על הטעות. המיילדת. ואפלטון. תיאטוס.

על הטעות. הגל גתה. ויטגנשטיין. סוקרטס. מנו. המיילדת. ואפלטון. תיאטוס. וולגאריות נו. עבד.

1. חשוב עליו, בסאלון פה, כאילו קורא את הנאום האחרון של פאוסט מאת גתה,כאילו קרא את הההתחלה,אמצע ועכשיו, במערכה החמישית של החלק השני, הוא בסוף של הסוף, סוגר את הספר, בוהה בדמיון שלו בוהה בך בוהה מתוך עומק של עושה הרוח, הנעדר עומק ברוחב, ואז משחרר את שיפוטו במילים לא מכונפות, פחות יוצאות מסוגר הפה ללב המאזין, ויותר מעופפות להן כמטאטא לרצפה ללא סחבה : ~״תמיד ידעתי ששום דבר טוב לא יכול להגיע מתוך חתירה בלתי מוגבלת; האדם צריך להסתפק בעבודה רגילה ולעשות את העבודה הזאת טוב״. ~מה הוא עשה כאן? השיג כאן? הגל אומר כי הוא תפס תוצאה עירומה או כלליות חסרת חיים. הבנה אמיתית אינה תלויה במחזה של המעשה האחרון, או בדיבור ללא המחזה, אלא: המובנות מתוך התוצאה, יחד עם היווצרותה (#39;45 יינה. ~ גם במקרה של עמדה פילוסופית, ההתהוות; כוללת לא רק את הטיעונים המפורטים אלא גם את “רצינות החיים במלואם” (Ernst des erfüllten Lebens). ואולם זה, הכרחי ככל שיהיה, אינו מספיק לפילוסופיה הדורשת, “בנוסף לכל אלה, את רצינות המושג Ernst des Begriffs.” זה כבר לשיח אחר. דוגמא?

2. אני לא יכול לאפיין את עמדתי טוב יותר [כתב ויטגנשטיין] מאשר לומר שהיא מנוגדת לזו שסוקרטס מייצג בדיאלוגים האפלטוניים. שהרי אם אשאל מהי ידיעה (146a Theatatus) אציין דוגמאות של הידע, ואוסיף את המילים “וכדומה”. . . ואילו כאשר סוקרטס שואל את השאלה “מהו ידע?” הוא אפילו לא רואה את זה בתור תשובה מקדמית למנות מקרים של ידע. (לודוויג ויטגנשטיין).

