פרמינדס מול תאלס הערה קצרה

“תאלס”

שם זה הועלה במרכאות כך שהוא לא מתייחס לתאלס “ההיסטורי” של המסורת, אלא לדמות “היפותטית”, שכל מה שאפשר לומר עליה בוודאות הוא שתאלס באמת חי אי שם כלשהו בשלב כלשהו. , אם כי ככל הנראה לא ניתן לומר דבר נוסף על כך.

תאלס היה הפילוסוף האותנטי הראשון, כלומר על האיש שהיה הראשון שהיה לו הכוונה (מודע ורצון) לדבר “כפילוסוף״, זאת אומרת על מנת לענות על השאלה לדעת מהו המושג ככזה הוא, אפילו כדי (גם) לדבר על (הכל) שהוא יכול לומר בעצמו על ידי (גם) דיבור על (הכל) שהוא כבר אמר.

עכשיו, אם לומר את האמת, אף אחד מהשיחים של הפרה-פרמנידים שהגיעו אלינו מאפשרים לנו לקבוע בוודאות שמחבריהם באמת דיברו כדי לענות על שאלה יחידה זו, או אפילו אם על ידי דיבור זה הם גם ענו על השאלה. יתר על כן, אין לנו מה לומר כעדות לכך שמישהו מהם שאל את השאלה הזו במפורש, או אפילו במשתמע. לכן איננו יודעים אם גברים אלה היו פילוסופים אמיתיים או לא.

אך מכיוון ששום דבר שאנו יודעים עליהם אינו מתנגד למה שאומרים, בהתאם למסורת שהיו, בחרתי בשם “הפילוסוף הראשון” המסורתי הזה כדי לייעד את מי שהציג פעם את הפילוסופיה אי שם ביקום, לפחות כ”כוח “או “השערה”, על ידי הוצאת שיח ביעילות או “בפעולה” שהציבה, ולו רק באופן מעשי “או במשתמע, את שאלת הפילוסופיה, על ידי תשאול המושג. שום דבר לא מונע, יתר על כן, לומר שהאיש הזה חי בסוף התקופה הפליאוליתית. גם לא ששמו היה תאלס כשהיה בחיים והתגורר ביוון במאה השישית לפני הספירה.

אפשר לומר שהפילוסוף “הראשון” (שהיה, לפי המסורת שלנו, תאלס) כבר דיבר על ההוויה היחידה והייחודית. ואכן, המים עבור תאלס הם, ללא ספק, אחד בפני עצמו וייחודי מסוגו, המשותף לכל מה שיש. אבל כל קודמיו של פרמנידס דיברו על הוויה רק במשתמע. ואכן, המים של תאלס אינם מבחינתו ההוויה ככזו שהפילוסופיה מדברת עליה (במפורש) אחרי פרמנידס. מה שבטוח, המים הם עבור תאלס משהו אחר מלבד המים ששתה ואנחנו עדיין שותים היום: מים קיימים במים באותו אופן כמו בכל השאר. אבל, בכינויו “מים” את מה שפרמנידס יכנה הוויה, תאלס מראה שהוא עדיין מדבר במפורש על מה שיש ולא על הוויה ככזו.

באופן מרומז (ובשבילנו) הוא דיבר על הוויה; אבל, מבחינתו, הוויה הייתה מים ולא שום דבר אחר גם כן, ואילו עבור פרמנידס, הוויה היא כל מה שיש. הבלתי מוגבל של אנקסימנדר כבר קרוב הרבה יותר לתפיסה האונטולוגית של ה”הוויה”, שהוצגה והוגדרה על ידי פרמנידס. אך נראה כי כל קודמיו של פרמנידס הזניחו את הדיבור על “הקשר” ((קרבה)) בין הדיסקורס (לוגוס) המדבר על הוויה לבין ההוויה שמדברים עליה. במובן זה הם דיברו על ההוויה בתור מדענים ולא כפילוסופים. במילים אחרות, לא היתה שום אונטולוגיה לפני פרמנידס (ולכן גם לא הייתה אונטולוגיה אלא רק שיחות על מה שיש). אולם המקרה של הרקליטוס מוטל בספק לאור חולשתה ומצבה הפגום של המסורת ששרדה עד ימינו. ממבט ראשון הוא יהיה קודמו “המיידי” של פרמנידס, האחרון שיטט באונטולוגיה את מה שאמר הרקליטוס על האחדות והייחודיות, כלומר, לתוך אנרגו – לוגיה (מבולבל, יתר על כן, עם פנומנו – לוגיה. ) מה [הרקלי טוס] אמר על האופי ה”ניגודי “וה”משתנה” של כל מה שממשי מבחינה אובייקטיבית ו”פנומנלית״.

