הגל מספר על זנו, הבן המאומץ של פרמנידס, והידוע לחלקנו מן הפרדוקסים הלא פרדוקסלים שלו, שבאים להוכיח את האחד מהרבים הלא אפשריים – לכן האחד, פרמנידס. הגל מספר עליו, פילוסופית, הרבה דברים גדולים, אבל תחילה מתעכב על המספיקות העצמית שלו, רבים הם הפילוסופים שהתעכבו על כך כמאפיין של הפילוסוף, הוא הראה זאת, בכך שנשאר במקומו, לעומת כמה ימים מעטים שלו באתונה, המתוארים פילוסופית ודרמטית בדיאלוג של אפלטון, כאילו סופיסט גדול היה, אבל גם הם לא יכולים על גלגול של סיפור שכזה, במיוחד ברוח פרסי ישראל, הנחגגים בשקיקה על שתיקה במקרה הטוב. אז? הגל מספר לנו, בערך כך;
״בנרטיבים שונים מאוד מותו נחגג לעד על עוצמת הנפש שהופיעה בו; נאמר שהוא שיחרר מדינה (אם ביתו שלו באלאה או בסיציליה, לא ידוע) מהרודן שלה (השם ניתן אחרת, אך לא נרשם תיאור היסטורי מדויק) בדרך הבאה, וזאת על ידי הקרבת חייו. זנו נכנס למזימה להפיל את העריץ, אבל זאת נתגלתה. כאשר זה קרה, הרודן כעת, מול האנשים, גרם לו להתענות בכל דרך אפשרית כדי לקבל ממנו הצהרה על חבריו למזימה, וכאשר חקר אותו על אויבי המדינה, זנו תחילה קרא לרודן את כל שמות החברים שלו כמשתתפים בעלילה, ולאחר מכן דיבר על הרודן עצמו כמזיק של המדינה. ההפגנות העוצמתיות של הסבל או העינויים והמוות הנוראיים של זינו עוררו את האזרחים, הם עוררו בהם השראה להפיל את הרודן מהשלטון, להרוג אותו ולשחרר את עצמם. אופן הסיום, ומצב הנפש האלים והזעם שלו, מתוארים בצורה שונה מאוד. אומרים שהוא העמיד פנים שהוא רוצה לומר משהו באוזנו של העריץ, ולאחר מכן נשך את אוזנו, וכך החזיק אותו חזק עד שהרודן נהרג על ידי האחרים. אחרים אומרים שהוא תפס אותו באפו בין שיניו; אחרים שכאשר על תשובתו הופעלו עליו עינויים גדולים עוד יותר, הוא נשך את לשונו וירק אותה בפניו של העריץ, כדי להראות לו שהוא לא יכול לקבל ממנו דבר, ואז הוא הוכה במרגמה״.
עכשיו, לחלק הפילוסופי.
או שמא זה היה החלק הפילוסופי? בכל זאת!
מה שמוזר בעיני בעולם הקורא או כותב, זה שהוא לא קורא את הגל כמדבר, הגל של ההרצאות. יש הרבה סיבות למה זה מוזר, אחת מהן, ששם הוא עושה את ההומניזם; ומדע הפנומנולוגיה מלמד אותך איך לעשות humanities, אבל בשביל זה אתה צריך גם את הלוגיקה, בוודאי את האנציקלופדיה, שם הגל מושך את עצמו מהשיער, ומלמד א-ו-ת-נו עצמו שחייה. השנייה זה החופש שבו הוא מדבר. ראה, למשל, כמה קל הוא לתנועה אגב קאנט:
״זוהי הדיאלקטיקה של זנו; הייתה לו ידיעה על הקביעות שמכילים רעיונות המרחב והזמן שלנו, והראה בהם את סתירתם; האנטינומיות של קאנט לא עושות יותר ממה שזנו עשה כאן. התוצאה הכללית של הדיאלקטיקה האלטית הפכה אפוא ל”אמת היא אחת, כל השאר אינו נכון”, בדיוק כפי שהפילוסופיה הקנטיאנית הובילה ל”אנחנו יודעים רק את המראה של הדברים”. בסך הכל העיקרון זהה; “תוכן הידע הוא רק מראית עין ולא אמת”, אבל יש גם הבדל גדול. כלומר, זנו והאלאטים, בהצעתם סימנו “שהעולם החושני, על צורותיו הרבות, הוא כשלעצמו רק מראית עין, ואין לו אמת”. אבל קאנט אינו מתכוון לכך, שכן הוא טוען: “מכיוון שאנו מיישמים את פעילות המחשבה שלנו על העולם החיצון, אנו מגיעים רק למראית עין; מה שאין בלעדיו, מונח תחילה על ידי העובדה שאנו שמים בו מסה של קביעות. זה רק הידע שלנו, הרוחני “, אם כן, הוא התופעה עצמה; העולם הוא כשלעצמו אמת מוחלטת; הפעולה שלנו לבדה היא שהורסת אותה, העבודה שלנו לא מועילה לשום דבר.” זה מראה על ענווה מוגזמת להאמין שלידע אין ערך; אבל המשיח אומר, “האם אינכם טובים יותר מהדרורים?” ואנחנו כן עד כמה שאנחנו חושבים: רק בתור ייצורים חושנים אנחנו טובים או רעים כמו הדרורים. לדיאלקטיקה של זנו יש אובייקטיביות גדולה יותר מהדיאלקטיקה המודרנית הזו״.
והכל, נח לו שם סתם כהערה מסיימת, באגביות משהו, לדיבור הארוך שלו על התרומה ״האיטלקית״ לפילוסופיה, ועל זנו באופן ספציפי יותר. אפילו (לא) פילוסוף מהאקדמיה יכול להבין.