפוט, אפשרויות שונות של איחוד בין סובייקט לפרדיקט, מבלי שהוא יבחין בכך כי כל עוד יש קופולה בין השניים זה לא אחדות, אבל הפרדה, שמתערבת תחת הצורות השונות הללו. (ה) הקטגוריות מייצגות עבור קאנט (למרות העובדה שיש כמה) את האחדות או זהות הידע עם עצמו, בעוד שהריבוי (ההבדלים), מגיע אל הסובייקט רק עם נתונים אמפיריים (למרות זאת “הבדל” הוא קביעה הגיונית או רעיונית). פנים/חוץ, צורה/חומר, תופעה/מובן, איחוד/הפרדה, זהות/הבדל הם דוגמאות, בין רבות אחרות, להבניות מושגיות גרידא שבהן השתמש קאנט בדרך של הסבר לאיחוד הידע בתוך האגו הטרנסצנדנטלי. המושגים האלה, במקום לאחד, מציגים כמה שיותר הפרדות, בדיוק בגלל שהטבע הרעיוני האמיתי שלהם לא מוכר על ידי קאנט, שבדרך זו הסביר הכל מלבד לתת הסבר לעצמו; זו הסיבה לכישלון כל העסק שלו. כל המושגים הללו של השתקפות יופיעו ב-היגיון של מהות, שבו אופייה היסודי של ההבנה ייחשף כווריאציה על התמה של הדורמיטיבה של מולייר: שכפול חסר תועלת אשר, במקום להסביר ולאחד, מטשטש ומפריד. החלק המקביל, ומאוד מפרך, מהלוגיקה, לוקח את הפילוסופיה כחוט המשותף שלה של שפינוזה – המוחלט הוא החומר הייחודי – ומפתח ביחס לפילוסופיה זו את בעיית המודוס על ידי הגעה למצב מקביל לקטגוריות ה”דינאמיות” של קאנט: חומר, סיבתיות, אינטראקציה: הרוח הוא המוחלט המתפתח בזמן (הגל כותב את הלוגיקה מן הפנומנולוגיה: הלוגיקה היא [גם] ביטוי החירות).
ראה יוג׳ין פליישמן.
השאר תגובה