לא על חינוך. על לימוד. לימוד עצמי גם

אגב שמחות, טוב לנו לשאול, ומה זה שאלה. וטוב לנו לשאול זאת מהיכן שאין שאלה כלל, אגב כל תחום החינוך הזה. נמרוד אלוני? חכם ו-: כל אחד מאיתנו (כלומר כל בן אנוש עלי אדמות, ללא יוצא מן הכלל) עבר תהליך של חינוך בצורה כלשהי. כוונתי לכך שכולם מפנימים מילדותם המוקדמת מערכות של מנהגים, אמונות, דעות מכל הסוגים, דרכי התנהגות ואפילו דרכים להרגיש ולהגיב. ללא חינוך מהותי זה לא יכולנו להיות חברים משפחותינו, ובכל הקהילות הקטנות או הגדולות יותר שאליהן אנו משתייכים. להיות בן אנוש פירושו להתחנך בדרך היסודית הזו, להתחנך ביסודות החיים האנושי. חינוך יסודי .

הדרך שלנו היא של צמיחה כפולה, הזנה כפולה, הבשלה כפולה. הבגרות שלנו כבני אדם אינה בהכרח עולה בקנה אחד עם הבגרות שלנו כאורגניזמים חיים, ואילו לא נראה שקיים פער כזה אצל בני דודינו הבלתי מובנים, בעלי החיים. התזונה שמובילה לבגרות האנושית מסופקת לנו על ידי הורינו, חברינו, כך על ידי אינספור היחסים, אסוציאציות והיררכיות המחייבות אותנו לחיי הקהילות שלנו; לרוב אנו מקבלים פסיביים למדי של סוג זה של האכלה, וזאת היא אכן הרמה הנמוכה ביותר ועם זאת אולי החשובה ביותר במה שקראתי חינוך יסודי. לרוב אנחנו אפילו לא מודעים לזה. אנו מודעים הרבה יותר לרמה אחרת של חינוך יסודי, זו המתרחשת באמצעות מה שמכונה באופן רופף “חוויה”. כאשר אנו קוראים לחוויה, אנו מתכוונים בעיקר לאכזבות, קשיים, צרות, מכשולים, סבל ואסונות שנתקלנו בהם, נכנענו אליהם או התגברנו עליהם, ולהם אנו ממשיכים לצפות. אנו הופכים לחכמים (לא כולנו, בוודאות) דרך חוויות שליליות כאלה.

במדיום זה מתקיימת הכללה אלמנטרית, המכונה בתור ״ריטואליות״, ״מסורת,״ או “דרכי פעולה;” או “חוכמת הדורות”. ובנקודה זו בא לידי ביטוי מדיום חדש של חינוך, המדיום של הרהור מכוון ושל פרוצדורה שיטתית. במדיום זה, הצרות והמכשולים מועלים, בתהליך של פורמליזציה מודעת, לרמה חדשה, לרמה התיאורטית. הם הופכים לבעיות. כדי לדעת איך לפתור אותם יש ללמוד: נדרשים תחומים פורמליים כדי להביא אותנו למוקד הבעיה; כלומר לפרק את הגרעין מהקליפה, להמשיך בשיטתיות, להסתייע בזיכרון שלנו, כדי לראות את הסתום.

למידה זו לא יכולה להיעשות ללא מאמץ. שהרי, החוויה היא בעצם כואבת, הלמידה הפורמלית קשה מהותית. מה שאני מתאר כעת היא דרך החינוך הפורמלי שצומחת מתוך החינוך היסודי שלנו ונשארת מושרשת בו. אנו יכולים לוותר עליו רק על חשבון הבהירות המנצחת שלנו והכישורים הגדולים יותר או קלות ההתמודדות עם צורכי חיים. אולם, האם נתתי עכשיו סיפור שלם של חינוך?

הלא כאן הוא מובן מאליו. דיברתי על הרמת הצרות והמכשולים שנתקלנו בניסיון לכדי רמה חדשה שאני מכנה תיאורטית, והצגתי את מושג הדיסציפלינות הפורמליות שיש לשלוט בהן לפני שניתן יהיה לפתור בעיות תיאורטיות. אך כיצד מתרחשת הרמה זו? כיצד הופכים חינוך יסודי לחינוך פורמלי? האם לא דילגתי על משהו מכריע בשלב זה? אכן. התרשלתי להזכיר את הרמה של אותה פעולת הרמה והפיכה: השאלה שלנו. עלי, אם כן, לחזור על עקבותיי ולסטות לא מעט על מנת לשקול את תופעת השאלות.

