על הטעות של שופּנהאואר

עכשיו, אני לא נוהג במנהג הזה רבות, ואני מכבד את המסבכים, אבל אפשר לטעון משהו על אלה שמחבב פחות, תחת ההנחה שממילא אף אחד לא קורא כלום, יודע דבר וכאלה. בכל מקרה, טיפשות של פילוסופים גדולים משגעת אותי. כולם חולים בה, הסימפטומים עולים ויורדים בהתאם לאינטליגנציה ויותר מזה, לאלגנטיות ביציאה החוצה לאותו המקום. אבל רק כמשל, למשל, נמהר? שופּנהאואר: איך אתה יכול לטעון לרצון כ״דבר בפני עצמו״ מטפיזית אם אתה מגיע אליו דרך הרצון האישי, עזוב אינטרוספקציה על הרצון, כי זה גם זה מניח לפחות זמן, וזאת קטגוריה מההבנה שאין לה הגעה לעולם אלא רק לאידיאה שלו? אתה לא יכול לעשות זאת כקאנטיין, עם שם ספר דומה כהקדמה למערכת שלך כולה. זה פתטי למדי. מגוחך ברמות אינסוף. ניצב שם במרכז המערכת של הכל, והכל ללא התייחסות לבעיה כלל. עכשיו, שופּנהאואר הוא באמת פילוסוף. אך מה זה? משלינג, על הטיימאוס: [For since there were no days and night and months and years before heaven was born, he contrives their birth to come about just when heaven was constructed. All these are parts of time, and “was” and “will be” are forms of time that have come to be—exactly those forms which, without noticing it, we incorrectly apply to everlasting Being] [37e]. או: [For this is just what we say—“it was,” and “it is” and “it will be.” But “is” alone is suited to it, in keeping with the true account, whereas “was” and “will be” are fittingly said of becoming, which goes on in time] [38a].)Thus Plato maintains that there is a form of time independent of all succession of matter—a pure time-form about which one can only say that it is and the determinations of which one must not confuse with the determinations of time as it is applied to matter. שלינג מאפלטון זה על קאנטיין שלא מתבלבל, ולא רץ להלל את אפלטון סתם ללא סיבה, וגם הקונטקסט. שלינג לא הכרחי כאן.

מאסיב מיסטק.