קופרניקוס וסיפור על קאנט

אחד הדברים שקבעו את התיאוריה של קופרניקוס כמהפכה היה השימוש במילה זאת לתיאור התנועות עצמן של גרמי השמיים, לרבות כדור הארץ, לעומת השימוש הפוליטי יותר שהשתרש בלשון לאחר מכן ובעיקר מהגל והדיאלקטיקה ההגליאנית. שהרי על פי קופרניקוס אין שינוי של ממש במה שהציע ואכן היו כמה יוונים שטענו טענה זו פחות או יותר או איזה ניקולאס כזה-כזה בימי הביניים ואחרים, מיד אחר כך ולפני קופרניקוס, אשר לעיתים היו יותר רדיקליים מקופרניקוס. אפשר לומר כי הייתה זו המידתיות או ההליכה שאיננה עד סוף שאיפשרה את קבלתו וכן את הדמיון והמחשבה לתוכו שקבעו את המהפכה כמהפכה אכן. בנוסף, ואל מול היוונים, הרי שעלינו לציין את ברונו שקורא אחר כך לתוך תפיסת העולם החדש, את האינסופיות של העולם. לשם כך היינו צריכים את הרעיון היהודי נוצרי של אלוהים אך גם להתגבר על מה שנקרא כתקופה החשוכה של העולם המערבי, עד הימצאו שוב של האפס מתוך העולם המוסלמי והשימוש שייעשה בזה בשביל הגיאומטריזציה של הטבע. לבסוף אפשר לומר כי הספק והתדהמה של קופרניקוס היו אפשרים גם משום התקופה של תחילת הרנסנס והאחיזה הפוחתת של העולם תוך כנסייתי. כך ג׳ון דונה שר:

And new philosophy calls all in doubt,
The element of fire is quite put out,
The sun is lost, and th’earth, and no man’s wit
Can well direct him where to look for it.
And freely men confess that this world’s spent,
When in the planets and the firmament
They seek so many new; they see that this
Is crumbled out again to his atomies.
‘Tis all in pieces, all coherence gone,
All just supply, and all relation.

ועדיין, הנה המהפכה בגדול ואשר תחילתה בהסרת הכדור האנושי ממרכז העולם, ושימתו לצד הפלנטות האחרות, מהפכה אשר שינתה שינוי איכותי את תפיסת העולם כקוסמוס בעל גבולות ברורים וסדר פיסיקלי שבו האדם באמצע; וכן ההבחנה ההיא בין הוויה נצחית שמימית אל מול מה שנמצא מתחת לירח ו-in flux – מסתלקת מן העולם. בנוסף, יש לנו את התנועה הלא היררכית או זו הקשורה למסה, להבדיל מזמן, עם ההתפוררות של התפיסה ההיררכית והפיזית מאד של החלל הקשורה לסדר הבניה של העולם יותר מאשר לחוקים העצמאים מהחלל, דווקא כשהחלל כחלל מתגלה יותר. או אולי חלק מהעניין הוא ההופעה של הזמן כשהחלל מופיע כעצמאי יותר וכך כמומשג באלגברה ובקווים משלושים ועיגולים מעוגלים כשפתו של גלילאו. אך על כל אלה בהמשך.

בוא נתחיל מהנקודה ההיסטורית ההיא.

תחילת הבנת שינוי היא ההיפותזה של אריסטו ותלמי, לפיה אם כדור הארץ היה המקור לתנועה הרי שהדברים על האדמה היו נפרדים ממנה, מאבדים את מה שאחר כך ייקרא כוח המשיכה מעצם התנועה האלימה. כך, כמו שהרקליטוס אולי אומר הכל יהיה in flux והתנועה הזאת תהיה אלימה ונגלית לעין. התפוח שייפול שוב לעולם לא ייפול אותו מקום שממנו הוא מעין נפרד מכורח התנועה של הכדור או האדמה עליה אנו ניצבים.

תחילת התשובה של קופרניקוס כמו מאכזבת תחילה. הוא עונה כי אולי זה נכון אם האלימות שבתנועה של הכדור הייתה ברמה המתוארת, אך לא כך הדבר. אכן, אפשר לדבר על תנועה אחידה והרמונית של האדמה ואשר המצוי מעליה. התפיסה הקודמת היחה השתהות והתעכבות של מה שמצוי מעל האדמה, בחזרתו אל אשר עתיד להשתנות האדמה שהכדור יפגוש כבר תהיה שכבה אחרת של אדמה או כדור הארץ בהקשר זה.

״העיקרון הראשוני אם כן הוא הרעיון כי הכל צריך להיות בתנועה סביב המרכז שלו עצמו , באופן אחיד, כשם שהחוק של תנועה אבסולוטית דורש״ כדי למלא זאת יש לקופרניקוס שבע אקסיומות בחיבור המוקדם שלו אשר מהווה מבוא נגיש יותר לקופרניקוס מאשר הספר שסיים לכאורה במותו.