לשאלת השאלה אם כן: או הנה אני מציע לדבר על משמעות השאלה, במה היא כרוכה. חשיבה ושאלה אינם ניתנים להפרדה. העלאת שאלה פירושה להיות עסוק בחשיבה. ולהמשיך לחשוב פירושו לנסות למצוא תשובות לשאלות. אם אי פעם נגיע למצב של ידע, זה יהיה כאשר תהיה בידינו התשובה הנכונה לשאלה או לסדרת שאלות. ואם יש דבר כזה הטמעה של גוף ידע ללא שאלה קודמת – משהו שאנחנו מכירים כבר מימי בית הספר המוקדמים שלנו – הרי שהדבר הזה מאוד רחוק מלמידה ואף יותר רחוק לפעילות של מחשבה.

מהי שאלה? מהי שאלה אם לא מצב תודעתי בו אני רוצה לדעת את מה שאני לא יודע. אבל אז מה מצב הידיעה שלי או החשיבה שלי?התשובה היא שהתחלתי את השאלה מתוך זה שאיתרתי את מה שאינני יודע בתוך מכלול גדול יותר שאני מכיר.

בוא נניח שאני מגיע לעיר בפעם הראשונה. יש בתים ורחובות וגשרים, בלגן. אני מרגיש אבוד. אני עם שתי מזוודות של ההיא. יש שם גם חולצה שלי. עכשיו, אני רוצה לדעת איפה אני נמצא, מה זאת פינת הרחוב הזאת, שבה אני מוצא את עצמי במקרה. בפינה הזאת יש מפה גדולה. אני מסתכל במפה. לאחר כמה חיפושים, אני קובע היכן אני נמצא ביחס לעיר או לפחות למלון. מצאתי תשובה לשאלתי. כאמור, אני לא מכיר את העיר, ובכל זאת יש לי קצת ידע לגבי אותו רחוב שאני נמצא בו. אם אני לוקח את הרמז שלי מהדוגמה הזו, אז אומר: כי שאלה היא לא רק מצב תודעתי שבו אני רוצה לדעת את מה שאני לא יודע, אלא זו שאלה בה אני גם צופה שיש שלם גדול יותר, שבו מה שאני רוצה לדעת נמצא או שאני אכן נמצא מהווה חלק ממנו.

מכאן: בתשאול שלי, אני תמיד צופה שלם גדול יותר, מה שבסופו של דבר אומר שהשאלה הפשוטה ביותר מניחה היררכיה של שלמים. לכן כל סיווג הוא תשובה לשאלה או לסדרת שאלות. ובגלל זה כל חשיבה תמיד מרמזת על חיבור של פרטים לאוניברסלים. וזה בתורו אומר שהתשאול שלנו תלוי ביחסים לוגיים שהם תמיד יחסים בין פרטים ואוניברסלים או פרטים השייכים לקבוצה מסויימת. האם זה אומר שאנחנו לא יכולים להעלות שאלות אלא אם כן אנו יודעים לוגיקה?

לא, היחסים ההגיוניים נמצאים בתוך החשיבה שלנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא, בעוד היותנו מודעים לכך עשויה למעשה לעזור לנו להימנע מטעויות. גם כאן ההשתקפות על המתרחש בדיבורנו הסביר מוליך אותנו עד לגילוי כללים, קנונים ודפוסים ביחסי הפרטים והכללים, המנחים את המסקנות שלנו; ומוביל, כך, להקמת האמנות והמדע של ההיגיון. האמנות והמדע של ההיגיון, שנלמדים מטעמם ולמען הסגולה הליברלית פנימית של הלימוד, כלומר באופן ליברלי, מאפשרות לנו להתעלות מעל האופק שבתוכו אנו חיים.

