יומיים, אולי שלושה, ואין לכל עצימת עין, והנה קריאה שנייה בספר, ומוזה נוזלית, כמו בורחת לקשקוש מיד ראשונה, כאילו אין שניה בשביל הראשונה, וכל הוועדה המסדרת, ועדיין מול האפשרות שמחר אקרא, ואבוש לי, לשקט של הלו? אני כתבתי את הזבל הזה? לא! ושלום ותודה, אז פעם אחרת, בפעם, אז אבוש לי, לאבושי של זה היום, ורק היום, ומחר נו, במחר יש סדר, הבטחה, ודודות, ומה שיהיה באביב, אז היום ועכשיו, הנעוף קצת למקסיקו, ונראה מה יפה ומה נעים לו בשמיעה של עוד מופלא שם מגיע לכאן ועכשיו, ועוד ממשיך במופלא, עם מואיז בן הראש כותב באות חסרה, תוך שמנצחת על הכל, מאייה לפני המוזיקה, ואז עוד מסיימת בעוד מאייה לפני הסוף של התנועה, והכל הוא האין של התשוקה למשוררות, וליש מההיסטורי כספר נכתב, והניסיון של הנהר בלילה ההוא, לחזור מהפה המדבר את הכאן, והמפל האלוהי הנגלה, במילה שהיא עין, והתרנגולת הנחגגת בהיזכרות של הפעם ההיא, ואיזה פריסאמ של ביצי עין; ומה לא? הא, והמקור האלוהי הנגלה הוא למאייה, לפני ואחרי, שלי, זו המדברת אחרת, ועודה חוגגת כי היא עצמה לא יכולה לומר את זה שדיבר בה, כשהיא התהוותה בלהיות פעולה מגלה, אבל אל חשש, גם פינוקיו עושה סקס עם תפוזינה עוד יהיה, ויהיה מטומטם, והמטומטם שלי חכם, בסבתא של אל-אור, וכל הקריאה, שלא ידעה, אז כתבה לך, קרא! קרא! לסבתא, האמנם ישנה היא? יופי, תיכף גם אתה! כי הנה אני על האות החסרה של מואיז בן הרוש, והמכובדות החופשית מעצמה כי אהבה היא, וזאת גם על המאייה של הלפני ואחרי, ולכם המוזיקה, תבלו, ושגיא כהן, נשבע לכם, לא יבוא שוב, ובארסה היא בארסה, וזאת עברית וגם ספרדית כי עברית לא יודע, אז הספרדים, זה בגלל האנוסים, כי זה אפילו קצת גאוני, אז זרוק אירוסים לשדות, ולאירוסין; ותישאר לחתונה, כמה מתיש זה יהיה אחרי ההקדמה, וכבר רצת, אז יאללה, ועזוב את סבתא, חלאס! מספיק תפוזינה, גם היא כבר סבתא ובחמש מילים? מדע היופי של רונית רפאל. לא לפחד כלל, כן, זה לא העיקר, ביהדות של מואיז בן הראש, וזה יפה.
האות החסרה, לרכישה. והנה לי האומץ בשני קטעים, אופיינים לעצמם, ועדיין קולטים קצת יותר מהגלים האחרים, והחוף המוכרז כשלי יכול ממילא רק את מה שמדבר, אז שלום לכם לאילידיה של קולות וסגנונות, ושלום לעשיר הזוכה לביטוי קבצני, אז גם מואיז חסר כאן, והאות מתחילה: והרי לאיסוף הגלים, לפני הקטע הראשון, כי לריכוז נועדו הם בחוף המוכרז, אבושי, וכן, תפוזינה גם.
הקטע שיצוטט הוא כמו לאש הלשון של הפרופהט, לעוד ישיבה חסרת מנוח, ומיכאלאנגלו ממשיך לצייר, זהו הנביא המדבר רק כי חולם הוא על האין ביש, על המעבר, תוהה על הטעות שבמהלך, ולא רואה את המילה אלא כשיעבוד לפעולה המהפכנית, השוללנית, זאת שעבורה, הספר נכתב כנגד ההומור הטוב של מות התשוקה, ועדיין הפיתוי לשקט, ופיתוי הוא המילה, המתח של המשורר, הקורא לקרוא את אפשרות המחשבה כשיחה, ואחיזה לה במתגלה כנסתר, והוא לא יגלה, ואלוהים לא יגלה, כך יסתיר את הפנים של האני המצייר את האני באני, ומה אני ללא האני של האתה; אתה, ועדיין איפה אתה, כי הוא? לא או לה לה.
