פילוסופיה

ההבחנה בין רעיונות לדברים. קוז׳יב.

Estimated reading time: 69 minute(s)

הבאתי מקוז׳יב כי זה זה, ואני לא חש בטוב כדי להיות הזה. מצד שני, הלוואי, והייתי יכול לזה, להיות הזה, אם הייתי חש בטוב. אז קצת מהטוב כי חש ברע, והנה לך מעבר לטוב ורע, ואור שהוא עבודה ולא הפקר.

על ההבחנה הפילוסופית בין רעיונות מושגים לדברים : רעיונות מושגים ודברים אובייקטים במשך הזמן הממושך של הקיום האמפירי: כאשר האדם תופס את משך הזמן הממושך של קיומו האמפירי, של העולם שבו הוא חי, הוא מעריך בו רעיונות/מושגים ודברים אובייקטים, כשני סוגים של תופעות, אותן הוא תופס באופן בו-זמני ושלהן יש יחס הדדי כמו גם “התכתבויות” חד משמעיות. נראה (מעל לכל, בעולם ה”מג’ק- סמו- מיתולוגי” של ההתחלה) כי האדם לפעמים לוקח רעיונות מסוימים להיות דברים. אבל, ככלל, האדם מבחין בין רעיונות ודברים, עד כדי כך שהוא לעולם לא יוכל לבלבל אותם, גם כאשר ההרמוניה מתקיימת לה, אגב העניין של רעיון והדבר ש”מתאים” לו. זה לפחות המקרה עם בני האדם כמונו.

עם זאת, אפילו היום לא קל לנו לומר במה רעיון יכול להיות שונה מכל דבר. לרוב אנו שומעים כי רעיון, מה שזה לא יהיה, שונה באופן קיצוני או, טוב יותר, “essentially” או “באופן בלתי הפיך” מכל דבר, אפרופו המשמעות של האובייקט וכי הרעיון הוא בהכרח כללי (או אוניברסלי) ומופשט (מהכאן ועכשיו), ואילו הדבר נמצא בכל מקום ותמיד מסוים (או אינדיבידואלי) וקונקרטי (במובן המעורפל של ”אמיתי”).

הבה ננסה לראות מה הקביעה הכפולה הזו מסמלת ע״י התחלה עם הניגוד בין הכללי לפרטי.

הכללי והפרטי

ההתנגדות הבלתי ניתנת לערעור לכאורה בין הרעיון שנטען כי הוא תמיד כללי לבין מה שמכונה “הדבר המסוים בהכרח” יכולה להיות אשליה [א] אם הרעיון אינו בהכרח כללי או [ב] אם הדבר אינו בכל מקום ותמיד משהו מסוים. לכן יש לשאול אם זה באמת כך. משם שהדבר יכול “להתאים” לרעיון רק במידה שהוא “מתגלה” לאדם, דבר אשר ניתן לעשות, בסופו של דבר, רק באמצעות תפיסה (במובן הרחב), יש צורך לשאול [ג] אם זה אכן נכון שרק הדבר הפרטי יכול להיתפס ישירות. אם לא, הדבר עלול לא להיות פרטי. ואם, יתר על כן, הרעיון מסוגל לא להיות כללי, אפשר לשאול [ד} אם מידת הכללה או הייחודיות של רעיון אינה עולה בקנה אחד בדיוק עם זה של הדבר ש”מתאים” לרעיון הזה. בהמשך ננסה להשיב ברצף לארבע השאלות הללו הנוגעות להכללה ולייחודיות של הדברים והתפיסות הקיימים באופן אמפירי במשך זמן רב נתפס או מורגש.

א.

ייחודיות הרעיונות. האם אפשר לומר באמת כי רעיונות הם בהכרח, כלומר, בכל מקום ותמיד, כלליים?

אכן, הרעיונות או כוכב הלכת מארס הם לא יותר “כללים” מאשר כוכב הלכת מארס או האיש נפוליאון בעצמם. חלק יתנגדו, כדי להיות בטוחים, בטענה כי כאן זה עניין, לא של רעיונות שנקראו כראוי, אלא עניין של “שמות פרטיים”. ובכל זאת, זה יהיה הכרחי לומר אז מה הם שמות פרטיים ואיפה הם שונים מן המושגים/ רעיונות. עד כה, אף אחד מעולם לא הצליח לעשות זאת בצורה ברורה ומדויקת. בכל מקרה, יהיה קשה לטעון כי מושגים (שאינם מנוגדים) הם “שמות לא נאותים” של הדברים שאליהם הם למעשה “מתייחסים” (כלומר, במקרים אחרים מאלה שאותם אומרים בני האדם שמשתמשים בהם “מבצעים טעויות” או ”טועים“).

כך או כך, ההתנגדות לגבי “השם הפרטי” לא תהיה תקפה עוד אם מישהו ייקח כדוגמה רעיון כמו הצורה היוונית למילה יוניברס. ברור שהרעיון הזה אינו “כללי” יותר מהפסוק של היווני (בהגדרה אחת וייחודית) שאליו הוא “מתייחס”. ובכל זאת, לרעיון הזה יש את כל המראה של רעיון אותנטי. בכל מקרה, יהיה קשה לסרב לקרוא לזה “רעיון” בתואנה שבמקרה זה, גם במקרה זה, מדובר בשאלה של “שם ראוי”. למעשה, לעתים קרובות כפי שסוכם (שלא בצדק, יתר על כן, לדעתנו) לא ניתן להגדיר את המשמעות של “שם ראוי”, כלומר, לפתח אותו באופן דיסקרטי, משום שהוא אינו מורכב על ידי שילוב של משמעויות של מילים שאינם נפרדים מאותו “שם”. עם זאת, אין ספק כי לגבי המשמעות של הפסוק היווני של היוניברס, הצורה ניתנת להגדרה מושלמת מן המשמעויות המגוונות שהוא משלב ושכולן שונות ממנו. אין שום סיבה לא לקרוא ליקום “רעיון” במשמעות המחמירה והחזקה של המילה, אם כי הכל מוביל אותנו לומר שהרעיון הזה הוא “מסוים” ולא “כללי”. אנחנו יכולים, כך נראה, להסיק מכך שתפיסות אינן בהכרח כלליות יותר מהדברים שאליהם הן “מתייחסות”, שכן הם לא כל כך בכל מקום ותמיד.