=== חשיבה מסוימת על מה שאנחנו עושים בדיבור, חשיבה ושאלה, חייבת להיות קודמת להקמת האמנויות החופשיות של דקדוק, לוגיקה, רטוריקה. חשיבה אחרת, כמו על גדלים יחסים לגודל בציר של גדלים שונים, יובילו למתמטיקה, פיזיקה וכו- או אפלטון וה-great and the little -בכל מקרה, אבל עובדה היא שאמנויות אלה התפתחו, עובדה שלא נשארנו ברמה הפרקטית של הלמה כמדוע ובעצם כאיך. ואלה המדעים שעוד מסבירים את הלמה של הילד: יכולתנו כישות שואלות לאמץ גישה שואלת מסוג אחר.

אבל זאת לא השאלה היחידה, כמובן.

כל השאלות הפרקטיות שלנו הן בין הצפוי לבלתי צפוי, הישן והחדש, הידוע והלא נודע, המוכר והלא מוכר. עם זאת, אנו חווים סוג של שאלה שכביכול נוטה לנפץ את הגבולות המגבילים אותנו. זהו דווקא המקרה שבו אנחנו עוצרים כליל ומתמודדים עם המוכר כאילו בפעם הראשונה. כל דבר: ילד, מדרכה, ענן, דבורה. הרושם המוחץ באירועים כאלה הוא העניין המוזר של הדבר שאנחנו שוקלים עליו. מצב נפשי זה דורש ניתוק, ולא בטוח אם נוכל לדחוק את נוכחות הניכור והזרות. אנחנו פתאום לא מרגישים בבית בעולם הזה שלנו. אנו מתבוננים עמוק בדברים, באנשים, במילים, הכל עם עיניים עיוורות למוכר, לזה שהיה מוכר. אפלטון קורא לזה סיבוב, המרה. אנו מתנתקים מכל המוכר לנו, אנו משנים כיוון.

כפילוסופים איננו “מעריצים את הלא נודע” יותר. נהפוך הוא, אנו הופכים את הידוע לבלתי ידוע. אנו תוהים. כך, אנו מתחילים, ב-איך זה כך. זה היסוד הטכני. ידע. השאלה הבלתי נמנעת ההיא: למה או בשביל מה זה כך? זאת הפרקטיקה האחרת כבר. נראה כי “למה” שורשיה באותם עולמיים אחרים שאלות. ברור שאני יכול לשאול מדוע ירד גשם אתמול ולא גשם היום? מדוע אמר מר X דבר זה או אחר למר Y? אבל ה”למה “שעליו אני מדבר עכשיו הוא מעצמו מסוג אחר. נראה שזה לא בא למצוא או לייעד(?) גורמים לקיומם של דברים או לאירועים, אלא למצוא סיבות להוויתם של הדברים כמות שהם, בין היתר למצוא זאת לגבי שפתנו, על כללי הלוגיקה, רטוריקה ועוד. בואו נחזור למפה.

למעשה, הניתוק הדרוש בכדי להעלות על הדעת כי קיומם של קווים על דף נייר מייצגים עיר דורשים מאמץ אינטלקטואלי גדול מצדנו, מאמץ של ניתוק מהמוכר, שקשה להבין אותו, אכן קשה מאוד, ברגע שאתה מנסה להסתכל במפה בעיניים לא מוכרות. מפה היא תוצאה אפשרית אחת של התנתקות מהרגיל והמוכר. שימו לב בבקשה כי הניתוק שנמצא בבסיס תפיסת המפה אינו מתבלבל עם העובדה שמפות הן דבר המוכר לנו. דמיין עכשיו שאנו מנסים לענות על השאלה: מדוע הדברים, כל הדברים, הם כפי שהם, על ידי איך שהם מיוצגים במפת העולם. אני לא מתכוון כמובן למפה אסטרונומית הכוללת את כל הגלקסיות. אני מתכוון להקרנת סדר מסוים, בהתאם לכללים מסוימים, של כל מה שאנחנו מכירים פחות או יותר, דברים חיים ודוממים, חסרונות וסגולות, תשוקות ומדעים, מפלצות לעומת כל הטריוויאלי בטריוויה- חישבו על הקרנת כל הסרט הזה- על משהו הדומה למפה גיאוגרפית. מפה אשר תכיל את כל מערכות היחסים המחברות את הכל יחד ותפריד בין החלקים. מפה כזו היא משהו שנקרא מערכת פילוסופית – ולפעמים שיר ולפעמים רומן. (ואם לא מדובר במפה כזו, נוכל להתעלם ממנה. ויטגנשטיין, ביי!)

