פילוסופיה

התנ״ך כסיפור בראשית, וניגודו למעשה הפילוסופי. נסיון ראשוני, זריקות סתם של אחרים לפני הדבר עצמו כמתגלה לו.

Estimated reading time: 26 minute(s)

התנ״ך כסיפור כבר מנוגד למעשה הפילוסופי. אחד ההיבטים המובהקים של עניין זה הוא לא עץ הדעת או סיפור בבל, שכן, הראשון הוא על גאווה והשני הוא על אל קנאי מן הצד השני של ההיבריס, וכאן כמו שם, ובהתחשב בשימוש של מיתוסים אלה על ידי ציווליזציה יהודו-נוצרית, קרי, גם יוונית, או הליניסטית תחילה, אין באמת ייחודיות שמסבירה מדוע לא פילוסופיה, ביהדות. עם זאת, אפשר להשתמש הזה שאין כאן, לעומת השם, וזה הוא לעניין העדר המילה כלוגוס או טבע או העדר עולם שהוא יותר מרחב מאשר זמן. הבעיה היא באפשרות הדיבור או באפשרות ללוגוס.

לכאורה יש לנו בעיה כאן כי אנו צריכים לקבל את הנס ומשם את האפשרות להתגלות. קיצור, ביקורת הדת פתרה אותנו מכך; אתה לא חייב לקרוא את התנך כמאמין, בכבדות, כתפילה הנשמעת כהדהוד הכולא אותך לטקסט. מצד שני, אנחנו לא באים לטעון לגדולה מראש תוך מציאת זהות כתרבות, כובע ככיפה למחשבת ישראל. כן, אנו מתחילים מתוך הנחת הבורות לגבי התשובות לשאלות הגדולות, תוך שנשארים עם השאלה. בספק השאלתי יש מקום לאמונה יותר מאשר סילוקה, כל עוד מצב ביניים זה הוא ״נצחי״. שהרי האמונה היא גם פעולה מול הספק וממילא מניחה את הספקות בקפיצה מעליהן. אין זה ויכוח על אתאיזם מול תיאולוגיה כמו הניסיון להבין את הראשון כפילוסופיה באמצעות הא-תאיזם. הלא הוא אף פעם לא כמו אחר ואולי מאחרות זאת תהיה שם התחלה בהמשך. לדברים הסתומים שצויינו כאן, ואולי חמקו ממך, נחזור אחרי שננגוס בבשר. אמנם אנו יודעים לשחות, ועדיין למים.

  1. בבחינת חשבון הבריאה, הרי שעלינו לציין כי רק אלוהים בורא משהו חדש. ברא מיוחס רק לאלוהים. עשה, מעשים מיוחסים לאדם. אם ברא זה לברוא דבר חדש, הרי שעלינו כבר לשים ל לסתירה כי תחילה יש תוהו ובוהו וכולי- כלומר נראה כי אלוהים בורא דרך מתן צורה ובתוך כך צורות לבריאות השונות מתוך העולם כחומר כבר קיים. זאת לא סיבה להתעכבות כי ישנן עוד הרבה: השמש נבראת ביום הרביעי והסיפור מחולק לימים. שוב, הצומח צץ בעולם לפני השמש. בכלל, הטענה כי אלוהים מספר את סיפור הבריאה היא הגיונית, בלהוציא סתירות אחרות, שכן רק אלוהים נכח בבריאה אך לא כך. אנחנו נעדרים את את ויאמר יהווה. ככלל, המשפטים הראשונים מלאי סתירות ומעידים אולי על מקורות שונים. מכל אלה ורבים אחרים, המסקנה היא כי אנו עוסקים במיתוס.

ברגע שעניין המיתוס עולה נזנח בד״כ הדיון המנסה לעשות סדר בדברים. עם היוונים נגיד כי הפילוסופיה מתחילה במיתוס ובוודאי במיתוס של המקורות, כשם שאריסטו טוען, תוך שמעלה את הסיודוס למעמד של הפילוסוף. אם כן, אנו ננסה להבין את המיתוס כך שילמד אותנו משהו מהותי מלבד האפולוגטיקה על הסתירות, ששוב כלל לא הכרחית מנקודת המוצא שלנו – הערה – מעובדת המיתוס כסיפור המסביר מתוך ההיפותזה הגדולה, הקפיצה הגדולה, את הקיום האנושי. משום המיתוס, אם כן, גם המחבר המקראי. מכאן לא כל הסתירות מוסברות כטעויות אלא יותר כפרוקסימיות לסיפור הכללי, לאמת הכללית של הסיפור. עם זאת, ההתחלה המוזרה לפיה יש כבר תוהו ובוהו היא טבעית לשלב התחלתי זה של חשיבה, שבו יש ניסיון להסביר בריאה כבר כמעשה בתוך עולם שנברא, כתהליך כתיבה, נניח – אם הייתי צרפתי או רמאי.