“מודרניזציה” של פרמנידס (באופן שגוי מבחינה פיזיקלית, אגב) ניתן לבצע באופן הבא. שגיאה תהיה כמו “חומר” המורכב לחלוטין מאלקטרונים, שמחציתם שליליים מבחינה חשמלית ומחציתם חיוביים; כל זוגות הסימנים ההפוכים בסופו של דבר מתנגשים ומבטלים זה את זה; מכלול ((אנסמבל)) האלקטרונים הופך לפיכך לחלל המלא במלואו בגל אלקטרונים מורכב, נייטרלי חשמלית, נייטרלי (זאת אומרת: אשר אמור לעולם לא להתפרק לאלקטרונים של סימנים מנוגדים). לדימוי זה יש יתרון בכך שהוא בעת ובעונה אחת ביקורת. על פי התמונה הזאת, ברגע שהמטענים החשמליים “החיוביים” וה”שליליים “של האלקטרונים מבטלים זה את זה, האלקטרונים עצמם מפסיקים להתקיים כאלקטרונים. עכשיו קל לראות שהדבר חל גם על פרמנידס. ואכן, לטענת פרמנידס, האמת הדיסקורבית מסתכמת בניתוח הסופי בשיח על-ההגיוני) האומר כי הוויה היא ולא-ישות – שום דבר) איננה, ואילו כל השיח השגוי יכול להיות מצומצם ליחיד (בניגוד – שיח, האומר כי הוויה איננה ושלא ישות היא.

כעת, אם מתייחסים לשני “שיורים” אלה, מתייחסים לתזה הפרמנידית כאילו הייתה לביטול (הדדי) של “הפכים”, הטוענים בה בעת כי יש צורך להכיר בכך ש”תכנם” חייב לבטל עצמם גם זה את זה, כך שלא יישאר עוד כל “תוכן” (דיסקורסיבי) בכלל. מה שבטוח, הווייתם של שני השיחים המתנגדים נמשכת והם חופפים להוויה יחידה), אך אף אחד מהם לא נמשך כשיח, מכיוון שהם כבר לא אומרים שום דבר בצירוף שלהם (שילוב זה חסר “תוכן” דיסקורסיבי).

במילים אחרות, על ידי חפיפה של ההוויה עם ההוויה, השיחים מפסיקים להיות שיחים. הוויה היא אמנם אחת וייחודית, אך היא אינה כוללת שיח. לכן שיח זה הוא בלתי אפשרי (או אילם), ואף אחד לא יודע (או מבין) איך אפשר לדבר על זה (וגם, ועוד פחות, איך אדון פרמנידס יכול לדבר על זה). – זהו, כפי שנראה, מה שאפלטון אומר בדיאלוג פרמנידס.

פרמנידס אומר (2,2-4) כי לא ניתן לנתק את מה שהוא קיים מהקשר ה”מידי “שלו לזה מבלי לפגום במבנה הרציף של ההוויה. אין שום דבר מחוץ להוויה ולכן שום דבר שיכול להפריד את ההוויה מעצמה או ליצור הפרדות בתוך ההוויה. הוא מסיק מכך, נכון, כי לא ניתן לדלל ולא לעבות את ההוויה ואומר שההוויה היא תמיד “בכל מקום צפופה” (8,25). אך הוא טעה (כאשר אמר במשתמע) שכל מה שאינו ניתן לעיבוי הוא הרחבה מרחבית: הוא היה צריך (אם לא יכול היה) לחשוב על “הנקודה הגאומטרית.”

למעשה, אם הזהות של ההוויה עם עצמה שוללת את משך הזמן הזמני שלה, היא שוללת באותה מידה את ההרחבה המרחבית שלה, כי תנאי הרחבה זה (או מותנה) בהבדל זהה. במציאות, הווייתו של פרמנידס אינה, כדבריו, “כדור” (ללא גבולות חיצוניים).

בהמשך נראה כי הנוסחה “ישות ואין-כלום” אינה נכונה, אך מה שחשוב כרגע הוא לראות את הצורך להכניס לשיח אונטולוגי משהו אחר מלבד הוויה, כלומר אי-ישות או כלום, מבלי להעסיק את עצמנו כרגע בקשר בין האין לבין ההוויה. – באופן מוזר, אף על פי שפרמנידס לא הכניס במפורש שום דבר לשיח האמיתי כביכול שלו (ליתר דיוק, אם כי לא הביא את ההשלכות של ההכנסה הלא רצונית של האין לשיח שלו על ההוויה), הוא דחה את הנוסחה “ישות וכלום” כשגויה (ראה 8, 40) אך קיבל את הנוסחה “ישות או כלום” (8, 16) כקבועה (ואכן לבד תקפה, או “הכרחית”!) , שקרוב מאוד לנוסחה ההגליאנית: “להיות שונה מאין”.

“הזדהויות דיסקורסיביות” (“הגדרות” סמליות) הבאות “ניכרות” ללא פירוש: הנוסחה “שום דבר לא” אומרת לפיכך שום דבר אחר, לא יותר ולא פחות, מאשר הנוסחה “הוויה היא”. לכן אי אפשר לומר “להיות הוא” מבלי לומר “שום דבר איננו.”