על המיתוס – טיפה על המיתוס ואמת

על פי התפיסה המסורתית, מיתוסים (או לפחות מיתוסים מסוימים) הם סיפורים אמיתיים אשר מציגים את עצמם בצורה לא אמינה, במובן של הבלתי סביר, או לפחות בלתי מובן. משימתו של התיאולוג האלילי או הנוצרי, על פי הנחת יסוד זו, מורכבת מפירוש מיתוס, כך שיחזור בדיבור סביר ומובן (שלא לומר סביר או רציונלי) על האמת שמגלה המיתוס (באופן דיסקורסיבי). האמת של המיתוס מוגדרת כהרמוניזציה של מה שהמיתוס אומר עם מה שהוא מדבר עליו. לפיכך ההוכחה של אמיתות המיתוס אמורה להיות גילוי (דיסקורסיבי) של המציאות. ליתר דיוק, לא המיתוס חושף מציאות. המציאות, בדרך כלל אלוהית, מגלה את עצמה במיתוס ובאמצעותו. לפיכך, המיתוס התיאולוגי הוא הצורה הדיסקורסית הבלתי-אמינה של התגלות אלוהית, החושפת את מה שקיים או באמת קיים מחוץ לגילויו הדיסקורסיבי וללא קשר לצורתו המיתית, כלומר הלא-אמינה. זה המקור של האפשרות לפרש את המיתוס על ידי רציונליזציה שלו, מבלי לשנות בכך את אמיתות תוכנו (שהיא עצמה גם דיסקורסיבית).

עכשיו, כל זה לא יהיה אפשרי אם המיתוסים היו מה שג’וליאן אומר שהם, כלומר סיפורי שווא. למעשה, אם המיתוס הוא סיפור כוזב, הזה, קרי המציאות הזאת, שעליו הוא מדבר אינו קיים ואינו יכול להתגלות על ידי מיתוס זה. במקרה זה, לפיכך, המיתוסים אינם גילויים אלוהיים, אלא המצאות אנושיות.

ואכן כך ג׳וליאן, הפילוסוף-קיסר, מנסח במפורש את נקודת המבט שלו ביחס למיתוס, ממש בתחילת הניתוח שלו, שמתחיל כך:

“הניסיון לגלות את הנקודה בה החלה המצאת המיתוסים, כמו גם את האדם שלו שניסה לראשונה לספר סיפורים כוזבים בצורה אמינה למטרות רווח או הסחת הקהל שלו, הוא ככל הנראה בלתי אפשריים כמו למצוא את האדם הראשון שהתעטש או ירק “(205 °).

ברור, בהגדרת המיתוס כסיפור כוזב המסופר בצורה אמינה, כי ג’וליאן מתנגד במודע להגדרה המסורתית. אבל איך אפשר לדעת שסיפור שקרי? ומדוע ניתן לאשר שכל המיתוסים שקריים? נראה כי ג’וליאן השתמש ביכולת האמת הטמונה לדבר על עצמה – עקרון הסתירה. כשהוא מודה (אפריורי) ששיח הסותר את עצמו אינו יכול להתאים למציאות חיצונית לו, הוא מגדיר את המיתוס כחשבון הסותר עצמו במונחיו, ומגיע למסקנה (אנליטית) שכל המיתוסים שקריים, לפחות במובן שאף אחד מהם אינו תואם באופן כלשהו משהו אמיתי. כעת, על פי ג’וליאן, כל השיחים התיאולוגים בהכרח סותרים במונחים את עצמם ומכאן מיתיים או שקריים. מכאן הבסיס לספרות כשקר או כרצון לשעשע. או כאן מתחילה הספרות כעצמאית מהמיתוס ביחס לפילוסופיה או לאמת. טוף אין לי כוח לאפלטון עכשיו וכולי וכולי. אני פשוט תוהה ממתי ספרות נהייתה לגובה כזה וממתי סופרים נהיו שוב חכמים בני חכמים. נחכה לראיונות החג.