ב.

אחד לא יכול, כדי להיות בטוח, להסיק מן הקודם כי אין מושגים “כלליים”. אבל האם אפשר לומר באמת שהדברים נמצאים בכל מקום ותמיד, כלומר, בהכרח באופן פרטי?

כמה דוגמאות יאפשרו לנו להבחין כי התשובה היא פחות קלה ממה שניתן לחשוב בדרך כלל בזמננו.

גיאולוג מתחיל בחיפוש אחר שמן, האם זה עבור שמן אחד או אחר, שמן “מסוים” שהוא מחפש, או המדובר על שמן “באופן כללי”? נראה לנו כי זה שמן “באופן כללי” שהוא מחפש וכי הוא מוצא. עם זאת, אף אחד לא ירצה לומר שהוא חיפש, בטח לא שהוא מצא, שום דבר, אלא רעיון.

כאשר בנק מפקיד באחר 10 טון זהב וכאשר האחרון משחזר את הזהב שהופקד, הרי שלא אותו זהב חוזר לבעלים של 10 טון זהב. נראה לנו, אם כן, כי זה לא עשרה טונות של זהב “מסוים” זה או אחר שהופקדו והוחזרו , אבל עשר טונות של זהב “באופן כללי”. עם זאת, אף אחד לא חולק על “המציאות” של הביצוע ולא, אם כן, של “הדבר”, של הזהב המדובר . באופן דומה, נראה לנו קשה להכחיש כי הרעיון OXYGEN הוא רעיון “כללי”. אבל זה לא אומר, לדעתנו, כי זה עדיין קשה יותר להסביר מדוע והיכן בדיוק היסוד הכימי Oxygen, אשר תואם את הרעיון הזה, הוא פחות “כללי” מאשר הרעיון עצמו. עם זאת, כולם יסכימו כי חמצן הוא דבר ודבר אמיתי, מוחשי. קיים בעולם.

אם נלך מהעולם הכימי לעולם הביולוגי, “חוסר היציבות של ה-generetion” של הדברים (שהתגלה, כך נראה, על ידי אריסטו) הופך להיות ברור יותר. אכן, זה בהחלט לא יהיה נכון (אם כי בשום אופן לא שקר) לומר כי עכבר “מסוים” זה או אחר לא יכול להפרות חתול נקבה “מסוים” נתון. זה הרבה יותר טבעי ((נורמלי)) לטעון כי החתול והעכבר אינם מפרים זה את זה הדדית. באופן דומה, אם לאחר זיווג של שני חתולים, חתלתולים ולא עכברי תינוקות נולדים, זה לא בגלל שזה עניין של כמה חתולים “מסוימים”, אבל של חתולים “באופן כללי”. אם אדם היה רוצה להפוך את הבעיה למודרנית על ידי מעבר לכרומוסים הניתנים לניתוק לגנים, הוא לא היה משנה דבר במצב, שכן לאחר מכן הוא היה צריך להתקדם ליסודות הכימיים המרכיבים את הגנים ובכך היה נופל חזרה לתחום הדוגמאות שצוטטו קודם לכן (Oxygen).

לפיכך, אנו יכולים להסיק באופן זמני ממה שקדם לכך, שאם הרעיונות הם לפעמים “מסוימים”, הדברים הם לעתים קרובות “כלליים”.

ג.

תפיסת הפרט והכלל. אם לומר את האמת, כאשר אחד טוען כי בהכרח זהו רעיון “כללי” אשר “מתייחס” לדבר מסויים, שנמצא בכל מקום ותמיד, נראה כי הוא טוען שהדבר אינו כל כך דבר , עם אופי כזה וכזה , עד שהוא “תואם” את הרעיון ;כמו שהוא טוען שזה אותו דבר הנתפס על ידי איש בשר ודם. אך האם זה מדויק לומר שבני (ובעלי החיים) תופסים דברים מסוימים? פסיכולוגיה ניסיונית מודרנית, בדיוק כמו שההתבוננות הפנימית האלמנטרית ביותר, נקייה מדעות קדומות, כמובן,מערערת על קביעה זו, שהיא בת יותר מאלפיים שנה.

אכן, מה האדם רואה כשהוא מסתכל סביבו? הוא רואה כאן עץ ושם כלב או מכונית או, יותר טוב, סיטרואן. אבל הוא אף פעם לא רואה את הסיטרואן המסוימת הזו, הנושאת מספר סידורי נתון. אדרבא וכברה כפרה! הוא שם לב (למרבה המזל מבלי להיות מופתע) לעיוורון הסלקטיבי זה, המונע ממנו לראות את התכונות הספציפיות, כשהוא “מבלבל”, למשל, את המכונית של חברו, הנראית לעיתים קרובות, עם המכונית שהוא רואה עכשיו חונה על המדרכה, ושייכת, למעשה, למישהו אחר.

תינוק מכנה באדישות את כל הכלבים בהם הוא נתקל “ווה-ווה” אך נזהר שלא לקרוא לחתול כך. האם צריך להסיק שהוא כבר עבר במאמץ ארוך וקשה של “הכללה”? האם לא טבעי יותר לחשוב שהוא רואה את הכלב לפני שלמד לראות את הכלבים השונים ברחוב? חוץ מזה, כולם יודעים שאפילו אדם מבוגר, אם הוא לא מאומן, רואה רק דוגמאות זהות לכבשים, שעה שהרועה רואה כבשים שונות בתכלית, שההבדל שלהן “קופץ לעיניו”, כמו שאומרים (יתר על כן, שלא בצדק). ובאשר ליכולת להבחין “במבט ראשון” פסל מקורי מן העותקים הטובים שלו, רק מומחה, אם מישהו בכלל יכול לכך, יהיה מסוגל לכך.