3. כעת עלינו לסכם את המתרחש בדיאלוג. תיאודורוס מציג את תיאטוס בפני סוקרטס, השואל את תאיטוס: מהו ידע? תשובותיו של תיאטוס, אשר סוקרטס מביא על ידי אמנות המיילדת שלו, מבטאות לא כל כך את מחשבותיו של תיאטוס עצמו כמו מחשבותיהם של אנשים אחרים, שהם כביכול אבות מחשבותיו של תיאטוס. ~ אנא ראה כי אמנות המיילדת איננה כרוכה בגילוי האמת באופן ישיר כמו בסילוק דעות קדומות. מנו מציג לנו לכאורה אמת אחרת, לפיה אפשר ללמוד ללא התרגום האקטיבי, מבחוץ, בעוד התרגום האקטיבי הוא הקניית משמעות לסימנים המסמנים דרך ההליכה המצליחה להבין את הסימון בדרך. ~שכן, העבד נזכר באמת לאור לימוד טכני, רציונאלי, שיטתי של סוקרטס האפלטוני, אשר באמצעותו אפשר כי העבד יעקוב באופן אקטיבי אחרי הצעדים. זה לא כן ישנוני למהלך בתוך התהליך. זה הכו אשר אומר כן, אני רואה, זהו אכן זה המקרה, בכל שלב ושלב. מכאן כי לאמת אין מיילד כמו המקסימום של הרמז. או המקסימום הוא אך גם לשיטה יש חשיבות, כמו גם למהלך ההיסטורי כולו של החיפוש. ~שלילת התשובות יכולה להיות כמו הדיאלוגים המוקדמים, הסוקרטיים לכאורה של אפלטון. סוקרטיים במשמעות של פרוייקט ההגדה של אריסטו. כלומר, השלילה יכולה להיות בעת ובעונה אחת חלק מתהליך מפרק כדי להרכיב מתוך ניסיון את המשותף או המהותי לתופעה עם המשמעות. ~בכל מקרה, לשאלה מהו ידע, יש שלוש תשובות, וסוקרטס מראה שכולן הן טעויות בפני עצמן. אך הטעות הכרוכה בכל אחד מהמקרים מבוססת על הערכה כוזבת של ההתחלה המהותית, שעוסקת בסופיסט, זו של “אותו אחד” ו”אחר “. במקרה הראשון, הערכת השווא מורכבת מאי הבחנה בין “אותו דבר” ל”אחר “, ובכך מזהה אותם באופן מוחלט. זהו שורש הסתירה העצמית. במקרה השני, “האחר” נחשב ל”אותו דבר “. זהו שורש כל טעות. בשלישי “אותו דבר” נחשב ל”אחר “. זהו שורש הטאוטולוגיה. לפיכך נושא הדיאלוג אינו ידיעה אלא אפשרות הטעות, אשר ביסודה ב”דמיון “של” אותו אחד “ו”אחר” ככל שהם שוללים התחלות. הדמיון הזה מקביל לחיקוי בדמיון הקיים בין סוקרטס ותאיטוס, שמיוצג בשובבות לייצג את “אותו” ואת “האחר”. ~אפילוג (210a9-d4) בואו נזכור שהשיחה בין סוקרטס לסוקרטס מסכמת את הנאמר על שלוש התשובות של תיאטוס לשאלה “מהו ידע?” לא “חישה” ולא “דעה נכונה” ולא “דעה נכונה עם חשבון נוסף” יכולים להיות ידיעה. כל התשובות היו שגויות. האם הוא עדיין בהריון, שואל סוקרטס, האם הוא נמצא בקושי לבטא את דעתו על או ביחס ל-, ידע, או שהכל הגיע למרכז הדיון? תיאטוס נשבע על ידי זאוס שסוקרטס גרם לו לומר יותר ממה שהיה בו. ~סוקרטס ותאיטוס מסכימים שאומנות המיילדות שלהם מספרת להם כי מה שהביאו היו ביצי רוח בלבד, וכי ביצי רוח אלה לא ראויות לגידול. סוקרטס מציע שאם תיאטוס ינסה להיכנס להריון והוא אכן נכנס להריון, הרי שהוא יהיה מלא במחשבות טובות יותר, בגלל הבדיקה מקרוב שהם בדיוק עסקו בה; אם הוא יישאר ריק מידע, הוא יהיה פחות מטריד ועדין כלפי מקורביו, ובהיותו זהיר יותר, לא יחשוב שהוא יודע את מה שהוא לא יודע. ~תיאודורוס עוסק בשלב מסוים בהליכים בבתי משפט ובמה שעלול לקרות כאשר פילוסופים משתתפים בהם (עמ ‘107). סוקרטס התייחס לנושא זה באמצע הדיאלוג. ~ועכשיו, ממש בסוף הדיאלוג, סוקרטס יוצא בהודעה, לפיה הוא צריך ללכת אל האגורה בגלל התביעה שמלטוס יזם נגדו. המשפט של סוקרטס, כך אנו מבינים, יתקיים בקרוב מאוד. אבל סוקרטס קורא לתיאודורוס לרתום אותו שוב למאמץ הפילוסופי, כבר למחרת, עם אור ראשון. אז יתקיימו השיחות המדווחות בסופיסט ובמדינאי. [אפלטון. איפשהו שם… על עשן ואש, רק אחרת: כשאנשים מדברים רעות עליך, חייה את חייך כך שאף אחד לא יאמין להם. סוקרטס רפובליק; תשובה אחרת לאריסטופאנס].~ עלינו לציין כי אין התיאטוס למצוא תשובה נכונה לשאלה אודות קצה הידע. עם זאת, הדבר ברור: שיש תשובות מוטעות לשאלה מרמז על כך שיש שאלה נכונה, שניתן לתת או שלא ניתן לה. עלינו, הקוראים והמאזינים, לנסות למצוא אותו. ~ מתוך כתיבה על התיאטוס לאפלטון.

