המלט ואופליה, בעקבות בוריס פופלבסקי
המלט, אז אתה עוזב … אוי, בבקשה תישאר איתי! .. ניגע בקרקע, ובעודנו בוכים, נהדוף את הצער מרוב עצב! .. נשמח, עד דמעות, לבייש עוד נצליח, את כל הצער הארצי! .. אנחנו נצעק מעצב, כמו שאף אחד לא צרח לפנינו!
המלט. בבקשה, דע לך כי אהבה יכולה להמיס שלגים! תיגע בקרקע ותלחש: “תן לי לשכוח!” והסהר הישן הזה עוד יגלוש מקרניו, יאדים את כוכב השחר מעל הבתים שאנחנו ישנים בהם.
המלט מגיב: “תשכחי ממני, שם, ציפורים מפלצתיות ממשיכות להפליג, שם, בשקט פורחים הפרחים העצומים ביותר, בשם שהוא כבר כאן, הכל הוא לפרצופים בלתי נשכחים שמחייכים החוצה בתוך הלהבות שלהם.
נשמות עשויות תכלת מסתובבות בחלומות בצבע כחול, גשרים בגוון ורדים צפים מעל אוקיינוס הלילך. מהם המלאכים קוראים ברכות לאלה שעדיין חיים, מזמינים את החיים לרומן, נשגב, בלתי מוסבר, ללא מילים של ממש.
שם, בגבהים גדולים, קרחונים גדולים נובטים את פריחתם, על פסגת הר ורוד ישן בשקט, אדם צעיר וחולמני, גנים שוחים ליד, מעל מעלה השחר הרותח, האוויר מתבהר פנימה, מוטות זוהרים כחולים ונוצצים, פרפרים אדומים, פתאומי שלג נסחפים בשגגה החוצה, תלושים על הקירות הזורמים בקווצות דקות של אש.
אבל עכשיו, נמוג עד פרץ של כמה ימים טריים, המלט נמס ברקיעים הסגולים של ואלהלה. “המלט, אתה עוזב?! .. אוייי… בבקשה תישאר איתי!” תחת אור הירח, הנערה המטורפת, שרה מנגינות עצובות.
השאר תגובה