פסיכולוג של בעלי חיים ביצע כמה ניסויים גאוניים עם קופים (נחותים!) במטרה להראות כי חיות כביכול אינטליגנטיות יכולות לעבור ל”הכללות״/לרעיוניות. הוא הביא אותן להגיב בצורה זהה להצגת ציפורים שונות והגיע למסקנה כי לנבדקים אלה יש לא רק תפיסה של ציפור “מסוימת” כזו או אחרת, אלא גם תפיסה של הציפור “באופן כללי”. אם מדען זה היה מתנסה בצפרדעים, הוא ללא ספק היה משיג תוצאות עוד יותר מפתיעות בעיניו. שכן צפרדעים בהחלט מסוגלות ל”הכללות “מתקדמות עוד יותר ולכן יהיו ברשותם תפיסות כלליות “עוד יותר”. אבל השכל הישר גורם לאדם לחשוב שככל שיורדים לאורך קנה המידה של בעלי החיים, אנו פוגשים תפיסות שפחות ופחות מתאימות לחשוף “ייחודיות”, כלומר, אנו פוגשים תפיסות שיש להן “תוכן” של יותר ויותר אמנה “כללית”.

לבסוף, בואו נניח כי בוטנאי מגלה צמח ממין עדיין לא ידוע. אם הוא ייתן לו שם, הוא ללא ספק יצר רעיון חדש, שייאמר מעתה כי הוא אכן רעיון “כללי”. אך באיזה מקום שונה ה”תוכן” של תפיסה זו מתוכן התפיסה או מהתפיסות שהיו לבוטנאי בנוכחות הצמח המדובר, שאנו מכנים כצמח ה”מסוים” הזה?

לאור הדוגמאות הללו נראה לנו מותר לומר כי קשה הרבה יותר לתפוס את ה”פרטיקולרי “מאשר את “הכללי” ושיש, בשולי כל תפיסה של דבר,” ייחודיות “של הדבר ההוא שלא נתפס לנצח. לפיכך, כל תפיסה “כללית” של הדבר הנתפס, באיזה שהוא סוג, “עושה הפשטה” מתוך ה”מיוחדויות” שלו. ואפשר לשאול, במעין רצף, האם מידת ה”כלליות “או ה”פרטיקולריות” של הרעיון איננה זהה לזו המאפיינת את תפיסת הדבר ההולם, מתאים, כו משיב לתפיסה הנדונה.

ד. כלליות ומיוחדות של תפיסות ודברים

היות וכך, האם לא יכול היה לומר שתפיסה אינה “כללית” או “מסוימת” יותר או פחות מהדבר שאליו היא “מתייחסת”?

בואו ניקח שוב ((מחדש)) את הדוגמה של חמצן. איך קוראים לדבר הזה חמצן? איך קוראים לזה בדיוק! נראה שהתשובה הטובה ביותר היא לומר שחמצן הוא מכלול החמצן שקיים ביקום. אך האם הרעיון OXYGEN אינו “מתייחס” לאותו מכלול הזה? במה יהיה חמצן “אמיתי” או “דבר” יותר “מסוים” או פחות “כללי” מאשר “הרעיון” שלו? אולי אפשר לומר ששם “יכול היה להיות” או פחות או יותר חמצן ממה שיש במציאות כמכלול. אבל אפשר להתייחס אז לחמצן שיהיה “אפשרי” בלבד ולא לדבר ה”אמיתי”. הדבר עצמו. חוץ מזה, שום דבר לא מונע את הרעיון חמצן מלהתייחס אל הכמות הכוללת של חמצן כסך הכל אחר מזה הקיים “במציאות”. זה, אולם, יהיה נכון רק כטעות או בורות, מה שמחזיר אותנו לרלטיביות ביחס לדבר הנתפס. או יותר נכון לרלטיביות ביחס לידיעה שלנו את היקום מבחינה פיזיקלית. המקסימום זאת ההשערה המודעת לבורותה ומבקשת דמיון וסיפורים, כל דבר ולא את הדבר כשלעצמו, כרעיון ריק או הכרזה ריקה.

האבסטרקטי והקונקרטי:

האבסטרקטי והקונקרטי. גם כאן האופוזיציה יכולה להיות הזויה, אם יש מושגים “קונקרטים” או אם הדברים עצמם “אבסטרקטים” יותר ממה שמקובל לחשוב. לכן נדרש שננסה לראות מלכתחילה מה יש בזה.

כעת, בדרך כלל נאמר שהדברים הם “קונקרטים” (במובן “אמיתי”) מכיוון שהם מהווים את מושא התפיסה, לכן יש לשאול האם אכן הקונקרטי נתפס והאם הוא לבדו בהיותו כזה, נתפס? או שמא האבסטרקטי יכול להיות באותה מידה מושא של תפיסה (אלא אם כן הקונקרטי לבדו נתפס באמת)? רק אז נוכל לומר באיזה מובן אפשר לדבר (מבלי להכתיב את עצמנו באופן שרירותי) על האופי “האבסטרקטי” של רעיונות או על האופי “הקונקרטי” של דברים.

מלכתחילה, בואו נראה אם נוכל לומר שהרעיונות notions הם בכל מקום ותמיד מופשטים. בדרך כלל נאמר כי המושג הוא בהכרח מופשט בגלל שביצירתו אנחנו מפשיטים אותו מהמציאות הקונקרטית שלו.

