סוקרטס יוצא לורטיגו: סוקרטס ״אני מאמין שהחיזוי שלי לא היה גרוע. ניבוי שאותו אני מבין עכשיו, ואשר לפיו, בני אדם מזמנים קדומים, כמו רבים מהחכמים בימינו, סבלו מסחרחורת, מהסיבובים המתמידים שלהם, בחיפוש אחרי אופי הפעולה של ההוויות. כך זה נראה להם כאילו הדברים מסתובבים ונמצאים בתנועה מתמדת. כך הם לא ייחסו לחוויה הפנימית שלהם- הפאתוס- את הגורם לדעות שלהם על הדברים, אלא חשבו כי הדברים עצמם היו מטבעם במצב זה, כשאף אחד מהם לא עמד או נשאר יציב עם עצמו; אלא הכל תמיד זרם, זז ומלא בכל סוג של תנועה או צמיחה״.
הסחרחורת היא הורטיגו שעליו התלוננו לא אחת בני השיח של סוקרטס. הציטוט מקראטיילוס. הדיאלוג העוסק בשפה ואותו לא קוראים, כל אנשי השפה, כי, נו, יכולת ובכל מקרה עדיף שלא. כל העיסוק שם הוא סאטירי. הפסקא החשובה הזאת מתחילה בשכה אחיה! כאילו האמור כאן חדש לסוקרטס או נכון יותר: כאילו עד כה זה היה נראה לסוקרטס כי העיסוק במילה מוכיח טענות פילוסופיות, להבדיל ממאפשר אותן, בשל השניות הקוראת לשאלה, לגבי המהות האמיתית:
לדברי סוקרטס, “הדברים היפים” (ta kala) היו במקור “הדברים שנקראו” (ta kaloulmena }, וה”שם “היה ״ישות שיש בה חיפוש “, ולכן הביטוי של הרמוגנס, • שמות יפים,” מסמלים “את מה שאפשר לכנות בתור שאלות של הוויה.” בלשון קרובה להרקליטוס, סוקרטס אומר כי השם הוא מבדיל ומצביע. בקביעת הבחנות שלו, הלוגוס מפריד כל דבר מכל דבר אחר, על פי הטבע שלו; ביצירת תקשורת הוא אוסף או משלב ומצהיר איך כל דבר מתקיים.
השאר תגובה