4. דוגמא?

״אני לא יכול לאפיין את עמדתי טוב יותר [כתב ויטגנשטיין] מאשר לומר שהיא מנוגדת לזו שסוקרטס מייצג בדיאלוגים האפלטוניים. שהרי אם אשאל מהי ידיעה (146a Theatatus) אציין דוגמאות של הידע, ואוסיף את המילים “וכדומה”. . . ואילו כאשר סוקרטס שואל את השאלה “מהו ידע?” הוא אפילו לא רואה את זה בתור תשובה מקדמית למנות מקרים של ידע. (לודוויג ויטגנשטיין, כתב יד 302, § 14, כפי שצוטט בגרת ‘האלט, פרשנות ל”חקירות פילוסופיות “של ויטגנשטיין (איתקה, ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קורנל, 1977), 33–4״.

אבל.

Theaetetus:
the theorists of flux should be sumpheresthon brought together, 152e; they form stratopedon army with Homer the strat•gos general153a stratia. army of philosophizing souls in. Phaedrus 246 a history of philosophy as tug-of-war, 181a; best philosopher koruphaios- a leader of the chorus, 173c; other philosophers form 173b, c.

אני יכול להראות כמה זה מגוחך אגב איך קןוראים את אפלטון, שאתה צריך להיות במעגל הדרמטי של ההקשבה, שזה דבילי כי זה המקרה שיש בו שלושה דיאלוגים ברצף, וכן, שהוא בכלל לא מזהה את השאלה. השאלה היא מהי טעות, מה המעמד של הטעות בשיח ומה המשמעות שלה בהווייה. הוא כלל לא עוקב. ~זה כמו במנו, הוא ממשיך לשאול אותה שאלה מקודם. זה הוא ויטגנשטיין ממשיך לשאול כאן. אין אפלטון,וזה אירוני. הוא ממשיך בשאלה של הידע, כמו שמנו ממשיך לצטט אותה שאלה, האם אפשר ללמד במקום לראות שהוא במהלך של לימוד. הוא זוכר, לא נזכר לעתיד. מעבר לכל זה, הוא מפספס את הדיאלוג כרדיפה אחרי השאלה באמצעות חלוקה למקרים וחיבורם, ההיפך הגמור. ~עכשיו,הוא לא קרא כלום, כמט תלמידיו שקוראים רק אותו, גם אם קוראים כי לא קוראים כלום, עם השינוי לשפה. ~מילה כסמל למסמן, זה כמו או בסוף ממש בדיוק, דיון אוטוריטרי. כמו פה, לאקאן אומר לסטודנטים שלו. או מה יודע. ~לאקאן. ״על מה מדובר בשיח, כמבנה הכרחי החורג הרבה מעבר לדיבור, שתמיד מזדמן פחות או יותר. מה שאני מעדיף, אמרתי, ואפילו כתבתי את זה על הלוח יום אחד, הוא שיח ללא דיבור. העובדה היא שלמען האמת, השיח יכול להתקיים בבירור ללא מילים. הוא מתקיים ביחסים בסיסיים מסוימים שלמעשה לא ניתן יהיה לקיים ללא שפה. באמצעות מכשיר השפה נוצרים מספר יחסים יציבים, שבתוכם ניתן כמובן לרשום משהו שהוא הרבה יותר גדול ונמשך הרבה יותר מאשר התבטאויות בפועל יכולות לומר “(Lacan, 2007: 13). ~ועדיין, לא קרא כלום, אז בטח לקח את זה מסוקרטס הצעיר. הוא תמיד היה אומר, זאת דוגמא, זאת לא תשובה של מהות למה זה. אבל זה ממשיך, ואפלטון נותן את כל התשובות האלה כחלוקה, פרטים, פרטים, בשביל למצוא את המאחד. דוגמא. הגדרה. ~לבסוף זה ויטגנשטיין נשאר במה זה. כי רוצה אובייקט. אחר כך משחק כאובייקט- אנתרופולוגיה. כאן, דוגמא, להראות. ~אין לו הבנה של שפה. בגלל סמל מסמן. והפחד מהאני. אז אין עצמאות לשיח.