כדי להגיע אל המושג מן ה”מציאות הקונקרטית״ או הדבר ב”הרהור” שלו, אחד חייב to abstract את המציאות הקונקרטית או הדבר מכמה אלמנטים או איכויות. והמצב הנובע מ”התפיסה” הזו של הדבר יהיה עני יותר מהדבר עצמו ש”הוגש”. בהיותו עני ב”תוכן” יותר מ”המציאות הקונקרטית” אליו הוא “מתייחס”, הרעיון יהיה “כללי” יותר מהאחרון. ככל שהרעיון הוא “כללי” יותר, כך הוא “עני יותר” או “מופשט” יותר; לעומת זאת, הוא “עשיר” ככל שהוא פחות “כללי”. אך בכל מקרה, תפיסה תהיה בכל מקום ותמיד “ענייה” יותר או “מופשטת” יותר מ”המציאות הקונקרטית”(בכל מקום ותמיד “קונקרטית”) ה”מתאימה” לה. הבה ניקח דוגמא על מנת להבין טוב יותר את הדרך המסורתית הזו לראות את הדברים. הנה שני פרחים, אשר נבדלים רק בגלל העובדה שאחד מהם כחול והשני אדום. כדי להפוך את שני הפרחים הללו למושג יחיד פרח, די יהיה “לקטוע” את הצבעים האדומים והכחולים שלהם כחלק מתהליך ההמשגה. כך יהיה ניתן להשיג תפיסה אחת “כללית” ו”אבסטרקטית״ אשר תתייחס באדישות אל הרבים , כך כאילו היו אחד, כמו השניים של שני הפרחים ה”אמיתיים” שכל אחד מהם “פרטי” ו”קונקרטי” ביחס לרעיון של הפרח. אך אל לנו לשכוח שהסכמנו לדבר על תפיסות ה”מתאימות “לדברים על ידי “התייחסות” אליהם. כעת ניכר כי הרעיון של משהו חסר צבע יכול “להתייחס” לכל דבר פרט לפרחים (מה שאפשר לעשות כי לבן הוא צבע באותה מידה). מה שבטוח, הרעיון עצמו הוא ש”מתאים״ לצבעו של אותו פרח באותה צורה כמו “איכויותיו”.

מכאן נובע כי כדי להיות מקביל או כדי לקיים הקבלה לשני הצבעים בדוגמא שלנו, המושג פ ר ח צריך להיות חסין מאובדן כל אלמנט מכונן המקביל לצבע. יתר על כן, התפיסה של הפרח כמושג חייבת לכלול בבת אחת אלמנט “המתאים” לצבע האדום ואלמנט “המתאים” לצבע הכחול. מה שתקף לשני הצבעים תקף כמובן לכל הצבעים, ובאופן כללי, לכל ה”איכויות” של הדברים שיש להפוך לתפיסות ״התואמות״ אותם.

כך, למשל, התפיסה FLOWER “מתאימה,” לא למשהו חסר צבע, אלא לדברים מסוימים (שהם בדיוק פרחים) “המסוגלים לקבל” את כל הצבעים שהפרחים האמיתיים בעולם הזה באמת מקיימים. מצד שני, המושג של הצבע כולל רק אלמנט אחד “המתאים” לצבע, כלומר האלמנט ש”מתאים “לגוון האדום וזה בדיוק פרג-אדום. אם תפיסה של הדבר, הרעיון שלו, המכונה “כללי” הוא “מופשט” בעוד שהדבר הוא “קונקרטי”, זה בוודאי לא משום ש”תוכן “הרעיון” הכללי “דל יותר מזה של הדבר” המסוים “שאליו התפיסה “תואמת”. שכן, למעשה, תפיסה (שאינה השם הנכון של דבר ייחודי) נמצאת בכל מקום ותמיד “עשירה יותר בתוכן” מכל מציאות “מסוימת” דברית “התואמת” לה. העושר יוצא הדופן הזה – שלא לומר האקסטרווגנטי – של “תוכן” התפיסות המכונה “כללי” תמוה ממבט ראשון. אבל זה לא ייחודי מסוגו. האחד נמצא במצב מקביל כאשר מתעסקים באלגוריתמים המתמטיים המכונים “טנסורים”.

כשרוצים להחיל אלגוריתם על מה שנמצא במרחב גיאומטרי (או חלל-זמן, צריך להציג בו “סובייקט” מתאים עם “נקודת המבט” שלו, וזאת אנו עושים זאת באמצעות מערכת קואורדינטות. בדיוק כמו שבעולם בו אנו חיים, הדברים משתנים בהתאם לסובייקט אליו הם מתגלים (באמצעות תפיסה) ובהתאם לנקודת המבט בה הוא ממוקם, הישויות שנמצאות במרחב הגיאומטרי (או, באופן כללי יותר במרחב זמן שאינו פיזי) גם משנות את “ההיבטים” שלהם בהתאם לשינויים במערכות הקואורדינטות. אך כשם שדברים של עולמנו נשארים מה שהם בעצמם למרות שינויי ההיבט שלהם, הישויות של מרחב גיאומטרי כוללות גם אלמנטים “בלתי משתנים”. אלמנטים בלתי משתנים הם אלה שמבטא הטנסור -מסמל). עכשיו,הטנסור מבטא אותם, לא על ידי “הפשטה” ממערכת הקואורדינטות, כלומר מ”סובייקטים” ו”עמדות” הגיאומטריות האפשריות ובכך מ”היבטים “שונים של הישות המדוברת אלא על ידי עירובם של כולם בבת אחת. לפיכך, הטנסור ממלא, בתחום השתיקה המתמטית (האלגוריתמית), תפקיד מקביל לזה שממלא הרעיון “הכללי” בתחום השיח: הוא מועשר או קונקרטי בהיותו כללי.