  1. (חזרה לאחד) אולי כאן נגיד משהו בכל זאת על הבלבול.

טעויות היסטוריות ברורות, מבחינת סתירות של ממש, הן עדות לכך שהספר איננו בא ממקור אלוהי או שהספר כספר נכתב על ידי בני אדם ומכאן הספר כבסיס חי להתגלות מאבד מערכו, על פי שפינוזה. עם זאת, אם אנו מקבלים את המקור האנושי כניסיון לבטא תפיסה של אלוהות ושלה עולם שמתחיל ממנה וכך מהמסורת שאליה האדם מחוייב לתת יחס של כבוד ויראה, הרי שהסתירות והבלבול מובנים מאליהם. הם מובנים על אחת כמה וכמה אם אנו מבינים כי בתנך כספר של התגלות הדורש ציות ואשר מנוגד בתכלית לפיתוי הפילוסופי או לחופש וכי אמונה מחייבת המשכיות של מסורת ולא רק אלא גם שהיא מניחה את האמונה אל מול הספק או הפנטסטי. אם בכלל, שפינוזה הוא הבעייתי כאן כשרוצה דת כמו אזרחית או רוח החוקים המבוססים על התנ״ך בעודו מבקש להמשיך לערער את ערכו כהתגלות.

כך, הבעיה התיאולוגית אצל שפינוזה לא זוכה להתמודדות אמיתית אל מול הפוליטי, הגם אם הכותרת יכולה לרמוז בשוגג על מודעות לבעיה זו, להבדיל משילוב בין התיאולוגי לפוליטי כפיתרון לפוליטיות הנלהבת של שפינוזה כפילוסוף. אבל. נניח לזה. רוסו כתב על כך והוא שוויצרי ואני שתיתי שוקו שוויצרי באיזה אוניברסיטה כשבטח תהיתי על בעיית הפילוסופיה בחברה כמו האקדמיה הסופיסטית כניסיון למחיקתה. אבל רציתי להסביר את המתחבא מאחורי הכתיבה הפילוסופית היוונית אל מול התנ״ך.

דרך אחרת להצביע על עניין זה מהותית יותר לסיפור הבריאה.

לתפיסה הפילוסופית היוונית יש בסיס ראשוני לתפיסה הפשוטה כי ההתבוננות בשמיים, הבנת שמים, היא הקרקע לפיה אנו מובלים להתנהלות נכונה. ידע אמיתי, אמרו הפילוסופים היוונים, הוא ידיעה על מה שיש תמיד. ידע על דברים שלא תמיד, ובעיקר ידע על מה שקרה בעבר הם הרבה פחות חשובים. הרדוטוס, למשל, לא מדבר על מקורות אלא אם כן הוא מוסיף את ההסתייגות ככל הידוע לנו. הכתיבה אם כך היא ניסיון להביא באופן חי כמה שיותר את המחשבה לעבר הקורא היכול לה. כאן אנו חוזרים לאחד, לסגנון האומר פילוסופיה.