לבסוף, בואו נשאל מה זה אומר? מה הדבר הבא אומר:

כל אחד משלושת כתביו התיאורטיים ביותר של אריסטו מתחילים בביקורת על קודמיו, אולם בעוד שספריו השונים אגב הפיזיקה והנפש מציגים- בהתאמה-הגדרות של אריסטו עצמו, בבחינת סינתזות גבוהות יותר ועדיין שלמות; לטבע ולנפש, נראה כי הספר השני של המטאפיסיקה אינו אלא סדרת שאלות. מדוע? הטבע והנפש נמצאים שם ללא קשר למה שמישהו יגיד עליהם; אך ללא מבוכה אין למטאפיזיקה דבר. נראה כי המטאפיזיקה היא המדע היחיד שבשאלת שאלות מגלה את כל התחום שלה, וכך, בהשלמת הפילוסופיה, איכשהו מחזיר את הפילוסופיה למקורה בפליאה.

או: ב- De anima III.3–5 אריסטו טוען שהפנטזיה (דמיון) מעניקה גישה לתודעה מובנות ״על ידי השעיית אמיתות ההיגיון הפשוטות והמרת” אני רואה אדם “ל”נראה שהוא אדם״. “התמונה הגיונית כמו תמונה” (161; 175–76). כדי שהעולם יובן, הפנטזיה חייבת “לשנות את איסטטון הנתפס בחושים [באופן הגיוני] כך שניתן יהיה לקרוא אותו סוף סוף” (177). מתוך הכרת ההבנה האפשרית כתנאי מוקדם, האינטלקט פסיבי והוא “הידע של בורות” (179). לפיכך, יש לפנות לתהייה, לפליאה ובאופן פרדוקסלי: שילוב של “חמדנות חסרת הבחנה של הרצון לדעת” להפוך את האטום לממשי “עם” הפיכת הידוע לנו לאטום״. מסיבה זו, דה אנימה III.3 –5 משמש מבוא למטאפיזיקה Α1–2, הנושאת את הקשר בין חוכמה לתמיהה.

או: למה הכוונה? מה ההבדל העיקרי בין המטאפיזיקה לאלה שלפני המטא-האחרי? ההבדל העיקרי הוא שהלפני לאחר אנחנו מתחילים באיסוף הדעות בספר הראשון וכבר ערוכים ממנו לסינתזה המתגלה אט אט. כאן, לעומת זאת, יש לנו את ההתחלה משיח כמו-עצמי מצדו של אריסטו, המניח את הקודמים אך המניח גם את את המעבר מהם. הקשר בין חוכמה לתמיהה הוא גם העיכוב על השאלה והשאלה על השאלה. משמעות השאלה כשאלה על שאלה. לא שאלה על המציאות שהיא אף פעם לא שאלה כמו תשובה לאישוש כבר בדחיפה קדימה למסמן שאלה. אלא ההרהור הוא על מהי התמיהה שעליה תוהה הפילוסוף כפילוסוף.

או: התמיהה היא הספק האמיתי של דקארט שלא היה כלל אמיתי. וזה איננו ספק כמו שאלה דרך החדש הנגלה על כל מה שהופיע עד כה ומציב שאלה לגבי אמיתותו. השאלה לגבי אמיתותו היא כבר לא השאלה לגבי החושני או זה האובייקטיבי בעל היכולת להיתפס על ידי החושים. השאלה היא שאלה כי השאלה על טעות שהייתה וטעות זאת היא ממילא עניין למחשבה. השאלה על שאלה זאת היא כבר שאלה על עולם; היא כבר כשאלה על אופי השאלה לעולם מתוך זה שבעולם; או מתוך הנחת הפתיחות לעולם וכי הלוגוס הוא ניסיון בלוגוס, השאלה עצמה כבר בעולם.

ההבדל מהשיח המודרני הוא שהמילה תמיד מן האפסיטמולוגיה, לעולם איננה מתארת. אלוהים מודרני הוא bona fide keeper of the scientific books. אבל זה חופף גם לאריסטו, בהפוך על הפוך, תיאיסט אך כלום דתי רגשי. החומוס הגיע. שאלוהים יברכם בחומוס הרבה ועוד יגדיל מעשה בצ׳יפס, סלט ושתיה. ניפגש בשמחות אחרות.