Proposition 6.5:
For an answer which cannot be expressed the
question too cannot be expressed.
The riddle does not exist.
If a question can be put at all,
then it can also be answered.

הוא לא יודע מה זה דיאלקטיקה.

חלוקה והרכבה.

וגם. מטאפורית, לא ישירות.

1. דיאלוג איננו ספר או הרצאה. אריסטו טוען כי הדיאלוג של אפלטון הוא mime. יסוד דרמטי. 2. המשחק הוא חינוך ביוונית של אפלטון ואין הוא מפסיק לשחק בקרבה ביניהם. Playfulness ורצינות הן אחיות. 3. המטרה היא לא לחפש את אפלטון, אלא להיות זה שמקשיב ועושה את הפילוסופיה תוך כדי. הקורא הוא במעגל השומעים אבל עליו לנהוג, במינימום, כמו העבד ולא מנו. ייטב, כמובן, אם לא תהיה לו נפש דו ממדית, חסרת עומק. בהמשך נראה איך מדברים אם טקסטים לא מדברים, מטאפוריים, מתחבאים. 4. לצד המילה יש גם דרמה השופטת את המילה והמצביעה על הדהודיה האפשריים. 5. אין דוקטרינה. יש את המעשה עצמו, המעשה הפילוסופי. 6. לא דוקטרינה, אבל כן תמות חוזרות, ניסיונות המדברים זה עם זה. 7. אפלטון מופיע כשהוא שר. טרנס. הוא לא מעלים את המשוררים. הוא נעלם בעצמו וכך מופיע בעצמו. הגל, פילוסופיה. לא אובייקטים. ו- הרצינות של הקונספט כשיח. הכל אמור למצוא את עצמו בספר. ~זה קצת יותר ישירות, ועדיין: עדיין כי כאן יש עשייה של דיאלקטיקה. מילה כ-image ושינוי משפט קורא לאני כשאלה שוב: השלילה היא עם ה ש ל ל נושא נשוא נושא כ-סובייקט. מי מדבר. ~המערה של אפלטון, זאת לא הפוליס לעומת הפילוסוף, זאת האקדמיה, נקודה. לפני מותו, סוקרטס מספר בפיידון או לך תזכור מה המציאו פהֿ על ההפלגה השניה שלו, על הניסיון השני שלו לפילוסופיה.ה שם, הוא אומר כי ניסיון ישיר פרה סוקרטי, שאותו ניסה, כשלמד את הטבע, מעלה בפני מאור פניך את השמש, זאת מסנוורת, וכך מעוורת אותך, במבט ישיר. אתה צריך את המילה כ-image, בין מהות למשמעות, לפיתוחה, או המילה המפליאה בהיות המוכר אטום פתאום כי פתוח פתאום, זאת היא השתקפות על הקיר, הפער הזה של ה-image- סופיסט. דיון. כאן, מתחיל הפילוסופי. או ראה אריסטו ועניין העין, להבדיל מהמדע, המתורגם כאן, אגב תחילת המטאפיזיקה, פנטזם, פער, ההרהור הפילוסופי נכנס, וכך נתחיל, בשאלה על השאלה לשאלת., מה זה כדבר הזה ; מה היא פילוסופיה, בפעולה זו. מטאפיזיקה. א-ב. ~איך אפלטון אומר? האסירים אזוקים בתוך הדעות הקדומות שלהם. זה לא אומר הרבה. המטאפורה הזאת לא מדברת. מדברת החוצה. צריך לחזור חזרה. מנשוא לנושא עם הנשוא כנושא נישא על ידי האני. אז הוא משנה. אנחנו לא מסתכלים עליהם עוד. הוא אומר. הם דומים לנו. כלומר, הם הומצאו כמטאפורה מהמילולי, לא, ההיפך, זאת שלילת החוץ בשביל השלל, התמיד שואל את השאלה של האני שוב תוך שמדבר אחרת כי הדיבור אחרת הוא זה שמביא את השאלה, מה? אלוהים הוא הוויה. אז נמשיך. שטויות. סתום אטום. רגע. תהפוך. ההוויה היא אלוהים? מי מדבר כאן? חוזרים לסובייקט אחרי המעשה, המסדר אחרת את המושגיים אגב הפרפרזה האחרת של האקספוזה. ~האקדמיה נרדמת אל ה-image של המילה, אפילו לא במערה.