או בחייאת ובאמא של האמא שקוראת לנו למהר, השבת, יא אלוהים! ובחיי, נוף, כי המילה היא רק לראיה, ובלעדיה הכל נשרף באור והאוא הוא לחושך העיניים של העיוור, כןֿ, כן, וכלום ללא האחד ברבים, החוויה החסרה של האחד בכל אחד, אז הנה לי כתיבה, תנועה לעכשיו, תמיד מתקרב כדי לצחוק מקרוב רחוק על המאניה הבאה בתוך משחק של דיכאון, ואמת כועסת על הכעס, כי אולי אני בורא מאין, והכל אשליה של מיסתורין, על שום רעש העטלפים וכל הבלע של בלה, ואני פינוקיו, עם זין במקום אף, ומלחמות על אפים, שם הוא אפי מאיפה אפי תמיד בשמיים, ועוד זין שר לזין, גור לך! ותחתוך, תחתוך את השמיים, והנה אפי, פצצה, ו-16 מלאו לנער, וכל הסטייה מהתנועה, השוכחת כי הנא! של האצבע האמצעית, היא לידוע, ועדייו ההבל בדיוק בגלל ההעדר של המוסיקה הגבוהה ביותר; ומול האפשרות, אור השמש המתוק, שם להכעיס כי כמה כמה לעדר וכמה היה לתפוח שקסמו הוא קיסם לאדמה שבינתיים התכסתה, וכמה כמה לגילוי ההבל, והנה אות קיין למדליה, הזוהר של יזהר, וכך המייסד כקול קורא לזה שאיננו מדבר. אבל חלאס, כי מאונן אני לא! אז נקרא שם כי כאן בחסר, והנה התשוקה נעה לה, והחבר חסר, והאות למופת מתרחש תהיה, כי עכשיו היא המשוררות באני עוד עושה, וחולם שקט כי השלישית של בטהובן, נו? או נו? מוזיקת הספירות של מוצרט, לא מהעולם ההיא, לעולם לא תהיה לחופש שר joy, כי תמיד מבחוץ, לה לה לה, ואז 16 מלאו לנער, אף, תפוזינה, המשקה, והפצצה מחכה לחיסון השלישי, ואז שש פחות האפסות של האחד, שלא לחלל כזמן מגלה, ובטהובן, והתשיעית, נו; ולא, וכן למוצרט אמרת, וזה הוא הספר כולו, זה שכבר נכתב עבורו וסתום הוא לנפלאות היזכור, ולא להיזכר, אגב הדברים המדברים בתנועה מסדרת, עד למקום שבו הוונדר שוכח את המקור הענן, והאות החסרה נהיית למוות, חץ ללא מטרה, ספינה עם מפרשים נמשכים אחורה, והאני בוכה על גורלו כי לא רואה עוד מהאוזן של המילה המראה סביבה, וכל התשוקה לאו לה לה, ולכן מסופק כדי לטעון ללא, ומשוגע הוא, ולא מדבר עוד, ולסתירה הוא בהיותו אי של סטירה, משתוקק לסטירה שלא יכול ממש, והגיונו הוא בשקט או כתיבה מתוך מוות לעולם, ולא מאהבת האל, מהפה למקור, ולמקור:
עמוד 117.
״להתגרות בשטן, להתגרות בכליו ולא לרחם עליו ולא לוותר לו,
אני לא יודע לא מבין האם המילה היא כלי של אלוהים או של השטן,
האם דרך המילה ניתן להגיע לאלוהים,
גרסיה, אני כל כך עייף ממילים, כל כך עייף….
אני מוכן לוותר על כל דבר ובלבד שאוכל להמשיך לכתוב,
גרסיה, אני פושע גדול….