אלה הן שבע האקסיומות שמהן נתקדם אחר כך.

ראשית, ישנו רק מרכז אחד לכל העיגולים ולכל גרמי השמים. שהמרכז של כדור הארץ איננו המרכז של העולם/יוניברס. שנית, הוא כן המרכז של כוח הכבידה כמו של הספירה הירחית. שלישית, כל הספירות סובבות סביב השמש כמרכז הבלבדי שלהן, ולכן השמש היא מרכז היוניברס. האקסיומה הרביעית טוענת כי המרחק בין כדור הארץ לשמש בטל בשישים ולמעשה חסר חשיבות אל מול המרחק העצום המצוי בין השמש לספירה של הכוכבים. החמישית גורסת כי התנועה של כרמי השמים איננה תוצאה של השמים כמו של כדור הארץ עצמו. ההנחה השישית, השמש ניצבת במקום. התנועה היא אשליה והשלכה של תנועת כדור הארץ לכיוון השמים. לבסוף, הרחבה של האקסיומה הקודמת: כתוצאה מתנועת כדור הארץ ביחס לשמיים מתבטאת גם בנראויות לא נכונות לגבי יוצאי דופן בקרב הכוכבים והפלנטות, או לגבי תנועות רטרוגרדיות ויוצאים אחרים מן הכלל.

בכל מקרה, אנו צריכים להבין כי תחילת העניין הוא במיתוס או הסבר על העולם אל מול מיתוס או הסבר אחר על העולם. עלינו גם להפנים כי מה שחשוב זה האיזון הקדוש בין תת אלוף לאלוף באולפני הטלוויזיה.

סיפור

זה היה יום שני. הוא כתב שטויות גם ביום רביעי. הוא לא ידע שתבואו. כמה אנשים. מעט מאד. זה כלום של עולם שהיה ובגרמניה, שאני לא אתחיל, אומר לעצמי,,וקאנט הוא לא אדם חכם במיוחד, בגלל זה אתם לומדים אותו. כאילו אתם טיפשים בשביל הדבר הזה. אבל זה באמת היה יום שני. למטומטמים שכותבים את הטקסטבוקים המגוכחים האלה. המהפכה הקופרניקאית. המשמעות האדם במרכז? תסתמו מפגרים. זאת השמש. זאת החזרה הגדולה לעיניים. הבקשה להרגיש אחרת את כל הרעש הסימלי. זה חלק גדול מהרנסאנס. אין קשר לגרמניה, ההפך הגמור. כל המהלך של קופרניקוס הוא חלק מסיפור אחר לגמרי. אפלטון היה שמח בשביל חבר שלו, פרותגורס. בלטינית של העברית, כדי לספר לחבר פלאטו על הלטיניות בפורנו, זה ההומו מז׳רה. אין שום מהפכה שכזאת אצל קאנט. קאנט לא יכול להבין את עצמו. הוא על הבנה. הוא עושה תוכן עניינים. הכל זה חלק מבורות הרבה יותר גדולה וכל הטקסטבוקים הנוראים האלה. הוא לא אשם. הוא לא חכם גדול וזה היה בכלל יום חמישי. גרמניה מחקה כי לעולם לא עברה את כל המסורת ההומניסטית. הסיבה היחידה שהיידגר קצת עושה שכל כדי לזיין אותו כל הזמן כניתן שהוא הוויה שלא מאפשר את הלוגי-אונטולוגי – אד אבסורדום גמור – זה בגלל שהבן שרמוטה, אפס מאופס שהוא, היה קתולי. עבר הכשרה שכזאת. הוא מתחיל במסורת הפרפרזה של הכתיבה. על אריסטו. את הדוקטורט שלו, מלגה; קיבל מהכנסייה הקתולית. זה כמו לקשקש על יום ועל המהפכה הגדולה של יום. זה כמה עמודים אצל אקווינס אגב אריסטו. הוא פשוט יכול לראות. יום. לא היידגר. היידגר קתולי קשור לעולם כמו דוקטורט על מלגת שואה כדי לכתוב לגרמני על העברית של עגנון ואז לשלוח את זה כמתנה להארץ. בשביל אדם חכם באמת, אני מניח, ויטגנשטיין הוא אבישי בן חיים. כל כך טיפש בכל משפט ומשפט, וכל הביביסטים המגוכחים מוציאים לשון, לשונאים. עדיף שיתמקדו בניקוד. זה כזה רעש. טוב נו. תמיד החמאתי לאיזה טיפש. בטעות קראתי שלושה עמודים עכשיו. איזה אינפנטיל. אלוהים לא יכול לעזור יותר מזה. שומר נגיעה ממכם. נו?! לכו לישיבות. תחזרו למקורות ואל תצאו משם עם שפינוזה.