2. או: אקדמית: ~ תראו תראו תיראו תראו תירו תראו את סיר הטיפשות הזה: ״אני לא יכול לאפיין את עמדתי טוב יותר [כתב ויטגנשטיין] מאשר לומר שהיא מנוגדת לזו שסוקרטס מייצג בדיאלוגים האפלטוניים. שהרי אם אשאל מהי ידיעה (146a Theatatus) אציין דוגמאות של הידע, ואוסיף את המילים “וכדומה”. . . ואילו כאשר סוקרטס שואל את השאלה “מהו ידע?” הוא אפילו לא רואה את זה בתור תשובה מקדמית למנות מקרים של ידע״. ~אתה מנסה לחבב את הדגנרט הזה! הלו טפשת. האידיוט בן אידיוט אהוב על ידי אידיוטים רבים, היי: ~יצחק דרורי האדם הכי מאונן אבר פוראבר עסוק בשאלה איך מקבלים החלטה. הוא שכח שהוא קיבל החלטה לעסוק בשאלה איך מקבלים החלטה. הוא גם כזה טיפש, המאונן הרשמי של כל הוועדות, אז שהוא לא יודע שהוא מקבל החלטה כל פעם שהוא מאונן את עצמו שוב בדרך לקבלת החלטה. כאילו כל צעד הוא החלטה על איך צריכים לקבל החלטה בניגוד לתוצאה הסופית של איך מאוננים החלטה. זאת אפילו לא דוגמא לויטגנשטיין. ויטגנשטיין יותר טיפש: ויטגנשטיין רוצה להגיד לנו איך אומרים משפט. כל משפט שלו מלכתחילה הוא דוגמא לאיך אומרים משפט מנוגד לאיך לא אומרים את המשפט שאי אפשר להגיד אצלו. הכל זה תשוקה לנקודה. היוונים העתיקו נקודה, כאשר התבלבלו עם האפס שלא הבינו. ~ואני אפילו לא מתייחס לכמה הוא באמת טיפש.אתה מנסה לחבב אידיוט גמור, ואז החכם החנוכה הזה מקשקש לך קשקוש שמראה בבירור טיפשות גמורה שלא תוכל לשאת. אני מודה ועוזב את ירוחם.

3. אני צוחק. זה ממש לא ויטגנשטיין. פשוט לא מבין מה זה. אז אמר? אקדמיה מהדהדת מים.

