אריסטו והסטירה של הגל לסתירה
כאשר אריסטו קבע את חוק הסתירה כחוק המחשבה הגבוה ביותר, הוא עשה זאת תוך השמעת התנגדות לעקרון ההרקליטי של שטף אוניברסלי. חוק הסתירה הוא חוק הזהות המפריד. a הוא לא כל מה שאיננו a. או: ההבחנה או המופרדות של כל הוויה והוויה, של כל חתונה ייחודית בין נושא לנשוא שלו, האיכות או המה שהופכת אותו לזה הזה ולא הזה האחר – לאמור, אלא אם כן הדברים הם בהחלט מה שהם, ונשמרים להגדרתם, לחיים של כל אחד מהם באותה גדר מובחנת ועצמאית- הרי שידע ומחשבה הופכים לבלתי אפשריים. אם א ולא-א זהים, לא ניתן עוד למצוא משמעות באמירות הפשוטות ביותר.
לדבר המוגדר עצמו חייבת להיות משמעות כלשהי, וזה כמובן מרמז שהוא לא אומר שום דבר אחר; אפילו הספקן, אם כן, כשהוא תוקף את חוק הסתירה, מכניס בשקט את דבקותו לאמת שהוא תוקף. לטענה זו לא ניתן לנקוט בשום התנגדות, אם יש לראות בה כמצדיק היבט או אלמנט מחשבה נחוץ אחד ולא כמביע את טבעה הכולל של המחשבה. שהרי, מחשבה היא תמיד הבחנה, נחישות, סימון דבר אחד מדבר אחר; וזה מאפיין את אריסטו – המגדיר הגדול -ולו היא התזה הזאת בתוך המחשבה.
אבל מחשבה היא לא רק הבחנה, היא באותו זמן מערכת יחסים. אם זה מסמן דבר אחד מדבר אחר, הרי שאותו ״זה״, באותו זמן, מחבר דבר אחד עם דבר אחר. אף אחת מתפקידי המחשבה הללו לא יכול להיות מופרד מהשנייה: כמו שאמר אריסטו עצמו, ידיעת הניגודים היא אחת. דבר שאין לו מה להבדיל זה בדיוק ההוא שלא ניתן להעלות על הדעת; באותו אופן, עם תוספת האבל: לא ניתן להעלות על הדעת דבר שהוא מופרד מכל הדברים האחרים עד שאין שום משותף להם. כלום קהילתי, מורכב מ-.
אם כן, יש להתייחס לחוק הסתירה כטענה לזהות העצמית של דברים או מחשבות במובן המחריג את הקהילה שלהם – או במילים אחרות, אם חוק הסתירה הזה לא יוגבל על ידי חוק אחר הטוען את היחסיות, מהדברים האחרים או המחשבות האחרות – הרי שגורלו יהיה כאל זה של הפשטה שגויה: חצי-אמת המעוותת לשקר כאשר היא נראית כאמת כולה.
הבחנה מוחלטת מעצם טבעה תהיה סתירה עצמית, שכן היא תנתק את כל הקשר בין הדברים שהיא הבחינה. זה ישמיד את המשתמע מההבחנה, וכך תיהרס ההבחנה עצמה. אם כן אנו אומרים כי כל דבר – כל אובייקט או מחשבה מובנים ככאלה – חייבים להבדיל מכל האחרים, אך עלינו לומר באותה מידה כי שום אובייקט או מחשבה אינם ניתנים להבדלה מוחלטת; במילים אחרות, אנו מבדילים כדי להחריג כל זהות או אחדות העולים על ההבדל, בעוד הבדל מוחלט הוא דבר שאינו יכול להתקיים בעולם המובן, והמחשבה שמנסה לתקן הבדל כזה אינה מודעת למשמעות שלה. אם זה יכול היה להצליח, היחיד המובן היה לאובדן עצמי. אנו יכולים למתוח את החרטום עד לנקודה הרחבה ביותר אשר עולה בקנה אחד עם אי שבירתו, אך אם נלך סנטימטר אחד יותר, הרי שהוא יפסיק להימתח כלל. אנו יכולים לאמץ במחשבה אחת את האנטגוניזם הרחב ביותר התואם את אחדות המחשבה עצמה, אך אנטגוניזם שאינו עולה בקנה אחד עם אותה אחדות לא יהיה תואם לעצמו כיחיד, מהסיבה הפשוטה ההיא, כאשר האחדות נעלמת, גם האנטגוניזם נעלם איתה.
אם העולם, כעולם מובנה, הוא עולם של הבחנה, בידול, אינדיבידואליות, הרי שזה נכון באותה מידה שבתוכו, כעולם מובנה, אין הפרדות או ניגודים מוחלטים, אין אנטגוניזם שאינו יכול להיות מפויס. כל הבדל מניח אחדות, והוא בעצם ביטוי של אספקט אחד מתוך אחדות זו. ואם אנו נותנים לו להתרחב ולפתח את עצמו עד תום, אך בסופו של דבר עליו למצות את עצמו ולחזור לאחדות.
זה כל מה שאליו הגל מתכוון כשהוא, כפי שנטען היה בעבר לעיתים קרובות, “מכחיש את תקפות חוקי הזהות והסתירה.” כל מה שהוא מכחיש, למעשה, הוא התוקף המוחלט של המובחנות והנפרדות.
“כל דבר סופי הוא עצמו ולא אחר.”
נכון, הגל היה עונה, אבל עם אזהרה. לכל דבר סופי, בעצם היותו סופי, יש קשר מהותי לזה שמגביל אותו, וכך הוא מכיל את עקרון ההתפתחות שלו בפני עצמו. לפיכך זהו, במובן זה, קיום סותר-עצמי, שהוא בו-זמנית הוא עצמו והשני שלו, עצמו ולא עצמו. הוא נמצא במלחמה עם עצמו ועצם תהליך החיים שלו הוא מעשה פירוקו. במובן מוחלט, אי אפשר לומר שהוא יותר מזה אשר לא יהיה. תנועה לטלוס.
“כל מחשבה מוגדרת, מעצם היותה מוגדרת, שוללת מחשבות אחרות ובעיקר מחשבה הפוכה.”
נכון, הגל היה עונה, אבל עם אזהרה. לכל מחשבה מוגדרת, מעצם היותה מוגדרת, יש קשר הכרחי לשלילתה; שלילתו של קשר זה כשלילת המשמעות שלה. בלשון קצת אחרת, כל טענה למוגדרות ומובחנות המחשבה, הרי היא כטעות המחכה להתפוצץ, כאשר היא נלקחת לאבסולוט שלה. אם ננסה לחשוב עליה מבלי זה ששולל את מובחנתה, ללא זה שהיא הופיעה עמו כקהילה הספציפית של הלא-א – הלא א כב-, הרי שמחשבה זו תעלם. להחזיק במחשבה, לעשות עמה צדק, זה כבר ללכת מעבר אליה. המחשבה החדשה כאן תהיה כמחשבה הגבוהה יותר ששוללת את הניגוד באחדות עם שלל שמניח כמו שמסמן את המחשבה הבאה, את השלילי לא ואת האחדות שלו עד המומנט שהוא אבסולוט, ללא העודף ההוא. המחשבה הזאת, אבל, איננה למחשבה כפנומנולוגיה לולא המעשה ההיסטורי, המופיע בשנית באמנות הדרמטית, בטרגדיה. וזה הסימן הדרמטי שלנו להתחפף.
השאר תגובה