תמונה מקבילה עשויה אולי להפוך אותנו למובנים יותר אגב העושר ה”סותר “(כדי להימנע מאמירה” דיאלקטית”) של ״התוכן״ של טנסור או תפיסה. בוא נניח את קיומו של תפוח, כזה האדום מצד אחד וירוק מצד שני, ובוא נניח גם את זה: את קיומם של שני בני אדם, הניצבים פנים מול פנים, אחד מול השני, כל אחד מהם מסתכל על אחד משני הצדדים של התפוח שמונח ביניהם. האחד יגיד שהתפוח אדום, והשני שהוא ירוק. הם יכולים “לדון” על כך ללא הגבלת זמן, כל אחד מ”נקודת המבט “שלו (או “לערער על נקודת המבט השניה” או אפילו להגיע למכות). אך הם יכולים גם להגיע להסכמה, כי כל אחד מכיר גם ב”נקודת המבט” של האחר, באומרו שהתפוח הוא “בבת אחת” או “בעת ובעונה אחת” אדום וירוק (וההסכם הזה יהיה עבור שניהם “אותה” אמת “)- ומשם להכרה שיש תפוחים אדומים וירוקים. עם זאת , יש תפוחים בצבעים אחרים או נפרדים, שהם בכל זאת תפוחים. לשם הכרה בהם, יש רק צעד אחד, ואם מכירים בכך יהיה צורך לומר כי התפוחים כוללים אלמנט של צבע שאיננו אדום או ירוק או אחר אך יכול להיות ירוק או אדום או אחר אגב התפוח כדבר, כ-thingish.

אבל אפשר עוד לומר זאת: הצבע בכל מקרה איננו מהותי לתפוח. הוא גם לא מהותי לפרח כפרח. זאת איכות משנית. מכאן, האדום והירוק של הפרח הוא כשל האדום והירוק של התפוח כדי שיהיו לנו בכלל איכויות של אדום וירוק, כלומר רעיונות מעין אלה. בכל מקרה, עם המשך ההפשטה מאלמנטים, הרי שהרעיון APPLE “לא יתאים” כבר לכלום ולא יוכל להיקרא מושג במובן המחמיר של המילה. אם התפיסות המכונות “כללי” הן “מופשטות”, הן כאלה מסיבות אחרות מאלה המצוינות בדרך כלל. בכל מקרה, ראינו שתפישות “כלליות” אינן “מופשטות” במובן שניתן בדרך כלל למילה.

האופי המופשט של הדברים

בואו נראה כעת אם לא ניתן לומר שבמובן מסוים הדברים הנקראים “קונקרטים”, הדברים המסויימים, עליהם מדברים בדרך כלל, הם עצמם מופשטים. בוא ניקח עץ קונקרטי, זה, למשל, שצומח בצד הרחוב מול חלוני. אם העץ הזה “מסוים”, זה בגלל שהוא שונה מכל מה שאינו זה. כדי להיות העץ הזה, יש צורך, אם כן, להפרידו באופן ברור משאר העולם. כך שמבודדים אותו “במחשבה” כאשר מדברים עליו כעל דבר “פרטי” ו”קונקרטי “. אבל בואו ננסה לבודד את העץ באמת. במצב הטכנולוגיה הנוכחי זה בלתי אפשרי לחלוטין. ואכן, כיצד ניתן היה להסיר את העץ מהאדמה מבלי לפגוע בו בכל דרך שהיא לא “אמיתית” ולא ״מוחשית״? כמובן, זה עוד לפני שבידדנו אותו מהאוויר, מכל האיכויות המשניות של העץ הפרטי, המוחשי. כמובן, כל זה לא יאפשר את העברתו או צמיחתו מחדש. אכן, לא יאפשר לנו להגיד לנו שעץ זה הוא העץ הזה.

כמו כן, השולחן “המסוים” שעליו אני כותב ברגע זה הוא דבר “אמיתי” או “קונקרטי” רק במידה שהרצפה מונעת ממנו ליפול מהקומה החמישית ולהפסיק להיות שולחן. אבל הרצפה והבית כולו מחזיקים מעמד רק בגלל שהם נחים על האדמה, שהיא עצמה מהווה חלק מכדור הארץ. כעת, בוודאי לא היו בתים ולא שולחנות על פני כדור הארץ אלמלא האחרון לא היה חלק ממערכת שמש. ומערכת זו קשה לתפוס בנפרד מהגלקסיה, שהיא ספירלה ערפילית אחת בין היתר. והאם אנשים כבר לא מדברים על מערכת שתאחד במכלול יחיד את מכלול הספירלות הערפיליות? מי יודע אז איזו אסון על פני כדור הארץ יהיה צריך לדמיין אם אחד יחסל “בהפשטה” את הספירלות הערפיליות המרכיבות חלק מהעולם בו אנו חיים- מה שבטוח זה שאסון מעין זה יכול, כמובן, להשמיד את המציאות של השולחן שלי, המכונה “פרטי” ו”קונקרטי”- מציאות אשר תהיה תלויה במכלול העולם באותו אופן כמו שהמציאות הקונקרטית של העץ “המסוים” תלוי באדמה בה הוא צומח ובאוויר שהוא נושם (כלומר, שוב בעולם כולו). למרבה המזל, אפשר באמת לחסל כלום “על ידי הפשטה”, והשולחן שלי לא מסתכן בפועל. אבל ברור לגמרי שאם אפשר באמת “לפרט” את זה, כלומר לבודד אותו באמת משאר העולם, הוא היה מסיבה זו, מפסיק להיות מה שהוא, כלומר שולחן שעליו אוכל לכתוב, למשל.

בניגוד למה שאומרים בדרך כלל, אנחנו מגיעים לכדי המחשבה כי דברים “מסוימים”, ״פרטיים״, רחוקים מלהיות “קונקרטיים”, עד כדי כך שהם אינם אפילו “אמיתיים”. הם מופשטים במשמעות המחמירה ביותר של המילה. כי במציאות הדברים הם חלק משולב ואינטגרלי מהעולם היחיד והייחודי בו אנו חיים, וניתן להפרידם או להפוך אותם לדברים “פרטיים” בלבד על ידי הפשטה.

