Estimated reading time: 49 minute(s)

מבנה הדיסקורס ההגליאני

כל עוד אנו מודים, על פי השערה (נפוצה), שלשיח הפילוסופי (שאנו עומדים לדבר) יכולה להיות כל משמעות, אין לנו שום דרך לומר כיצד השיח הפילוסופי הזה כביכול שונה מאלה שאין להם אותה משמעות. לכן, איננו יכולים [עדיין] להבחין בין שיחים פילוסופיים ושאינם פילוסופיים בנקודה בה אנו נמצאים. על ידי כוונה לדבר על שיח פילוסופי (בכל מובן שהוא שהוא), אנו נדבר, למעשה, על כל שיח (שיש לו משמעות רק ככל שיש לו משמעות כלשהי שהוא; כלומר שאנו מניחים, יתר על כן, או שאנו “מאמינים” כמו באקסיומה). כעת, מכיוון שאנו מדברים על הפילוסופיה בה אנו מאמינים, עדיף לנו גם להתכוון לדבר על מה שאנחנו מדברים עליו בפועל. לכן, אנו נגיד אחד לשני (כל אחד אומר את זה או אומר את זה מחדש לעצמנו) שנדבר על השיח כעל משמעות וכל משמעות. אנו יכולים גם לומר שנדבר על השיח ככזה. ואנחנו נגיד את זה אז. כדי להיות מסוגל לדבר כל נאום [בעל משמעות כלשהי] כל קונכיה או, מהו אותו דבר, נאום (לוגוס) ככזה, עלינו להתחיל להציב נאום [שניחן בכל משמעות] באשר הוא. כי להציב את זה בעצמנו כל כך קל שלא יהיה טעם לחכות שיינתן לנו, למשל, על ידי נפילה מהשמיים או ממקום אחר. אך אנו למעשה נציג זאת בעצמנו רק אם אנו מתכוונים (במודע וברצון) לעשות זאת. זאת אומרת שלפני שמציגים את זה, עלינו להניח את זה (כשיח שניחן בכל משמעות, שעדיין לא הוצג בצורה אפקטיבית, אלא כמו מול היכולת להיות כך ומוצג על ידינו, בהמשך). במילים אחרות, עלינו להתחיל לציין בעצמנו את הכוונה לדבר (כמו גם את “הרצון”, שהוא אופציונלי או “חופשי”, למעשה לעשות זאת). או, אם לומר זאת אחרת, נניח כי בהתחלה (קשת) השיח (לוגוס) הוא [לכל אלה שלשיח יש משמעות] לא עמדה (תזה), אלא עמדת-על או, כדי לומר זאת ביוונית, היפותזה

היפותזה בהיפו-תזה, בהיותנו פועלים תחת הכוונה לדבר כדי לומר כל דבר שיש לו משמעות כלשהי, די לנו לפעול לפי כוונה זו על ידי אמירת דבר (שאנו יכולים, כמובן, להתנזר ממנו) ללא הגבלת זמן – בתנאי שאנחנו אל תחשבו על זה בשיח ובאמצעותו, כמו הוכחה או דרך אחרת להמשיך בהפסקה עם שתיקתנו מרצון – (אותה לקחנו במטרה) להעמיד את השיח כאל כל שיח, כלומר ביעילות. כעת, אם נעשה זאת, השיח המוצג על ידינו לא יניח עבורנו שום דבר אחר או יותר מההשערה, שדווקא הייתה הכוונה להציב את השיח המדובר. במילים אחרות, ניתן להעלות שיח זה מבלי שקדם לו שיח אפקטיבי אחר. עם זאת, ניתן להציג אותה רק בהווה על ידי הנחתה בעבר של הכוונה (המודעת והרצונית) לעשות זאת. אנו יכולים גם לומר שהנאום הראשון שנשמע למעשה מתעורר עבורנו בהווה, בעודנו מניחים בעבר שיח “וירטואלי” (שהוא מממש עליו את “הכוח”), שמניח את זה – ההשערה הזו היא כאילו התייצב “בפעולה” בעתיד. מכיוון שכך, אנו יכולים לומר שהשיח הראשון (האפקטיבי) שמוצב, מבלי להניח (ובנוכחותו בהווה) כל שיח (יעיל) שנפלט בעבר, שבעצמו היה מניח אותו ומבלי להניח מראש ( באותו הווה של נוכחותו) שיח אחר (ממשי או וירטואלי) שייפלט בעתיד על ידי הנחתו, – אנו יכולים לומר כי שיח ראשון זה הוא עמדה טהורה ופשוטה (של הנאום ככזה) או, כדי המשך לדבר ביוונית, שה”נאום “הראשון הזה הוא, עם זאת! תזה

תזה אם לאחר שתפסנו את העמדה הדיסקורסית הראשונה הזו ונחנו שם ככל שתרצה, נציג מחדש את השיח התיאטי המדובר, הרי שתוך הניסיון לומר עליו דבר מה, אנו נגלה כי על ידי הבנת משמעותו, תהיה אשר תהיה, אנו בהכרח מבינים באופן ממשי את המשמעות של אנטיתזה, או שיח ניגודי, עדיין וירטואלי אמנם, אשר מהווה את “ההפך” או “השלילה שלו”. ועל ידי כך שנדבר על התצפית הזו ככל שיידרש, בסופו של דבר נגיד שאם לשיח ה”שלילי “או ה”הפוך” אין משמעות, אז גם למסלול ה”חיובי “או לתיאטי לא יהיה שום דבר ולא היה לו לכן מלכתחילה שום משמעות, למרות שהוא הוצג ביעילות כשיח (בהגדרה ניחן במשמעות), למרות ההשערה, שהייתה, עם זאת, הכוונה לעשות זאת ואפילו כוונה שעשינו! היה רושם כזה לפחות…