המילה מתהפכת בקבר והשטן לידָה
לאן אנחנו בורחים לאן
והמילה נמחקת ואין איש מוחה
המילה נעלמת ואין איש מהרהר
ברגע זה של חוסר אונים אני בוכה במאופק וכל מילה היוצאת
מהמכונה שלי נחתכת בדם והדם זורם נהרס בי.
כן, הדם הזורם נחתך בי וכל מילה נחתכת בדם הנחתך והמילה
מתחלקת לאינסוף חלקי אותיות וכל חלק מאות מצביע עלי באצבע
מדממת וכל חלק מאות מעביר בי צמרמורת ואני בוכה אך דמעותיי
דם עד קשה לי להבין את חלקי האותיות המאשימות וכל דם
מדמעותיי היא חלק מאות שלא רצתה להישמע לי, שעשתה כרצונה
ומחקה אותי, וכל חלק מאות מדממת רוצה לרשת אותי במאבק בו
הכתיבה הופכת להר של דם ואני בתוך ההר דומם כמו האות הנסתרת״.
ו- בוא לא נשכח את הו-. או אותו אני בוכה על גורלו כי מתגעגע הוא, לנצח ברגע, להיעלם בפעולה ובתנועה, ולא במחשבה על הכתיבה שאיננה עוד הפעולה של ההוויה בין האני לדבר, אות נסתרת עכשיו, שאותה אני מאבד כדי להיות, ואיך תזכר בגן העדן האבוד אם לא תהיה מספיק כדי לאבד אותו, והנה האות, והנה המופת, עבור המשורר, פועל מן העתיד לעבר אגב הרדיפה, אגב הרדיפה הנגלית ברמז, אגב תשוקת העין הרואה את ה-image, ונהיית לסביבה של האות החסרה דיו כדי לבקש עתיד מן העבר, וכולו מרחב כזמן, זמו כמרחב, ותודעה עצמית בעולם, והוא גשר צר מאד, והוא האדם כי האדם הוא פעולה, והפעולה היא לספר, והכל נקרא שוב עד שיקרא, כמו השמיים שנעשו כדי להיקרא, ונהיו, יד שניה ליד ראשונה, וכל הפאקינג להיות, להיות, להיות לקריאה, ויקרא כי זאת היא המצרים וכי הנבחר הוא המברך בעבודה, או מקולל במרחק שהוא מההרים של דנטה, מביאים לו בכפיים, יא כפרה; או נו, כל הכלום, במקום וזה המקום, היינו להיידה בדי לכל דיינו, או יאללה זדיינו, זדיינו, מחר, בבית אריאלה, מישהי תדבר עם מישהו על השפה של עגנון, כי לא יכולה לדבר, וזאת תהילתה, בדמי-ימיה, והעוז לעז המנהיגה את עמה, גם בתימנית, כי היא לא, כל הלא ״לילדות של העולם״, ולגבינת חלומי, וגשר צר מאד, מצוחלת לשיפוד, מילים חסרות, ועתיד נצחי, והתווך כמרחב המחייה בזמן את אלוהים בקולו. אך הלוגוס הוא שקט עד שאומרו בעצמך, והנה, תקווה, והיא לא מזיינת אותך, ואף אחד לא רוצה לזיין תקווה כי מה עם חדווה: אז, בקולך, תקרא, בין השמש לשקט, ביו נפש יבשה וזריחה, ועל האש, ליד המים, או לה לה תקרא, ותפוזינה, זאת תמיד הייתה תפוזינה, ופינוקיו הוא לגבר א מ י ת י:
עמוד 126.
גרסיה, הספר הזה חונק אותי ואתה דורש ממני עוד מילים. אני
עובר בדרכי הספר כאילו החיפוש הוא היופי היחיד שיש בעולם וכי
לא ידענו אהבה מהי? וכי לא נסתפק בתמימות האהבה ונמצא לעצמנו
מטרות חדשות, האם לא נוכל להסתפק ככל העמים בלחם יומנו
ונצטרך לדרוש בשלום המילה כאילו לחם היא?