התפיסה החושית של האבסטרקטי והקונקרטי

כשדיברנו על מה שמכונה האופי הכללי של מושגים / רעיונות, ראינו שאלה לא הדברים עצמם שאנשים בדרך כלל מנגדים למושגים/ רעיונות, באומרם שהדברים הם “פרטים”, אלא “התוכן״ של התפיסות החושיות perceptions (בני אדם או בעלי חיים). באופן דומה, מה שהם מנגידים לרעיון עץ, המכונה “מופשט”,הוא בדרך כלל לא העץ עצמו אלא ה”תוכן”, הנקרא” קונקרטי”, של תפיסת החוש של העץ הזה (הנתפס בפועל על ידי אדם או בעל חיים). עכשיו, מספיק להסתכל קצת יותר מקרוב על הדברים כדי לראות שאנחנו נמצאים אז בעיצומה של “הפשטה”. אכן, במידה ש”תפיסה” מגלה את “מציאות הדבר”, האחרון הוא בהחלט לא אובייקט מבודד מה”סובייקט”(תופס): נניח עץ מבודד מהאיש שמסתכל על העץ. התפיסה “חושפת” היבטים מסוימים של האינטראקציה בין ה”סובייקט “ל”האובייקט”, בין האדם לעץ, למשל (למשל, אינטראקציה זו יכולה להיווצר רק בסביבה הולמת שבו שניהם שקועים בבת אחת). התפיסה האנושית של עץ היא בלתי אפשרית באותה מידה בלי האדם שתופס (את העץ) כמו המציאות ללא העץ שנתפסת כ״עצית״ (על ידי האדם). לדבר על העץ שנתפס על ידי האיש מבלי לדבר על האדם שתופס את העץ זה שוב להתמודד עם “הפשטה” במובן החזק ביותר של המונח, עם “הפשטה” שאינה ניתנת למימוש, בדיוק כמו שאי אפשר להעלותה על הדעת. ברגע שרוצים, בדרך של תפיסה, להגיע לקונקרטי ולהימנע מהאבסטרקטי, יש צורך להשלים את הדבר שנתפס עם האדם הקולט אותו. כעת, האדם המסוגל לתפוס הוא איש בשר ודם, שככזה, עליו לחיות בעולם ככזה. אבל הקונקרטי אינו עולם כלשהו; זהו (עבורנו) העולם היחיד והיחיד בו אנו חיים. כתוצאה מכך, על ידי שימוש ב”תיווך” באמצעות תפיסה, אנו מגיעים לתוצאה זהה ליצירת קשר” ישיר “עם הדברים באמצעות מחשבה דיסקורסיבית: אנו רואים שדברים” מסוימים “אינם” קונקרטיים “ואינם” אמיתיים “אלא טהורים: בבחינת “הפשטות”, מבודדות או “מופשטות” מהעולם האחד והיחיד בו אנו חיים. האפשרות לומר שזה דבר קונקרטי ואמיתי היא ייחודית לעולם הזה (היקום). רק זאת ניתן לומר (בלי לסתור את עצמנו).

מצד שני, הביטוי “מציאות אוניברסלית” לא יזעזע אותנו בהקשר זה, אם כי יש לו כמעט אותה משמעות.

כאן, למרות שהאוניברסלי נראה כמנוגד לאינדיבידואל, באופן דומה, הביטוי “מציאות אינדיבידואלית” מזעזע אותנו באופן החופף, ממבט ראשון, עם הפרטי. לומר את האמת העולם הוא “אינדיבידואלי” או, אם תרצה, “מסוים” רק במידה שהוא אחד (וייחודי); וזה “אוניברסלי” או, אם תרצה, “כללי” כי זה כולל את כולם. עכשיו, זהו בדיוק זה שכולו (שזה אותו הדבר כמו כל אחד) יכול להיקרא טוטאלי. באותה מידה יכול להיות שהדבר הקונקרטי היחיד הוא הטוטאליות, שהיא אוניברסאלית באותה מידה כמו האינדיבידואלית ושבהם הפרט חופף לכללי. אך ראינו לעיל כי לרעיון ש”מתאים “לעולם – היקום) יש אותו” תוכן “זהה לזה של העולם עצמו. לכן יש לקרוא ל”תוכן “זה קונקרטי. במילים אחרות, זוהי טוטליות באותה צורה כמו העולם: “אוניברסלי” או “אינדיבידואל”. תוכן שבו הכללי עולה בקנה אחד עם הפרטי. לכן אנו מחויבים לומר כי הרעיון WORLD (או UNIVERSE) הוא ממש קונקרטי כמו הדבר אליו הוא “מתייחס”. לסיום, אם לא ניתן לומר שתפיסה היא בהכרח מופשטת, יש צורך לומר שיש רק תפיסה קונקרטית אחת באמת. אבל בין הדברים יש באופן שווה אך ורק אחד שהוא קונקרטי במובן הראוי והחזק של המילה, כלומר הדבר ש”מתאים “לתפיסה הקונקרטית הייחודית, שהרעיון הוא בעצמו קונקרטי בדיוק בגלל שהוא” מתייחס” לדבר השווה לו באותה מידה. אם הדבר הקונקרטי הוא העולם או היקום שהם מכלול הדברים המשולב אשר יהיה, הרעיון הקונקרטי “המתייחס” אליו, כלומר הרעיון של העולם או היקום הוא קונקרטי באותה מידה כמו הדבר שאליו הוא מתייחס.

