פיידרוס אפלטון לוגוס, והטעות הנאלמת של דרידה- הערה / ביצה מקושקשת על חביתה שאין לאכול

המילה בפיידרוס אגב המיתוס של תיאוט על המצאת הכתב היא לא מיתוס. היא akoe. דבר שנשמע. דיווח. סיפור. זה בעצם כדי לומר שאפלטון לא מחשיב את הסיפור כמיתוס, שלו יש משמעות של probab. story עם משמעות היפותטית כסיפור כללי דתי גם, המאפשר תמונה כללית של פילוסופיה בתוכו. וגם: אין שם לוגוס, מי שצעק את זה בחוסר סבלנות מאחורה? כן, זה יותר חשוב. צודק, שכנעת: זאת לא שפה. זאת שפת חרטומים שהיא או למסחר והתחילה ממסחר עד האפשרות של המצרי כעובד את מותו באמצעות האמנות אגב עבודת הקבר בחיים, וכל התפיסה של הנפש הקדומה אצל המצריים. במילים אחרות, הרי כי יש 150 שנה לערך, ביו הלוגוגרפי ללוגוס. הקודם הוא לזיכרון עד למיסטי ללא המיידי או אפשרות לאני אלא באגו המגלה את הסימן, שם, גם אם לא בעכשיו מולו, והנפש השותקת שם, אגו, בלי אגו, עוד פחות מההידוניזם, שם, המלחמה היא נגד קיום האגו, האפשרית בתור אתאיזם דתי, בהעדר סימן לנצחי אלוהי. אולי אלה שטויות מעין אלה, קשקושים נוראיים מעין אלה, ואליהם כולם עיוורים אחרי חמישים שנות בולשיט במדעי הרוח אלאכ- אולי מה שהספרים מספרים על הפן של דוד לוי, לך תדע מה, גרם לי להתרשם מזה שצעק, אז שעה לפני, ועדיין, די לדיבור השטוי! העניין העיקרי הוא פספוס המיתוס במשמעות של האפוס אצל הומרוס. שהרי שם זה השיח שנעשה שוב כפואטיקה בדיבור, שהופך למוסיקה באמצעות הכתיבה המוסיקלית של דפוסים מסוימים: מדויק כמו 150 לערך, ועוד פחות, הרי כי 30 אחוזים לערך מהומרוס היא כתיבה שחוזרת על ניסוחיה או ניסוחים קרובים. עובדה זו מאפשרת את השינון שלה וזה אחד המקורות לנעימותה. עניין הנעימה. הייתי ממשיך אבל למה התחלתי, הא כהערה עצמית לטיפול ביום אחר. אם יהיה. רק אכתוב לי את הפאנץ׳ ליין אגב מה שלא כתבתי אך כותב מהעתיד של העבר אם יהיה כי אין סיכוי שאשכח לספר על הומרוס כאן, אז הפאנץ׳ ליין שהיה לי בראש תוך שלא כתבתי= דרידה. מת על המוות הזה. כתיבה זה לא סימן שלוש בננות לזכר הבננות, זה יותר על האפס, כמו אין אפשרות לכתיבה מבלי הניסיון להשלים את אשר הדיבור בה מפסיד, והסמנטיקה והגרמר הם בדיוק זה, כמו הטענה של אפלטון, כי הדיאלוג הוא מחשבה בשקט, והשקט הוא לא לדבר עם דרידה, עדיף לדבר עם הפן של דוד לוי, ולהמשיך במעשה הפילוסופי. אז לא לחזור לזה. ואם תרצה לדעת כתיבה מהי, להבדיל ממפגן פליטה זה, הרי שעל זה בדיוק פיידרוס: הדיאלוג, והדיאלוג הוא תמיד בכיוון המדבר של הקורא. אי אפשר לשאול את הטקסט ולקבל תשובה אחרת זה לשאול את השאלה בתור נושא המעשה הפילוסופי. הטקסט הוא כלום בלי, ימשיך כבודו. דרידה הוא המקרה של מנו, ולא של העבד, והעבד אצל אפלטון, ממש כמו בת העבד, היא לסוקרטס או תאלס, לא לנפש הדו ממדית.