הרקליטוס 60: “הדרך למעלה (ו-) למטה, אחת וזהה.”
הרקליטוס פרגמנט 51: הם לא מבינים (xuniasin) איך זה ששונה עם עצמו מסכים עם עצמו, ואיך השימה ביחד (ההרכבה homologein) של הלוגוס היא השימה ביחד (ההרכבה) של ההבנה (xunienai). [הם לא מבינים זאת כי לא מעכלים את העובדה כי] מלאכת ההתאמה היא לא השימה ביחד ההרמונית (לא הרמונית- harmonie), כך פשוטה (מובנת מאליה) אלא (כזאת שהולכת) נגד הזרם (palintropos או הגרעין של הפרי), ו (-כך) מסוכסכת עם/אגב/בתוך עצמה (diapheromenon)״.
נסביר את השני באמצעות הראשון: יש דרך אחת ושני כיוונים; יש רק דרך אחת אם יש דרך כזו או אחרת; ובכל זאת חייבת להיות דרך שמאפשרת מעלה ומטה אך אינה מעלה או מטה. אז דרך זו היא מבנה השינוי אשר אינו משתנה. זה האחד של היום והלילה. זה אחד כקונספט או יותר נכון אימג׳ של שניים, ההופכים להיות שייכים למומנטים שונים אך זהים דרך אותו אחד, דרך אותה דרך. למעלה אינו שווה למטה אלא זהה למטה כשניים ביחס לאחד המדומיין. יש בסך הכל שלושה: דרך, מעלה, מטה. הדרך היא זו של למעלה ולמטה; זה אחד רק אם אחד ועוד אחד נהיים סיבת ההופעה או הרקע שלהם, להופעה. מלאכת המחשבה של הלוגוס היא זו שמרכיבה אותם זה עם זה, במקרה הזה, זה לצד זה. הלוגוס אומר לנו על הדרך לקבץ את השלושה – זה של ה”אחד” ו״השני״ תחת “אותו” השלישי ביחס- בלי שהוא עצמו מרכיב אותם, כמו שמתעקש על התמונה של הזיהוי דרך הבידול של הדומה כדומה לאחר, המתחיל באחר. כך החלק של הלוגוס לא משלב את השניים בשלישי כהתעלות. הוא רק עומד על תחילת הזיהוי בבידול. היחד הוא הם כיחידים, כריבוי שאיננו מורכב כהפשטה שלא ידעה אמפיריקה, וחשבה שהיא מחשבה כדי לשכוח.
או: הרקליטוס: פרגמנט 7:
“אם כל ההוויות היו הופכות לעשן, הנחיריים היו מבחינים בהבדלים.”
במקרה כזה היינו מקבלים את עדות העיניים לאש או המגע/קרבה, חשים את חום האש, כך כולנו היינו מאמינים שכל ההוויות הן אחת (כלומר אש). במקרה כזה אף אחד לא היה לוקח את ההבדלים שהריח מגלה כעדויות להבדלים אמיתיים בקרב ההוויות. לפיכך: אי אפשר לקחת את החושים כאינדקס סופי. ואי אפשר להתעלם מהאינדקס הראשוני, בין העין למגע.
או הרקליטוס פרגמנט 90. כל הדברים ברי החלפה עבור האש והאש לכל הדברים, בדיוק כמו שסחורה (מוחלפת) בזהב וסחורות (מוחלפות הן גם) זהב. משפט נומינלי. מבנה השינוי מדומה לסדר של קנייה ומכירה. החלפה אדישה למגוון הסחורות כמו למגוון הדברים. זהב מאפשר תקשורת בין טובין, שריפה מאפשרת את התנועה בתוך (או של) הדברים. יש מערכת חילופי דברים, אך אין מערכת דברים. החלפה בזהב ככסף מבטלת את הכאוס שבדברים; היא משווה את הלא שווה. לעומת זאת, אש היא אחד הדברים כמו שהזהב הוא גם סחורה.
אש מתחלקת בין חום לאור. ככל שהיא המודדת כל, האש היא היסוד הבהיר/מואר; כך האש גורמת לדברים להיות ידועים; ככל שהיא גורמת להכל, היא החום; זה שגורם לדברים להתהוות ולהיות. איחוד החום והאור הינו ב- haptetai, שפירושה, אמרו לי, היא גם לגעת וגם להבעיר אש . עם זאת חייבת להיות הבדלה בין אש כאור ואש כחום, שכן אם אש הייתה רק חום, כל הדברים היו קיימים, אך אף פעם לא היו ידועים, ואם אש הייתה פשוט היסוד המאיר, הרי שכל הדברים היו ידועים אך לעולם לא היו משתנים, וכך הדברים היו בעצם no-thing. אכן, יש יחס כלשהו בין חום לאור. יחס זה הוא הלוגוס. הלוגוס מופרד לא פחות מהדברים מאשר הוא מופרד מחילופי הדברים כי הדברים הם תמיד שניים לאחד:
הרקליטוס פרגמנט 88
“יש אותו דבר בפנים: להיות חי ומת, ולהיות ער וישן, ולהיות צעיר וזקן; כי הדברים האלה כאן (tade), ברגע שהם משתנים (metapesonta), הם הדברים שם (ekeina), והדברים האלה שם (ekeina), ברגע שהם משתנים, הם הדברים האלה כאן “(tauta).
והאש ממשיכה:
הרקליטוס, פרגמנט 67
“האל: ליל יום: קיץ חורף: שלום מלחמה: רעב שובע, אבל [הם] משתנים בדיוק כמו שאש, כאשר היא מתמזגת עם קטורת, מקבלת את שמה על פי הטעם של כל אחת [על פי הסוגים השונים של הקטורת].”
נסיים בהרקליטוס מודרני, תל אביבי כזה:
״בחורף, לדוגמא, רציתי לכתוב בהרחבה על המעברות שכוסו בשלג וטבעו בשיטפונות, והעורך אמר לי שזה לא התחום שלי. עד היום אני לא יודע מה כן התחום שלי. הייתי רוצה להיות עיתונאי רב תחומי, כי יש קשר הדוק בים התחומים השונים, והם אינם ניתנים לחלוקה. רק עצלנים אוהבים את סידור העבודה הזה – כל אחד מתעסק בענייניו, כפי שהעורך אוהב להדגיש. אבל אני לא עצלן בכלל, אני דווקא חרוץ, ולא אכפת לי לכתוב כל יום על נושא אחר, כי כולם בוערים והשרפה היא אחת״.
- יוסי שריד
השאר תגובה