  1. הנקודה האחרונה הייתה חשובה כי הנה סתירה מהותית לסיפור כולו. יתר הסתירות מתיישבות היטב עם חלוקת הבריאה לשניים, שלושה ימים ראשונים המתחילים באור ומסתיימים בעולם הצמחי ואשר ממשיכים שוב בשמש ומסתיימים באדם. לחלוקה הזאת יש חלוקה ברורה בין גופים דוממים לגופים נעים, בין עקרון ההפרדה וההיפרדות בשלושת הימים הראשונים לעקרון התנועה בימים האחרונים, מגרמי השמים הנעים מתוך עיקרון עצמאי להם, וכך שומרים על מסלולם, לחיה העדיין מוגבלת בתנועתה, לפחות מבחינה שוללנית, הפוזיטיבית לחופש, עד ההגעה לאדם החופשי לייצר את התאונה בטבע, לצאת מן המקום המוקצה לו, כמו שהוא היחידי היכול לקבל או למרוד בסמכות. מכאן, סיפור הבריאה השני של גן עדן כבר מדבר בסדר זה.
  2. אבל לפני השלילה, נבהיר- אם צריך- את התנועה כהמשך והעמקה של הנרדפות. התנועה הופכת את הנפרדות לנפרדות עצמית באדם. אבל כל המהלך עקבי כאן לעקרון הנפרדות. כך, שים לב, כי לחיה יש מידה גבוהה יותר של הפרדה מאשר גופי השמים. בעלי חיים יכולים לשנות לא רק את מקומם, אלא גם את המסלול שלהם. השמש והירח והכוכבים אינם יכולים לשנות את מסלולם, אלא באורח פלא; אך כפי שאתה רואה מכל כלב, למשל, כאשר הוא רץ יחד, הוא יכול לשנות את מסלולו; לאמיתו של דבר, אין לו מסלול שכזה. בעלי חיים אינם מוגבלים להחלפת מקומותיהם. מכאן עולה כי ההוויה שנוצרה אחרונה, כלומר האדם, מאופיינת בכך שהוא יצור המופרד בדרגה הגבוהה ביותר; האדם הוא היצור היחיד שנברא בצלם אלוהים. אם ניקח בחשבון את ההקבלה של האדם והצמחים, ושהצמחים הם היצורים היחידים שמייחסים להם את המונח עשייה במפורש, נוכל גם להכיר בכך שהאדם מסוגל לעשות, לעשות מעשים, במידה הגבוהה ביותר של כל היצורים, שעה שהוא יכול להיות המחבר של סיפורו- הצרפתי הזה.
  3. נראה אם ​​כן שאפשר לומר את רצף הבריאה בפרק הראשון של המקרא כדלקמן: מתוך עקרון ההפרדה, האור; דרך משהו המפריד, גן עדן; למשהו שמופרד, אדמה וים; לדברים שהם יצרניים של דברים מופרדים, עצים, למשל; ואז דברים שיכולים להפריד את עצמם מהמסלול שלהם, חיות; ולבסוף ישות שיכולה להפריד את עצמה מדרך שלה, הדרך התבונית.

אני חוזר ואומר, נראה שהרמז לפרק הראשון הוא העובדה שחשבון הבריאה מורכב משני חלקים עיקריים. זה מרמז על כך שהעולם שנוצר נתפס כמאופיין בדואליזם מהותי: דברים שונים זה מזה מבלי שיש להם יכולת של תנועה מקומית, ודברים שבנוסף להיות שונים זה מזה, הם בעלי יכולת של תנועה מקומית.

וכי למה חוזר כי מתוך דואליות זאת, להבדיל מזכר ונקבה כמו בתרבויות אחרות, אין דואליות כבסיס לפוליתיאיזם. בכל מקרה אין אל של הפרדה ואל של תנועה.

  1. הנקודה השניה להסבר הסתירות: האדמה היא הראשונה אל מול הניסיון להמעיט בערך של הקוסמולוגיה. האדמה הזאת היא המקור או ביחס אליה גרמי השמיים-הם, כאילו היו כלי עבודה וכו עבור העולם שבין השמיים והארץ. הערעור של הקוסמולוגי כמו של העולם מעבר הוא כביטול הפילוסופיה לטובת ההתגלות. כאן, שוב, גן עדן ממצמץ לנו. שים לב עד כמה זה נוגד את הקשקוש של כי המונותאיזם היהודי הוא חיבור בין אלוהי השמש לאלוהי הגעש, ונוותר על מחשבת אומרת לאפלטון על הלבנה. לזרוק עליה לבנה, עדיף. שים לב כי כאן יש גם המשך של הבריאה בניסים, התערבות בטבע, יציאת מצרים. אם מקודם אמרנו כי הבעיה כאן היא שלא נאמר לנו כי אלוהים הוא המספר, הרי שכאן אין זה משנה. העולם נברא כשאלוהים מדבר אל העם. זאת המשמעות היחידה, שוב, בהעדר הקוסמוס או בהורדה של העולם מעבר לתוך המצוי בין השמים והארץ. השיעמום של קוהלת, למשל, הוא הביטוי של האדם מדבר ללא אלוהים מדבר. מכאן ההידבקות או המגע הקרוב בפרקסיס כסדר שלם, חלופי, אך אמוני מקביל ומתוך התכוונות לאלוהים הוא הפתרון לאלוהים לא מדבר, סובלימיזציה להעדר הסובלימטיבי.

עכשיו, עלינו לפנות למיתוס המסביר את המצב האנושי.

