אצל קאנט אין אסתטיקה, נקודה. לא יכולה להיות לו. אסתטיקה היא מילה שההוא הגרמני השתמש בה והיא אומרת בלה בלה. ואז קאנט!
ביוונית היא אומרת משהו על עולם החושים ומשהו על יופי. זה על יופי דרך החושים, כאילו העין דה ואיתי סודא, כאילו העין הקוראת לתשוקה השוכחת זמן כי כל זמן בתוך החוויה עצמה. שם זה העולם של הכאילו כהיפותזה, כשכבר פילוסופיה, כלומר, במקום, נגיד, שבו אפלטון מופיע.
שהרי אין אפלטון כותב את עצמן חוץ מזה שהוא שר כי שם זה הפרנזי המדומיין כאמת תוך שכחת האמת כי האמת משנה את טבעה. מבחנה הוא האפשרות של החופשי כמדומיין, והמדומיין כמרגיש תוך ההמשך הקורא להמשך היצירה, ועדיין:
בסוף, סוקרטס יחזור לדבר ויגיד משהו, כן, אבל זה מיתוס, לא פילוסופיה. זה בא מפילוסופיה ומאפשר את המשכה, תיכף, עכשיו.
זה קצת כמו השופט בתוכנית אמריקאית אומר לך שוב:
חבוב, אתה שם מהמושבעים, נא להתעלם מהעדות הזאת שעכשיו שמעתם, על כל הקטע הזה שבו ההוא מתוודה שהוא לא רצח מאה אנשים, אבל לגמרי רצח את אמא שלו. שמעתם מה הוא אמר? כן?
תשכחו מזה. כאילו תזכרו איך אפשר לשכוח?
זה העולם של הכאילו או האוטופי או הדבר כשלעצמו, מתוך ובחזרה לדיאלקטיקה, כשהוא על אמת בפילוסופיה תחת עולמות הטוב היפה והאלוהי. זה אפלטון. כאילו כשזה אפלטון.
הבולשיט של השופט מהתוכנית שתראו גם היום, כי ראיתם כשסיפרתי במילה, זה:
לגמרי אוטופי לקאנט כי האוטופיה אצלו מנותקת מהעולם האנושי. רק מונחת על ידו כהשלמה לאני טוב לי ושמח כי תמיד עצוב לי וגם מר לי.
אין לו עולם של חופש. רק היפותזה על חופש. אז אין לו מקום לדיסקורס של החופש כחופשי מדיאלקטיקה, מתוך עולם זה, כמחדש ימי קדם, מחזיר עטרה ליושנה או מה שאריסטו אמר לדרעי:
הפילוסופיה אוהבת את המיתוס. בלי אהבה שכזאת, אתה חוזר למיתוס שעושה פילוסופיה. אז בוא נמשיך. קאנט.
נתחיל. פשוט פשוט. אין עולם אסתטי. נקודה. אין לו מקום לזה בעולם.
כאילו, במילה אחרת, יש עולם חושי שהוא בזמן ובמקום ואימרו אמן למדע. זאת השפה של המדעים והקשקוש החיצוני של הפילוסופיה המדבר אותה בזרות מוחלטת.
קאנט כבר חי לתוך הדור שלא לומד מתמטיקה, למרות שיכול היה ללמד אותה בכמה רמות ממה שמלמדים היום, אבל עדיין, יש שם ניתוק כבר מהחינוך הקלאסי הליברלי, אחרי המהפכה היחידה באמת, זו של המאה ה-17, שעולמה עדיין עולמנו.
אבל אנחנו יותר בורים, אז ממשיכים לדבר בבורות כפולה גם על הספציפי אצל קאנט. אבל לצורך העניין לא צריך שום ספציפי. יש לנו בעצם עולם חושי, spacio-temporal world והוא לעולם הביקורתי המדבר אותו, כמה על זה, וזה המה לגמרי שמניח את המה כזה קיים, אבל אומר שהוא מניח רק את מה שאומר, במובן הזה שהוא מדבר אותו ומודע לזה שהוא מדבר אותו.
הרפלקסיביות היא חלק מהניתוק, אבל השיח על הביקורת כראשית, על המתוד כראשית, שם, גם שם יש משהו גאוני אצל הפילוסוף הבאמת גרמני הזה. אבל שוב, לא צריך לסבול, כלום ספציפי. אין על מה לדבר ספציפית.
אנחנו מדברים רק על הוונדר של המדע בלי ממש וונדר. הוונדר מתמצא בזה שאנחנו יודעים שלא יודעים באמת וזאת כל האמת, העיקר שלא נגיד שזה על אמת.
יפה, יופי! כאילו היפה נהיה הרמז שזה אולי נכון ובטח נכון לנו כיפה.
האמת, גם זה לא חשוב.
מה שחשוב יותר מהבעיה של המה על הזה זה העניין ההטרונומי.
אין פיתוי, רק שיגעון ושיגעון הוא בדיוק זה שמדבר לעצמו בלבד, מחוץ לדיאלקטיקה.
כך, הוונדר העיקרי של האסתטי הוא הקשקוש של תחשוב על האינסופי כאינסופי של ממבו ג׳מבו, כמעבר לגבולות התפיסה האינטואיטיבית פיסית שלך, כאילו דמיין שאתה מדמיין.
דמיינת? זה הסובלימטיבי. הוא הוכיח לך את העונג של ההישארות בראש שלך, בתוך אותו עולם שיכול לדבר. זאת כמובן טעות מגוכחת, ניסיון בלתי אפשרי, אבל אם קוראים זה לא כדי לחשוב, וכל מה שאידיוטי בקאנון מחייב הערצה עוד יותר.
