פילוסופיה

על הקשת בענן.

Estimated reading time: 7 minute(s)

In De anima III.3–5, shows that phantasia (imagination) gives mind access to the noēton (intelligible) “by suspending the truth-claim of the sensible and converting ‘I see a man’ into ‘It seems to be a man.’ It allows the sensible image to be viewed just as image” (161; 175–76). For the world to be intelligible, Phantasia must “transform the aisthēton [sensible] so it can be read as a noēton ” (177). Prior to the activation of the intellect, then, there is a passive intellect aware of the possible intelligible. As the precondition or access to the noēton , the passive intellect is “the ground of knowledge of ignorance” (179). One must therefore turn to wonder, which paradoxically combines the desire-to-know’s “indiscriminate greediness to transform the opaque into the plain” with our “recognition of the opaque in the plain” (167). For this reason, De anima III.3–5 serves as an introduction to Metaphysics Α.1–2, whose subject is the relation of wisdom to wonder. מקשקש אפלטונית, גם, ואף אפילו בעברית…

טוען שהפנטזיה (דמיון) מעניקה גישה לתודעה מובנות ״על ידי השעיית אמיתות ההיגיון הפשוטות והמרת” אני רואה אדם “ל”נראה שהוא אדם״. “התמונה הגיונית כמו תמונה” (161; 175–76). כדי שהעולם יובן, הפנטזיה חייבת “לשנות את איסטטון [באופן הגיוני] כך שניתן יהיה לקרוא אותה סוף סוף” (177). מתוך הכרת ההבנה האפשרית כתנאי מוקדם, האינטלקט פסיבי והוא “הידע של בורות” (179). לפיכך, יש לפנות לתהייה, לפליאה ובאופן פרדוקסלי: זאת ה”חמדנות חסרת הבחנה של הרצון לדעת”, להפוך את האטום לממשי, המתחילה ב״הפיכת הידוע לנו לאטום״. מסיבה זו, דה אנימה III.3 –5 משמש מבוא למטאפיזיקה Α1–2, הנושאת את הקשר בין חוכמה לתמיהה. והנה, אצל אפלטון:

You have to go through these two phases: you’re perplexed before something without knowing what it is, then there’s a second phase in which it totally turns around. This is the first and second sailing. A problem presents itself, which is an image of the true problem, but not recognized as an image; it’s taken in itself, and that leads to some perplexity. Then in undergoing the crucial philosophical transformation, it seems to be something quite different, though related to what you began with. The problem of the number ‘two’, understood in Platonic terms is “the question of the image”, is treated according to “the relation between eikastics and phantastics [the two arts of image-making in the Sophist. כתבתי].

לעצמי. מספיק! על הדרמה של האימג׳ בסופיסט:

במקור, הוונדר הוא אישה בשם איריס:

Iris or rainbow, which one admires and wonders at a set of colors with an apparent body comes from Thaumus or wonder, as just between one’s own wonder and the source of wonder stands an apparition. The wonderful induces in the wonderer its own cause. קשת בענן, זהו.

״הפילוסופיה אוהבת את המיתוס״.

אמר.
עשה.
הסביר.

רשומה רגילה

השאר תגובה