פילוסופיה

סיפור וציטוט על / של ז’אן ז’אק רוסו. נתחיל בסיפור.

Estimated reading time: 22 minute(s)

בסוף, אני אוהב את כי דייויד יום לקח אותו לאיזה אנגליה של חברים. שם אותו באנגליה כשהוא בשבדיה מבחינת מרחקים והם כותבים מכתבים. עזר לו ממש. הוא לא הכיר אותו ולקח אותו לאנגליה, סידר לו איזה אחוזה. רוסו רוצה להרוג אותו. ברגע שהוא שומע שהוא אוהב את הרומן שלו, הרומן נגמר. מה לדייויד ולאהבה? זה על השולחן שלו?! האמת, לך תקרא את האנגלים כותבים על דידו. הם חושבים שחושבים. דנטה גנב את וירג׳ל כי הוא רצה את ביאטריס. הוא תיקן אותו, כששם אותו בגיהנום והתקדם עם האהבה. ~ אגב הוא לא באמת התקדם. הוא אומר שזה בכאילו, ההרים מוחאים לו כפיים אבל הוא יחזור כי כן , הוא אומר כן, לקרוא את פרופסור אליאור כותבת על העצים, אז הוא בראבנה שומע מוטי עושה מוצרט. שם כתב את השלישית שלא שמע. הוא קרא לזה קומדיה. הוסיפו לזה את האלוהי. ~בקיצור, חודש הבא אין סיכוי. מוטי רקוויאם? תלחמו על התרבות. שימו מסכות. כדי שנוכל לברוח. איך אומר למרצים שלו בתרגיל על רטוריקה. אל תצחקו. נמאס לי מריח הפה שלכם. שימו מסכות. תצילו את התרבות מהתרבות שלכם. וכן הוא הסביר להם מה זה רטוריקה. צריך להכיר את הקהל שלך. קיקרו אמר כי צריך לדעת למי אתה מבשל ואז להתחנך טיפה כדי שיאכל. אבל אפלטון אמר את זה ויאללה אלתרמן. הקיצר, אז מילטון אמר: הפרופסורים האלה? מכיר אותכם. מודעות עצמית. הם לא יצחקו כי הריח. אגב הוא אמר להם גם סוג של תודה. אם הם היו יודעים משהו אז היינו כמו אלכסנדר הגדול. בגיל 25 וזהו. לא היה לנו יותר מה לכבוש. אז תודה שדאגתם להעסיק אותנו בשטויות. דיספווטשן 6. התזה של. אגב מילטון אהב. אליוט הזה כותב ביקורת רק מתוך ספייט על מה שהוא לא יכול. לפחות ידע ממה להתפתות כשאמר לך וואו, כמה זבל! אל תהיו זבלים. מסכות. צריכים לנשום פה.

וציטוט:

Telle est, en effet, la véritable cause de toutes ces différences: le Sauvage vit en lui-même; l’homme sociable toûjours hors de lui ne sait vivre que dans l’opinion des autres, et c’est, pour ainsi dire, de leur seul jugement qu’il tire le sentiment de sa propre existence. Il n’est pas de mon sujet de montrer comment d’une telle disposition naît tant d’indifférence pour le bien et le mal, avec de si beaux discours de morale; comment tout se réduisant aux apparences, tout devient factice et joüé; honneur, amitié, vertu, et souvent jusqu’aux vices mêmes, dont on trouve enfin le secret de se glorifier; comment, en un mot, demandant toujours aux autres ce que nous sommes et n’osant jamais nous interroger là-dessus nous mêmes, au milieu de tant de Philosophie, d’humanité, de politesse et de maximes Sublimes, nous n’avons qu’un extérieur trompeur et frivole, de l’honneur sans vertu, de la raison sans sagesse, et du plaisir sans bonheu.

הקטע הזה של מסביר לא מעט את רפובליקת המכתבים שכותבת מאמרים ובכלל את מצבנו. מעניין לציין, כי הציטוט הזה מועתק על ידי אדם סמית ההערות שלו, יחד עם התבטאויות אחרות מהמאמר על אי השוויון של רוסו. vאנחנו נחזור אל זה, בשעה מאוחרת יותר של היום, כשנגולל את הסיפור שלא סופר, כמו שאומרים בפרומו זול על היטלר, כי סטאלין יהיה שבוע הבא: הפנטנסטי של הקפיטל. אז בעברית, מתרגמת את השוויצרית של רוסו; דרך הצרפתית שסבתא שלי ידעה כשדיברה איטלקית בחלום, וכל הזמן ערבית, אף פעם לא עברית, למעט 20 מילים שנאמרו בגיחוך עצמי, על המגוחך פה: מתחילים תמיד, ב״קשה קשה, באמת קשה קשה, כמה סבלתי״:

