מנו אפלטון דיאלקטיקה אד הומינום

[דיאלקטיקה אד הומינום: מה זה דיאלקטיקה אגב שיחה או דיאלקטיקה אד הומינום. זאת דווקא ההקשבה או היחסים הלוגיים אגב שיחה, כאן כחיוב על פי סוקרטס, אך כבעיה על פי אריסטו. מכאן הבעיה הלוגית: כלומר דיאלקטיקה אד-הומינום: הבעיה היא שאני מתחיל בדעות המתחפשות לאמת ולא בעקרונות עצמם. הבעיה היא שנקודת המוצא שלי היא השיח הקיים. הבעיה היא לא בהתייחסות לגופו של טוען ולא לגוף הטענה אלא בכך שהגוף הטענה בא מגוף נוכחי של דעה ולא ממקור נקי או חסר פניות. הבעיה היא הבעיה של הפילוסופיה המתחילה מדעות והניסיון של אריסטו לפתור זאת. כל הטיעון האחר, הפופולארי אידיוטי לחלוטין ואין שום בעיה לטעון לגוף הטוען. אם יש אקדמיה, כמו אריסטו מרצה לנו ב״ספריו״, אז הרי שאין ממילא כניסה לסופיסטים. סופיסטים שיפוט חיצוני. נ אין טיעון לטעון כנגדו חוץ מלגופו של אידיוט וההתחלה מהגוף בשנית ביחס לפילוסוף. לא חשוב):

מנו אבל זה כזה טיפשי, סוקרטס.

סוקרטס איך אתה מתכוון?

מנו ובכן, דמות, כפי שאני מבין בחשבונך, היא זו שתמיד עוקבת אחר צבע. טוב מאוד; אבל אם מישהו אמר שהוא לא יודע צבע והיה באותו קושי לגבי [שאלת המה היא] דמות, איזו תשובה אתה מניח שהייתה מגיעה ממך?

סוקרטס האמת, ממני; ואם השואל שלי היה פרופסור מהסוג האריסטי ומהסוג התמיד מתעורר למחלוקת, הייתי צריך לומר לו: אמרתי את הצהרתי; אם זה לא בסדר, העסק שלך הוא לבחון ולהפריך אותו. אבל אם, כמוך ואני בהזדמנות זו, היינו חברים ובחרנו לקיים דיון ביחד, הרי שהייתי צריך להשיב באיזה נימה מתונה יותר המתאימה יותר לדיאלקטיקה. הדרך הדיאלקטית יותר, אני מניח, היא לא [בנמצא או בשימוש; נלקחת] רק כדי לענות מה נכון, אלא גם כדי לעשות שימוש בנקודות הללו אשר האדם נחקר מודה שהוא יודע. וזו הדרך שבה אנסה להתווכח איתך.

(זאת ההגדרה של דיאלקטיקה אד הומינום. אנחנו מתחילים במה שהוא נותן לי. בנקודת המוצא שלו. והנה הניסיון להגיע לכך אגב השאלה האם יש משהו שאתה קורא לו סוף)

תגיד לי, האם יש משהו שאתה קורא לו סוף? כזה דבר, אני מתכוון, כמו גבול, או סיום-אני משתמש כל המונחים הללו באותו מובן, אם כי אני מניח Prodicus עלול היה לריב איתנו (על הנקודה הזאת). אבל אתה, אני בטוח, מתייחס לדבר שהסתיים או הגיע לסופו: למשהו כזה אני מתכוון – שום דבר לא מסובך.

מנו כן, אני חושב, ואני חושב שאני קולט את המשמעות שלך.

{אכן, בכתבים הלוגיים שלו, אריסטו מדבר על דיאלקטיקה אד הומינום כתחילת הבעיה, לעומת ניסיון לטעון מהטיעון עצמו. הבעיה כאן היא בעיית ההתחלה. או אי הרצון בדיאלוג כמו בהתחלה מעיקרון ברור מאליו. לתת לאדם את האפשרות לומר זאת, להסכים לזאת, זה לתת לעצמך את ההסכמה הזאת, את הנתינה הזאת של הדעה כאפשרות לאמת. מכאן, אתה נותן לו את ההתחלה של ההיקש שלך. השאלה היא איך אתה מתחיל וזאת כבר שאלה אחרת. אם ההתחלה שלך היא בזמן או קוראת לזמן תוך שקוראת את עצמה החוצה מהזמן ככל הזמן באחת}.