כי ככה אתה מעריץ את עצמך. כמו להגיד על ל׳ שהוא ענק רוח מסמכות הפיצה המשפחתית כי אתה גמד שמכיר בענק, השוכח שיכול רק לגמד. גמד? לא יפה.
בכל מקרה, זה אידיוטי לגמרי גם כי אי אפשר לדמיין את זה שלא יכול לדמיין. זה לדמיין שהוא דמיין עבורך ואתה דמיינת שחשבת, אז סבבי או סבבה?
לגבי כל המהלך לאינסופי מהמתמטי, זאת כבר אי הבנה בספציפי לגבי האינסופי שמגיע דרך האפסים הערבים האלה, כאילו שיטת הספירה הערבית, הנכנסת לתוך מחשבה סכולסטית ויותר מכך יוונית וכל הדברים שבאמת לא יודע כי עדיין לא מצאתי את הזמן לכך.
ואין לי זמן כי כולם זוכרים את דודו טופז:
כל זה לא משנה. יש עולם חושי ויש עולם לא חושי. העולם החושי הוא כבר אידיאליסטי, אבל מנותק מהטוב או היפה או האלוהי המדבר בעולם. הסובלימטיבי לא בא מהעולם, לא בעולם. אפילו הבדיחות של שופונהואר על קאנט עומד באומץ מול הסכנה בים ממרפסת הבית הרחוק מוגזמות לגמרי לעניין. קאנט לא מסתכל על הים. אין לו עיניים למזדיין הזה.
ובדיחה בגרמנית זה סוג של בדיחה אחרת אלא אם כן אתה היינה: ההוא היה יהודי ואף חזה את השואה כשדמיין ששורפים את הספרים האיומים של גתה ואז גם את גתה, אולי לא, אבל זה מה שהוא חזה. וגם שהיהודים האלה נודניקים, אז לא צריך להתנדנד איתם. אחר כך יבואו האנסים.
בקיצור, הכל בריחה מהספציפי אלא אם כן זה קו ישר או איזה שטות כזאת, בתור היפה. זה לא שאתה מסתכל על הקו ואומר וואו, ההגדלה שעשו לפמלה הייתה מיותרת לגמרי. אתה מדמיין שקאנט חווה את זה כשהוא מדמיין את הנעים הזה כהרמוניה הטבעית המתחוללת בהסכמה בין כל הפקולוטות, או כל מה שהראש עושה ביחס לעולם החושי בלי לעשות ובלי עניין אמיתי בו. זה גם מקור הטמטום עד אסכולת פרנקפורט וליד, שלוקחת את קאנט כיווני אפלטוניסטי אפילו- פחחח של פח הזבל הזה- כי מה שאתה אומר כולם כבר אמרו כי אתה אומר כלום:
כמו האומנות שנעשית בשביל עצמה. בלי אינטרס בדבר או בולשיט כזה, להבדיל מהפרנזי של אפלטון וכמובן הדבר של האמנות הנעשית לעצמה כי העץ יכול להיות גם יפה, אבל אם ציירת עץ לא יפה, כשכל תכלית קיומו זאת ההוויה של היופי בניתוק משימוש, אז הנה ואדרבא, כל שעשית הוא useless, כתמים על קנבס כמו הכתמים של מישהו שחולם כי מה שהוא כותב הוא מכתמים כי גם הוא כותב בקיצור, עוד ניטשה נולד ואני כבר משועמם. פה לבד. נגזר עליי מחוכמה.
לא במקרה, יש כאן הרבה מקרים, הליכה לשם כמו לשם. כי אין שום הליכה לאסתטי. הכל שכלי. גם ברמת ההגבלה או החוויה של הדבר. אז דמיין שאתה מדמיין חשיבה של העולם החושי, ודע לך שזה בדיוק מה שאומר היפה. הנעים הזה שזה עושה לך. כיף? אפילו מוצ׳ו כיף.
רק אל תעשה מה שמבקרי אמנות א״י עושים. אל תמליץ לקורא שלך לדמיין את החוויה כחוויה פרה-לינגוויסטית כי להבדיל מהפרה אתה מדמיין כמו שאתה מתחיל לראות דרך המילה.
בכל מקרה, אל תמליץ להבין את זה כאילו היית בשלב הפרה-לינגוויסטי. תהיה לפרה עדיף. תגיד מממ או תלעס עשב בשקט. אני מדמיין את זה עכשיו. פרה שפעם ראיתי כאילו עכשיו, באמצעות המילה. במילים אחרות, שואה לגמרי,
כולם אהבלות.
היינה היה גאון. לא פיוט. לא אמא שלכם. אמא שלכם. אחרת, הייתי אומר. מה אתה מקשקש לי על הסובלימטיבי אצל קאנט.
ורגע אתם עוד מתרגמים את זה לנשגב?
כמה מטוטמטים העוזים האלה. כל הכוכבים שהעזו לחשוב. זה הפליא את נתן זך. תתפלא.
נסיים בסיפור על ישעיהו לייבוביץ׳. אם אפשר לחמם את הלב, למה לא, באמת למה לא, אז ליבוביץ׳ החכם אמר שהוא לא יכול להיות מכונה כי יש לו עיניים. נזכרתי בעיניים שלי. סגרתי את הספר. ואידך זיל גמור.
עדיף פורנו כאילו ובגלל זה אתם בפורנו במקום לקרוא אותי. לכן:
לייבוביץ׳ צדק.
נביא!
הסובליטיבי של קאנט הוא נשגב. האליטה החושבת פה צריכה להישלח לעמל או לקבל את משמעותה המקורית של אז: עצור, מפגרים לפניך.
השאר תגובה