״זהו, למעשה, הגורם האמיתי לכל ההבדלים הללו: הפרא האצילי חי בתוך עצמו; האדם החברותי תמיד מחוץ לעצמו; הוא יודע לחיות רק לפי דעתם של אחרים, וזה כביכול מתוך שיקול דעתם בלבד, שהוא שואב את תחושת הקיום שלו. זה לא הנושא שלי להראות כיצד נטייה כזו מוליכה אותנו לרמה כה גבוהה של אדישות לטוב ולרע, תוך קיומן של שיחות מוסריות כה נאות; איך הכל מצטמצם לתחום הנראות השטחי, הכל הופך להיות מלאכותי ומשמח; כבוד, חברות, המעלה הטובה ולעתים קרובות אפילו מעלות רעות, שעבורם אנו סוף סוף מוצאים את הסוד שמאפשר לנו להתפאר; איך, במילה אחת, (אנחנו) תמיד לשאול אחרים מה (וכך מי) אנחנו ולעולם לא להעיז לשאול את עצמנו על מהות עצמנו; בתוך כל כך הרבה פילוסופיה, הומניסטיקה, עידון ונשגבות, אנו בוחרים רק בחיצוני, זה המתעתע וקל הדעת. חיינו, כך, הם כבוד ללא המעלה הטובה, תבונה (רציונליזם קר, אינטרס הלא נכונה למטרה כי המטרה לא נכונה לך) בלי חוכמה, והנאה (ריגעית, סיפוק תשוקה אלימה, מתוך חיים המנסים מיקסום של הנאות כמטרה, לעולם לא מגיעים לנחלה, למצב, או לסןף הספירה. בסוף אתה מת, ורק אם מתאבד, עוד יגידו שתמיד חייכת. אחרת, אפילו לא סופרים רגעים עבורך) ללא אושר (מצב של נוכחות לקיום שלך. חוסר האותנטיות איננו מול אותנטיות, כי אז שלילה ריקה, הכרזה ריקה: אקסטינציאליזם. שולל עולם כדי שלא ישלול אותך. ניטשה חוגג את הניכור שלו מהחברה, ואז לא כל כך. כותב על הרצון באהבה ואובדן הריקוד כחוויה פנימית מול העין האחרת. אובדן חן הריקוד ברצון למצוא חן. המוסיקה. זה הרגע שה- Sauvage איבד ל- l’homme sociable)״.

וזה, אדוני הדוקטור, היה על תחילת הפרא האצילי. מפה מתחיל. לוי-שטראוס גנב. אבל אף אחד לא יודע כלום בעולם של דרידות:

Derrida:

Responsibility comes from the word response, HENCE, this is your calling, i.e., to respond to your master, to me, Derrida, as your very own Calling in life. Enjoy.

הזיכרונות על אפלטון, השיחה ההיא שדיברת עליו. קשה, קשה. לוי שטראוס. טפו יומת.

מנסה להבין את מונטסקייה נלהב מאנגליה. לא הולך. הוא תקוע עם המודרניות כי מקבל את הסוציולוגיה, עם טוויסט היסטורי. וריב עם דיוויד יום…תוך כדי הוא מוצא את המאבק על ההכרה אצל הובס והפתרון שלו- אצל ״ החכם״ והמצאת הכסף – אובייקטיביזציה של הראשון – מאבק להכרה- בשני – מאבק על הרכוש מגלה עצמו לעין האחרת בלי הסופיות המבישה, האפשרית אצל הובס (אני יכול לדמיין את הבושה בהפסד כשלא אהיה כאן. הבושה הזאת תהיה סופית.

המאבק על ההכרה נתמך לא בפחד מהמוות האלים רק; אלא במוות הסופי המדומיין מכאן, קומדיה טרגית, על התירוץ, הבדיחה הזאת, שהפסידה). הלא פוליטי (הקומי משום הפרטי ומשום התודעה של לו רק רציתי, כשאתה כן רוצה. הפוליטי ראשון) מול הלוויתן. אבל, ומכאן גם האדם כמו החיה או החיה כמושא קנאה:

הביקורת של על הובס ולוק היא לא רק אל המצב שאליו הגיעו וממנו עשו אמנה חברתית שוויונית על בסיס של עשיר מול רבים עניים; אלא גם על הצגתו של מצב זה כטבעי לאדם. כמו ניטשה ומרקס, לפניהם, הוא מדגיש כי המצב הטבעי איננו אלא המצב הבורגני, הנתפס א-היסטורית. עם זאת, הבסיס הוא ״הראשון״.

הבסיס של הכל הוא ניכורו של האדם, במצב חברתי, משלב מסוים. אין באמת יחס לאושר, מיידיות מעצם הקיום, קודמת, כשם שפוסעת מעבר לשלב הביניים, כאן, של הקיום כהישרדות: הניכור הוא מול העין המתבוננת. הרצון למצוא חן בא אחרי החן שבריקוד, הוא אובדן הריקוד כחוויה. הבעיה מתחילה ב״ראשון״: לפני הגדר, וזה שצעק שלי, היה זה הפסקת הריקוד מהמוזיקה ותחילת הריקוד אל מול העין המדומיינת של האחר, כשהיא אכן מסתכלת.