4. או ויטגנשטיין. אפלטון. מנו. זאת הבעיה אם תרצה כשילוב: העניין הוא אי השאלה בקריאה. כשם שרואה. זהו אפלטון ששואל דרך סוקרטס ולא סוקרטס שואל כשאפלטון משרטט את סוקרטס ההיסטורי יותר או את התנועה הראשונה של פילוסופיה. בכל מקרה, זה נוגע בבעיית הקריאה שלנו. וגם על הדרך אולי מראה לנו איך עלינו לקרוא דיאלוג אפלטוני. ראה אם כן, אבל: את הנקודה הלא פחות חשובה: של העבד. הטבעי. הראשוני. הוא ערובה טובה יותר לצדק העניין או אמת העניין. זה לא השקר שם כהמצאה. הדוקטרינה של הדוקטרינציה. החזרה סתם על ציטוטים. בכל זאת, למנו יש זיכרון טוב. אין לו יכולת היזכרות או יכולת פילוסופית. יש לו נפש קטנה. הוא דו, אבל עם קונדום על שתי כריות, והוא בכלל על הרצפה שואל אם אנחנו גם זיינים כמוהו. סליחה על הפאגניות שלי. זה הכי קרוב ליוון, ובתוך מגפת עמי, אני יושב. ~במנו של אפלטון יש לנו הבחנה בין זיכרון להיזכרות. זיכרון מאופיין הן על ידי פאסיביות בעשיית הקשרים, אנלוגיות, דיאלקטיקה. והן בחסר בהקשר הראשוני יותר של דמיון והפעלת השפה עליו. הזיכרון, באופן חיובי יותר, קשור להטמנת דימויים או מסמניהם . הזיכרון, בדרך כלל, נקרא קדימה, למרכז הבמה, על ידי הקשר דומה. מכאן היעדר הדרמטיות או הדרמטיות של מנו עצמו כששואל את השאלה של גורגיאס לגבי הבעיה האימננטית שיש לאדם ברכישת ידע חדש. אם הוא מזהה את זה, אז ממילא הוא למד את זה כבר, זה מאופסן//מאוחסן בזיכרון שלו. ~אין כאן חזרה לעצמי, שאלה. ואין כאן מחשבה על הזיכרון – החומר שיש לנו שם – כהליכה אל העבר בשביל העתיד. הזמן שלו הוא רק עכשיו. עונה למילים האלה, לשאלה הזאת. אם אין היא השאלה הזו, זו שא׳, או ב׳ זוכר, הרי ממילא שהוא לא יזכור כי הוא זוכר. הזיכרון ישאר ברקע של הדברים ואלו לא יהיו הדברים עבורו. זה למעשה מנו. ~תוך כדי דיון, אנחנו מגיעים אחרי כמה כישלונות של מנו במתן תשובה גורגיאס לשינוי המהלך על ידי העלבה נוספת – הראשונה הייתה בהתחלה- של סוקרטס. אי אפשר לדבר איתו, טורפדו/שוק, דומה כי הוא שם לא כדי לדבר. ~כמובן, זאת לא העלבה, אבל זה מאפשר למנו לשאול עכשיו שאלה אחרת מהראשונה- הראשונה הייתה האם virtue, יותר נכון arete הוא דבר מה מולד או נרכש ואם נרכש אז איך נרכש. האם יש אפשרות לחנך לכך וכיוצא באלה (או בעצם ללא היוצא בכלל, לא באלה ולא באלה- המעבר , בסופו של דבר, לשלם גדול יותר, מצריך את הדיסקורס שאין למנו- אבל זה נראה בהמשך, דרמטית. ~אולי עתה, עלינו לשים לב לכך רק) – קרי, איך אפשר בכלל ללמוד משהו חדש. הרי הזיכרון שלו לא עזר לו אם אנו יודעים את זה אז לא למדנו ואם לא יודעים, אז איך נזהה כשנתקל בכך. כאן מגיע הדיאלוג עם העבד. זה עניין ההיזכרות. ~מה שחשוב כאן זה לראות שהעבד עובר את כל התהליך עם סוקרטס. הכן שלו איננו שקט. אלא כן, כן, תן לי לראות, אכן, כן, אני מסכים. זה היסוד האקטיבי של ההיזכרות. החזרה לעצמי, הגדילה הזאת מהבסיס, משחק השואל בין החוץ לפנים. אם נקח את כל המהלך הזה מהצד, הרי שמנו היה צריך להבין כי השאלה היא גם וגם מהתשובה כאפשרות. ~אפשר ללמד דרך רמיזה. אתה לומד את מה שממילא חבוי בכך, כבסיס היסטורי או מטא היסטורי אם הולכים עם המיתוס. עם זאת מנו לא נענה לתהליך ולא ממשיך לבדוק מה זה הארטה כשם שסוקרטס מציע. הוא חוזר לשאלה הראשונה. הוא לא קורא . לא שומע בכן, כן, אכן, תן לי לבדוק, כן. הוא חוזר לשאלה הראשונה. במובן הזה הוא מראה כי הנפש שלו היא בעלת שני ממדים, הוא לא יכול ללמוד. יש לו נפש קטנה.