ולא, כי יהודים אנחנו והספר ניתן לנו, יש לנו שלושת אלפים
שנות אות ועלינו להתעמק בה כדי לדעת מה אמת ומה שקר, מה נסתר
ומה נסתר…
כן, גרסיה, הבנתי שאתה רוצה שמותי יהיה כמותו שימיי
ייספרו מרגע מותי לאחור, אני מבין לאן אתה דוחף אותי ואני רוצה
ללכת. אך אני חייב ללכת ואני יודע זאת היטב. כן, אני יודע שאתה
רוצה שמותי יהיה הרגע החשוב בחיי כמותו, כאילו הכתיבה חייבת
להיות העתיד של חיי. אך לא אוכל לברוח מנבואת עצמי.
הכתיבה תהיה החיפוש של העתיד הטבוע בכל גלגולי. הכתיבה
תהיה הסתירה שבהגיון וההיגיון שבסתירה. ומילותיי אפס לעומת
האות.
הכתיבה תהיה הדרך בה אצטרך ללכת גם אם לא ארצה.
הכתיבה תהיה הרצח של חינוכי, הגלות האמיתית והיושר שמוחק את
דרכי.
הכתיבה תהיה זיכרון גן עדן, הנפילה אל תהום ממנה יש חזרה.
הכתיבה תהיה החזרה הזאת.
הכתיבה תהיה החזרה האינסופית אחר החיפוש והאהבה שלי
את דניאל.
הכתיבה תהיה האהבה או לא תהיה כלל.
הכתיבה תהיה מחיקת האהבה ויצירת האהבה מאפרה.
הכתיבה תהיה.
מה שלא תהיה הכתיבה, תפוזינה כבר הוכיחה את השקר של הפצצה, ועכשיו בתות בננה, הדביל שבי זה עתה שתה, וביאליק אין בי כדי להקיא, אז את זה אוציא מחר, אחרי שאשן טיפה, ולבוקר טוב עולם נהיה, וכל האמת לילד האמיתי, כי אז יופי הוא מספיק אמת כדי שהאמת תהיה יופי, וד״ש לקיטס, מושלם? לא. אבל מואיז בן הראש, עם Les livres de Moïse Benarroch. טוען לי לספרות, כאפשרות, ובכתיבה זאת, אידך זיל, גמור! עוד דרך לגמור. והנה ורטרסאוריגינל, חמישים ש״ח לשי, וספר מגרמניה, על העברית של הש״י, וטוב כי היה עוד, הגם עגנון היה מת על הספר הזה, אבל אידיוטים מלמדים את מה שלוקחים, ואז עוד פרס. גם מואיז. האשכנזים האלה, ינעל אבוק ביאליק, ובדחיסות זה ביאליק בפוטנציה, אבל אימפוטנציה היא בחירה, והנה החופש בהכרת ההכרח, וכי תכנס יא אח מתחת לכנפיים, קפל, קפל! ועוד אומרים, הא, למי איכפת, אין פלפל, והשום הוא ארוס, שמיים בלי שמש, נער זקן תמיד, והאות החסרה, שלום לה, בלשכוח תמיד, כי יש לשחזר קצת עדן כדי לדעת כי יש מעוף, ולשירה, על-אל.