לבסוף, אם לא ניתן לומר כי תפיסה היא בהכרח מופשטת, יש לומר כי יש רק תפיסה קונקרטית אחת באמת. אבל בין הדברים יש באופן שווה אך ורק אחד שהוא קונקרטי במובן הראוי והחזק של המילה, כלומר הדבר ש”מתאים “לתפיסה הקונקרטית הייחודית, שהרעיון הוא בעצמו קונקרטי בדיוק בגלל שהוא” מתייחס “לדבר שווה באותה מידה. אם הדבר הקונקרטי הוא העולם או היקום שהם מכלול הדברים המשולב אשר יהיה, המושג הקונקרטי “המתייחס” אליו, כלומר הרעיון WORLD או UNIVERSE, צריך להיות המכלול המשולב של כל התפיסות, נלקח ככזה, כלומר כמשמעויות הקשורות למורפמות (המשמעות המשולבת שלהן קשורה למורפמות העולם או האוניברסיטה). דברים מסוימים מבודדים מהטוטאליות האמיתית שלהם רק על ידי הפשטה. לכן כולם בהכרח מופשטים רק במידה שהם מסוימים. זו הסיבה שכל התפיסות המסוימות ש”מתייחסות “לאותם דברים מסוימים מופשטות באותה מידה. ניתן לנתק את הרעיונות הפרטיים או המסוימים הללו מכללותם הרעיונית רק כאלמנטים מכוננים, מבודדים מלאכותית, של ההתפתחות הדיסקורסיבית של משמעות התפיסה הכוללת, אשר בהגדרתה היא אחת וייחודית. ואם דברים מסוימים הם “אמיתיים” או “דברים”, הרי שאלה הם ידע המשלב אלמנטים משולבים של מכלול הדברים היחיד, הייחודי (אשר בהגדרה מורגש, במישרין או בעקיפין), כמו שלתפיסות הפרטיות (בעלות אותה מידה של כלליות או ייחוד כמו הדברים ש”מתאימים “אליהם ) יש “משמעות” או “לא” רק כאלמנטים אינטגרטיביים ומשולבים של הטוטאליות היחידה הייחודית, הנלקחת כרעיונות. כלומר, אם תרצה, גם מכלול הדברים, הדברים האלה שנלקחים כ”מתחשבים “או” נתפסים”.

בקצרה, התפיסה הקונקרטית היחידה והייחודית (בבת אחת כללית, כלומר טוטאלית או אינדיבידואלית) שמצאנו, אינה דבר אחר מלבד CONCEPT, כמו שהגדרנו אותו (כפרויקט חקירה) בתחילת השיח הנוכחי.

ובכל זאת. —->

ההכללה של הפשטה והניתוק מה- hic et nunc השכל הישר מחייב אותנו לומר שיש הבדל בלתי הפיך בין רעיון / מושג לבין דבר, גם כאשר מדובר בדבר ש”מתאים למושג / רעיון. לכן עלינו לראות איזה סוג של הבדל קיים בין מושגים / רעיונות notions ודברים, מאיפה הוא עולה, ומה הוא מסמל.

ההבדל בין מושגים/ רעיונות ודברים/ אובייקטיים

הבה ניקח (“במחשבה”) פיל חי וננסה להציג אותו לתוך כאן ועכשיו (לתוך hic et nunc), למשל, לחדר בקומה החמישית בה אני כותב ברגע זה או לחדר בו אתה נמצא במהלך קריאת שורות אלה. אנו טוענים שזה בלתי אפשרי כמעט. אבל, אם מדובר בהכנסת אותו פיל במקום אחר, לכלוב מתאים בגן החיות, למשל, זה יהיה בהחלט אפשרי וקל יחסית לעשות זאת, גם עכשיו. יתרה מכך, ניתן היה, אם לא קל, להציג זאת גם כאן, אך רק מאוחר יותר, כאשר מישהו היה מחזק את הרצפה, למשל, או מגדיל את הדלת או מסדר, אם הייתה סיבה לכך, מנוף מכני, מספיק גבוה ועוצמתי כדי להכניס את הפיל דרך החלון. אבל ברגע שהכניסו אותו לחדר מגורים אנושי, הפיל החי היה מטריד ביותר: כבר לא הייתי מסוגל לכתוב בו, ולא היית מסוגל לקרוא. מצד שני, די בהפיכתו של פיל חי למושג אלפנט (גם אם תפיסה זו מתמיינת ממש עד להפיכתה למושג הפיל הזה – כאן), כדי שהקשיים והשעבוד האמורים ייעלמו כאילו על ידי כישוף. ואכן, הרגע הכנסתי את הרעיון ELEPHANT לחדר זה (ואפילו במספר דגימות) ללא מאמץ ניכר מצדי, והצלחתי להניח בתוך שטח של כ- 25 על 5 מילימטרים פיל רעיוני מושגי, אשר בוודאי “קיים” ממש כמו פיל חי, אך אשר “קיים” רק במצב של המורפמה הטיפוגרפית פ י ל ELEPHANT ושל המשמעות פיל ELEPHANT, שיש לנו, אני ואתה, “בראשנו.”

כדי לגרום לנפוליאון להפסיד בקרב בשנת 1806 ובסמוך לעיירה יינה, הרי שההם שם נאלצו להקריב ולהעמיד אלפי אנשים ולהשקיע בהמון ניכר של מתכות מגוונות. ובכל זאת הם נכשלו. אבל בואו נהפוך את למושג NAPOLEON ונמסור אותו להיסטוריון או לסופר. ללא כל ספק, הם יצליחו, אם ירצו בכך, לגרום לנפוליאון הרעיוני לאבד את אותו קרב יינה בו ניצח נפוליאון החי בשנת 1806.

מה שבטוח, הסופר יצטרך להתאמץ בדמיון, וההיסטוריון יצטרך לעמוד מול העמדה התקיפה של עמיתיו או אפילו של היסטוריונים עתידיים או הציבור ״התרבותי״. אבל לא תהיה השוואה בין המאמצים שלהם לבין אלה שהיו צריכים יריביו של להפעיל בשנת 1806 ביינה, מבלי להצליח בכל אלה.

ממותות נעלמו מעולם היצורים החיים לפני מיליוני שנים, ויש כל סיבה להניח שלעולם לא יחיו שם יותר. אך הרעיון MAMMOTH לא נעלם מכל אלה, והוא ממשיך “להתקיים” כיום בעולם האמיתי, בדיוק כפי שהוא “היה קיים” שם בעידן הפליאוליתי. לבסוף, כדי שאמצא היכן נמצא דוב קוטב חי, ללא ספק אצטרך לעזוב את עפולה, היכן שאני נמצא ברגע זה, כי אין דובי קוטב החיים בעפולה. אבל אני יכול לקיים קשר מיידי עם הרעיון מושג של ה-MAMMOTH בלי שאזוז ולו סנטימטר אחד ממקום מושבי.