אז איך נתבונן בכל הפלא ההומניסטי?

אין להתבוננות הזאת קיום כאן.

״…במילה אחת, תמיד לשאול אחרים מה אנחנו ולעולם לא להעיז לשאול את עצמנו על מהות עצמנו; בתוך כל כך הרבה פילוסופיה, אנושיות, עידון ונשגבות, אנו בוחרים רק בחיצוני, זה המתעתע וקל הדעת. כבוד ללא המעלה האזרחית הטובה, תבונה בלי חוכמה, ותענוג ללא אושר״.

כאן כבר יש חיבור למאמר הראשון על המדעים והאמנויות. האקדמיה, אפילו בראשיתה, תמיד בראשיתה מבחינת הזמן שבו חי רוסו, רק מוסיפה לשחיתות הסופיסטית. לסופיזם המושחת יש תיאוריה, אז. במאה ה 17, יותר 18- מתפתחת בצרפת תפיסה הקרויה- Doux Commerce: ה- Doux משמעו עדינות, רכות, עדינות ושלווה. Commerce, כמובן, מתכוון למסחר. אם אנו צוחקים על היד הנעלמה בפורנהאב כשאנחנו כותבים כאן, כאילו לא שם היא, הרי שכאן אין צחוק. רק תוצאה ארוכה של תפיסה מסוג זה.

שוב, המילה שאיננה מסחר, מכוונת לעדינות, רכות, עדינות, שלווה. המסחר? המסחר הוא הסיבה של המילה שלא מכירים, אז בוא נקרא לזה סובלימציה. המסחר על פי התפיסה הוא הגורם לסובלימציה. כל התכונות האלה הן חלק מ- douceur של המסחר. זה יסוד המעדן של המסחר. שימו לב כי יש כאן a feminine aspect to all those qualities of the Doux. זאת הייתה התפיסה השלטת, אבל.

המסחר זה לא רק כלכלה, אלא גם המסחר התרבותי. המסחר של התרבות, החליפין הזה, התרבות כמעט עובר לסוחר, וככזאת, מעלה על הנס את החינוך הבורגני, הופכת את האדם לטוב יותר, דרך המסחר של הפרסום, היא בבסיס האנציקלופדיה, התחילה בסלונים. הסלונים בפריז נשלטו על ידי הנשים. היסוד הנשי המעדן הזה? וולטר, דידרו, ד’אלמבר.

ראה את זה במאמרו על המדעים והאמנויות. ההתנגדות שלו שם הייתה לתיאוריה הזאת, משם קרא את אתונה הסופיסטית, כשם שהושחתה במאה הרביעית של אפלטון, המאה החמישית היא הסופיזם שהיה למחנך. נגיד האנציקלופדיה, אבל אחר כך? מה איתנו? בכל מקרה, ובקיצור נמרץ, רוסו הוא ההומו-טיבי תירגע, זה אדם-vulgair במובן של אדם פשוט, המדבר בשביל האדם הפשוט. המבחן של האדם הפשוט, במובן המרקסי, אך גם כערובה לאותנטיות של אמת. האם האדם הפשוט מגיב לה, עכשיו כאדם נקי מדיעות קדומות של האמיל.

כל התיאוריה הזאת מהסלונים? בגלל זה הנשים, הם היו מקור לאקדמיה…גם האנציקלופדיסטים/ לאנציקלופדיסטים. שהוא היה חלק מהם, בהתחלה, הוא נגדה. הוא גורס כי בסוף זה יהיה רק על כסף, מסחר. העידון הזה? על זה אומר כי בסוף האחד ירצה רק את ההכרה של השני, שעה שאף אחד לא ישכיל להציץ באוצרות ההומניזם, הקשורים דוווקא לפשוט, מן האוניברסאליות של האינטרס. לגבי התרבות הוא אומר כי המחנכים הגדולים של האנושות, מסוקרטס עד דקארט, לא היו צריכים את כל התיווך המסנוור, הנשאר בתוך עצמו . והנה למה הרעיונות לשינוי, האדם הפשוט, פשוט לא קיימים. זה זה אומר כן לעיניים של המאסטר, כעבד, הנהיה מאסטר וחוזר חלילה. הם בתוך עצמם. האקדמיה של דיז׳ון עבור רוסו היא אתם בלי רוסו. או הקיסר. נ.ב., הנאורות הצרפתית הייתה בעד שלטון עריצות. הכל מיתוס.

חוץ מרוסו? אחר. אמא שלו מתה בלידה שלו. והם? קשקש.

רשומה רגילה

השאר תגובה