לפני שאנו עושים כן, מן הראוי לציין את החוכמה כאן במתן סיפור בריאה שני כרקע מיידי לסיפור גן עדן. מה שמעלה את האפשרות לטעון כי החטא על פי סיפור הבריאה הראשון הינו הכרח הפועל על פי הגיון הדברים ואם לא מסדר גבוה יותר שלהם, ומכאן שהנפילה היא פנימית לבריאה תחת מסגרת סיפור הבריאה הראשון של האדם החוגג את המהות האלוהית של האדם, עם כל המתחים הנלווים לכך.


מכאן, אם כן, ולו כמומנט, עלינו להתחיל בשני סיפורי הבריאה, האחד מכוון לנפש-אלוהות, השני גוף-אדמה.

  1. . עד כה בעיקר עסקנו ברקע לדברים. בלא פילוסופי. לא במה שהסיפור בא להסביר וזה את המצב האנושי עצמו. בפרספקטיבה זו, ההבדל המוחלט בין האדם לכל שאר היצורים אינו נראה במידה מספקת.

נראה מהחשבון הראשון שהאדם מופרד בדרגה הגבוהה ביותר, שהוא יכול להזיז או לשנות את מקומו, במובן מאוד מטאפורי אפילו, בדרגה הגבוהה ביותר. אבל הזכות הזו, חופש החירות הזה הם גם סכנה גדולה. האדם הוא היצור המעורפל ביותר; מכאן שהאדם לא נקרא טוב, כמו שגן עדן לא נקרא טוב. יש קשר בין העמימות של האדם, הסכנה אליה האדם נחשף בעצם, לבין גן העדן, עם מה שמייצגים השמים. הסכנה הזאת היא הניסיון של האדם למצוא את הנטייה שלו לאור מה שניכר לאדם כאדם, הניסיון להחזיק ידיעה של טוב ורע כמו האלים.

כעת, אם האדם הוא היצור הדו-משמעי ביותר, למעשה היצור הדו-משמעי היחיד, אנו זקוקים לתוספת לאותו חשבון בו האדם מופיע גם כחלק מהשלם. אנו זקוקים לחשבון המתמקד באדם בלבד; ליתר דיוק, מכיוון שעמימות פירושה עמימות ביחס לטוב ולרע, אנו זקוקים לחשבון נוסף בו מוגדר מקומו של האדם, לא רק כפי שהיה ביחס לחיות או ליתר הבריאה אלא ביחס לעצמו כבורא עצמו או לפחות גורם לבריאה של קיום קשה ולא צודק זה. התיאודיציה היא בהאשמה של האדם למצבו- בנפילה שלו. כאן הבריאה של העולם כפי שמוכר לנו, מחוץ לגן עדן, היא הבריאה.

מכאן סיפור גן העדן. לדעת טוב ורע כלדעת לאור שמיים, אבל השמיים הקוסמולוגיים הם כבר הגן. הם כבר באדמה. החוכמה האלוהית היא נתון מבחוץ אשר לא ניתן. אז למה בכל זאת? זאת אתה למד מהחשבון האחר של הבריאה. כאן האדם בא מהאדמה, חווה מצלעו וכולי. כאן אין לנו שום קשר לאלוהי. מכאן, מתיקון זה אתה למד כי הנפילה תמיד הייתה כבר מהבריאה בצלם. הפיתוי של האדם הוא אלוהים וזה המפריד אותו. כאו הבריאה היא של היפרדות, מהניסיון לאלוהי. בוא נראה את שני הסיפורים על האדם המגיע לעדן בנפרד. כך נגלה גם שניים כאחדות אך גם אחד לשניים. נתחיל:

  1. או נתחיל. לא נתחיל מחדש כך:

הנפרדות של האדם מאלוהים היא התוצאה של העדר הפיתוי או התנך כיצירה אנטי פילוסופית אשר פועלת נגד ואל מול כל תפיסץ טבע או עולם או קוסמוס, כל סדר שבאמצעותו האדם יוכל לדעת את עצמו. דומה כי כאן הדואליות לא באמת מתאפשרת כדואליות בין ביחסו של אלוהים לאדם. שהרי סיפור גן עדן הוא עולמנו למעט עניין העבודה והמוות….

אולי אחרי שינה נתחיל שוב.

רשומה רגילה

מחשבה אחת על “התנ״ך כסיפור בראשית, וניגודו למעשה הפילוסופי. נסיון ראשוני, זריקות סתם של אחרים לפני הדבר עצמו כמתגלה לו.

  1. פינגבק: דע את עצמך כחידה של הספינקס - מחברות פילוסופיות אבי קוג’מן

השאר תגובה