#

אפשר לצבור דוגמאות מסוג זה ללא הגבלה. אבל אלה שצוטטו מספיקות כדי ליתן לנו נקודת מוצא, בבירור הטענה כי יש לנו מושגים רעיונות אשר בהכרח כלליים ואבסטרקטים לעומת דברים, שנמצאים בכל מקום ותמיד “פרטיים” ו”קונקרטיים “. זה יהיה כנגד המהלך הסביר לשלול את ההבדל בין רעיונות לדברים. אנו חייבים לנסות להבהיר הבדל זה ולהסביר מדוע ניתן היה להציגו כהבדל בין הכלליות המופשטת של הרעיונות מושגים אל מול הפרטיקולריות הקונקרטית של הדברים.

כאשר הכל נאמר ונעשה, מה שאיכשהו זוכה לביקורת במושגים רעיונות,שעה שהם מושווים לדברים, הוא חוסר היעילות או ההתנגדות הטוטאלית שלהם. המציאות של הדבר פועלת ומתנגדת לפעולה, ואילו המושגים הרעיונות, הם כשלעצמם פסיביים ואינם מציעים שום התנגדות כאשר הם פועלים או כאשר יש פעולה נגדם.

אין ספק: במידה שרעיון הוא עצמו מציאות הדבר או דבר, כלומר, במידה שהוא מורפמה (ניחנה במשמעות), הוא פועל ועמיד, כמו כל דבר אמיתי. בעולם שבו האדם חי, דיסקורסים בעל פה או דיסקורסים כתובים פועלים ומגיבים כמו “גופים”. אבל קל לראות שהדיסקורסים האלה תלויים ב”גופים״ אחרים ובמעשיהם. אם גוף יכול לפעול ולהתנגד ל”שיח”, “” שיח “יכול לממש פעולה ולהתנגד רק בתנאי שהוא מתורגם לתנועות “גופניות” (כלומר, לתנועות שאינן מוגבלות ליצירת הדיסקורס בלבד).

לקרב ביינה, למשל, היה צריך להקדים בהכרח מספר רב של שיחים (תוכניות אסטרטגיות, פקודות טקטיות וכו ‘), וללא השיחים הללו הצבאות המתנגדים לא היו נוצרים ולא היו יוצאים לדרך וכך לא היה בכלל קרב. אבל אם היה מסתפק בדיבורים על הקרב, הוא לא היה מטלטל את העולם הפוליטי שבו אנו חיים. כמו כן, שלט “מוקש בשדה! סכנת חיים!” אוסר, ככלל, גישה לשדה כמו חומה בגובה ארבעה מטרים. אך אם מישהו היה רוצה להיכנס לתחום זה, למרות האיסור המילולי גרידא, הוא יכול היה לעשות זאת הרבה יותר בקלות מאשר אם הוא היה צריך לטפס על הקיר האמור. ככלל, לתפיסות אין פעולה אפקטיבית מיידית. האפקט ה”אמיתי “שלהן נמצא בכל מקום ומתווך תמיד על ידי פעולות” גופניות “המהוות, בסופו של דבר, מאבק בין בני אדם או יצירה אנושית. עם זאת, ניתן “לתרגם” את המושגים על ידי מאבקים או עבודות רק במידה שהם כרוכים במורפמה (שמשמעותה “מובנת”). לגבי המשמעות של המושג עצמו, מבודד מהמורפמה שלו, הרי זאת אינה יעילה לחלוטין, גם אם הוא “מתקיים” באופן כלשהו.

אם נבחן כעת מחדש את הדוגמאות שהובאו לעיל, אנו נראה כי הפעולה וההתנגדות היעילות של הדברים שהודגשו עד כה הם בלעדיים אגב הלוקליזציה המרחבית-זמנית של הדברים האלה.

ביינה לא ניתן היה להביס את נפוליאון, אבל זה היה יכול להיעשות במקום אחר, למשל בווטרלו. הם רצו להביס אותו ונכשלו ב-1806, אך הם הצליחו מאוחר יותר, למשל ב-1814. כאן אי אפשר להציג פיל, אבל לא במקום אחר; ואם הפיל לא יכול להיות מוצג כאן עכשיו, זה כן יכול להיעשות מאוחר יותר. כמו כן, עכשיו אנחנו לא יכולים לראות ממותה חיה, אבל קודם לכן, בעידן האור של המערות כצל, זה היה ריאלי לחלוטין. באשר לדוב הקוטב, אם אני לא יכול לראות אותו בעפולה, אני יכול לראות אותו (מאוחר יותר), למשל, בגן החיות.

אם, אם כן, נפוליאון, הממותה, הפיל ודוב הקוטב לא היו קשורים באופן בלתי נלאה לכאן ועכשיו שלהם, הם לא היו מסוגלים לקבל לא את הפעולה ולא את ההתנגדות שהייתה להם או שיש להם בפועל, גם אם שום דבר אחר מלבד זה לא השתנה בהם. אם דוב הקוטב המדובר לא היה מרותק ברגע זה בכלוב שלו בגן החיות, מדוע שלא אוכל לראות אותו ולראות אותו כפי שהוא “בפני עצמו” באותו הזמן בעפולה? אם קיומן של הממותות לא היה מוגבל בתוך פרק זמן חולף, עשרות אלפי שנים לפני הזמן הנוכחי, אז למה אני לא יכול לראות אותם כפי שהם “בפני עצמם” כרגע? אם נפוליאון (כפי שהוא “בעצמו”) לא היה ביינה ב-1806, פשוט אי אפשר לדמיין איך הוא היה יכול לנצח שם בקרב באותה שנה.

וזה ממשיך. תמשיך. קראת את ההוא וההוא, לא?

אז יאללה.

רשומה רגילה

השאר תגובה