טולקין על עדן
לגבי עדן. אני חושב שרוב הנוצרים, למעט המאד פשוטים וחסרי השכלה או כאלה המוגנים בדרכים אחרות, הוכו ברעש ההומה ונדחקו כבר מזה כמה דורות על ידי המדענים לכאורה, מדענים בעיני עצמם לפחות, כך בעצמם, והם מעין הכניסו את ג’נסיס למחסן של מוחם כריהוט לא מאוד אופנתי, קצת התביישו להשאיר את זה בבית, אתה לא יודע, כאשר הצעירים החכמים והמבריקים יצלצלו בדלת: אני מתכוון, כמובן, אפילו לאלה שלא מכרו אותו ליד שנייה או שרפו אותו ברגע שהטעם המודרני התחיל ללעוג על ספר בראשית. כתוצאה מכך הם אכן (בעצמי ככל האפשר), כמו שאתה אומר, שכחו את יופיו של העניין אפילו ‘כסיפור’. לואיס כתב לאחרונה חיבור מעניין ביותר (אם פורסם אני לא יודע), המראה איזה ערך גדול היה ‘לסיפור’ עצמו, כהזנה נפשית -של כל הסיפור הנוצרי. זו הייתה הגנה על סוג זה של גישה שאנו נוטים לשים ללעג: לבם האובד של הלועגים אכן מאבד אמון, אך נצמד לפחות ליופי של ‘הסיפור’ כבעל ערך קבוע כלשהו. הנקודה שלו הייתה שהם עדיין בדרך זו מקבלים תזונה כלשהי ולא מנותקים לחלוטין ממיץ החיים: כי היופי שבסיפור איננו בהכרח ערובה לאמיתותו כמו שהוא נלווה אליו, אבל לשאוב מזון מהיופי, זה גם לשאוב יופי מהאמת. כך שה’מעריץ’ בלב הנסתר, וכה נהדר הוא להיעדרות של שיכנוע עצמי, עדיין מקבל משהו, שאף אחד מן ההמשוכנעים והמאמינים (טיפשים, חסרי רגישות, מבוישים) לא זוכה עוד לקבל. אבל חלקית מתוך התפתחות המחשבה שלי אגב הקווים המנחים שהטוויתי לי והעבודות שלי (הן טכנית והן ספרותית), חלקית מהקשר עם CSL, ובמובנים שונים, אחרים, עוצמתיים לא פחות, היד המנחה של האלמה-מאטר-אקלסיה, הרי שאני לא מבויש ולא עוד מפקפק אנוכי במרכזיות ה’מיתוס’ של עדן. ״
״מיתוס העדן חביב כמו מיתוסים עכשווים, ועוד אנו מדברים והנה עוד ציפור מצייצת לנו על הטבע האצילי כי פראי, ועוד מילים נופלות על הדף, ועדיין ואכן נכון הוא שג’נסיס מופרדת מכל זיכרון ממשי שלנו, ואמנם איננו יודעים כמה דורות גולים בעצב את ההיסטוריה לאחר הנפילה, אך בוודאי שעדן הייתה גם הייתה על האדמה שלנו, ואומללה מאוד היא האדמה. כולנו מייחלים לזה, ואנחנו כל הזמן מציצים אליה: כל הטבע שלנו במיטבו והפחות מושחת, הכי מעודן והכי אנושי, עדיין ספוג בתחושת ‘גלות’. אם אתה בא לחשוב על זה, האימה שלך (הצודקת מאוד) על הרצח המטופש של הנץ, והזיכרון העקשני שלך מה’בית ‘הזה שלך בשעה אידילית (שלעתים קרובות יש אשליה של שהות הזמן וריקבון ותחושת שלווה עדינה) – έίθε γενοίµην, ‘עומד השעון על עשר לשלוש, והאם עדיין יש דבש לתה’ – נגזרים מעדן. ככל שנוכל לחזור, הפאן האצילי יותר של המוח האנושי מתמלא במחשבות של סיב (אחווה), שלום ורצון טוב, ובמחשבה על אובדן. לעולם לא נשחזר את זה, כי זו לא דרך החרטה שעובדת באופן ספירלי או במעגל סגור; אנו עשויים להתאושש עם משהו דומה, אך גבוה יותר… כמובן, אני מניח שבכפוף לאישורו של אלוהים, כל המין האנושי (ככל אדם) חופשי לא לקום שוב אלא ללכת לאבדון ולבצע את הנפילה לתחתיתו המרה (כפי שכל אדם יכול להיות לנפל זה, בעצמו, כיחיד) . ובתקופות מסוימות, ההווה הוא בעיקר הנטייה לאבדון, שעה שהרע סופי נראה יותר פטאלי מסתם עוד אפשרות. ובכל זאת אני חושב שיש ממש לעתיד ה’מילניום’, שלטון אלפי השנים של הקדושים, כלומר. לה שלמרות פגמיהם מעולם לא השחיקו לב או רצון לעולם או לרוח הרעה (במונחים מודרניים אך לא אוניברסליים: מנגנון, מטריאליזם ‘מדעי’. סוציאליזם באחת מסיעותיו הנמצאות כעת במלחמה).״
השאר תגובה