במילים אחרות, אם לשיח התיאטי המוצג מלכתחילה אכן יש משמעות כלשהי, עלינו לומר כי השיח החיובי, המוצג כתזה, הניח למעשה ברגע הצבתו כעמדה את השיח “השלילי” אותו נוכל לכנות “תיזה מנוגדת”; המסוגל להתממש ומתממש כך וירטואלית, לפי התזה המממשת “הראשונה”, ובכל מקרה כמניח את המציאות של זו בהווה אשר תהפוך לעבר ברגע שבו עתידה יהיה נוכח במעשה התיזה “השנייה” או “ההפוכה”. אם אנו אומרים את כל זה כעת, עלינו להוסיף כי בזמן שהתממש, התזה עצמה לא אמרה זאת. אך אם אנו מניחים את אקטואליות העבר של תזה זו, אנו מממשים בהווה את שלילתה הדיסקורסיבית, שהיא “התזה ההפוכה”, אנו יכולים וחייבים לומר כי זו מניחה את התזה “הראשונה” כפי שכבר מושה בעבר וכשם שהונחה מראש (למעשה, אם לא לעצמה) ולו רק כווירטואלית, הרי שהיא, “התזה המנוגדת”, מתמממשת בהווה שעוד עתיד לבוא כאשר התזה “הראשונה” הייתה השיח היחיד שנמצא כמימוש. או שוב, אם לנסח זאת בצורה אולי פשוטה יותר: אם אפשר להוציא תזה (בהגדרה “חיובית”) מבלי לדבר על התזה ההפוכה, שהיא שלילתה, אי אפשר בהחלט להכחיש את האנטיתזה באופן דיסקורסיבי מבלי לדבר עליה בִּמְפוּרָשׁ.

מכיוון שאם אין מאמץ לתפוס תפקיד כלשהו שאיש אינו תופס ולאבד עניין בעמדות כבושות או לא-מאוישות אחרות, אזי ניתן לתפוס תפקיד רק על ידי ניתוק מישהו מתפקיד זה על ידי ידיעתה מראש היכן תפקיד זה, או, לפחות, על ידי ציון הדבר ממש ברגע כיבושו. כשאתה לא נוקט עמדה נגד אף אחד, אתה יכול בקלות לדמיין את עצמך להיות לבד בעולם. אבל מי (גם אם קוראים לו דון קישוט) ירצה לנקוט עמדה כלשהי נגד מישהו שטוען (מאמין בכך) כי אפילו הוא לא קיים? כך או כך, אנו נגיד שכל שיח מוצב גורם (במוקדם או במאוחר) לשיח מנוגד, כלומר כל עמדה דיסקורסיבית מנוגדת (במעשה או במשתמע) לעמדה דיסקורסיבית מנוגדת או לעמדה נגדית.

אַנְטִיתֵזָה.

האנטיתזה, המתנגדת לתזה, מניחה את התזה, כאשר האחרונה מוצגת כנקודת ההשקה שלה.  אם נלקחת ומובנת בפני עצמה או בבידודה (כלומר בקשר היחיד שלו עם ההיפותזה), התזה עצמה, שאינה מציבה ואינה מניחה אפילו את האנטיתזה, בכל זאת מניחה אותה במידה והיא עצמה  נאמרת על ידי העמדה האחרונה כאנטי- תזה. מכיוון שהתיזה מומשה לפני האנטיתזה, האחרון מניח שהתזה כבר מומשה או הוצגה.  ניתן לממש את האנטיתזה (בהווה) רק על ידי מימוש התיזה, כפי שהיא מוצעת על ידי האנטי-, וכפי שהתזה השוללת שוכנת שם מראשית, לפחות על פי סדר ההוויה של הדברים אם לא על פי קדימות בזמן המתגלה בחלל בשנית, שוב, אחרת.

במילים אחרות, האנטיתזה מציגה מחדש את התיזה, ועל ידי כך היא מציבה את התזה מחדש, ככזאת אשר מניחה מראש את האנטיתזה שמניחה אותה.  לפיכך, התזה “הראשונה” או “המבודדת”, שרק מוצגת אך טרם הוצגה מחדש, מוצבת שוב על ידי האנטיתזה, כאילו מן העבר, כאילו דבר שהיה ולא עוד. טעות שהתבררה בזמן.  עם זאת, אותה “תזה”, ככל שהיא מוצגת מחדש על ידי האנטיתזה, בתור ההנחה המוקדמת שלה, היא מוצבת או מונחת שוב על ידי האחרונה כהווה, כלומר כדבר בעל ממשות בהווה, בהיותה המציאות הבסיסית של האנטיתזה עצמה.  במילים אחרות, אם ניתן לפרסם את האנטיתזה רק על ידי התנגדות לתזה, הרי שכך היא גם מממשת, על ידי הצגה בהווה, לא רק את עצמה אלא גם את “התזה” שהיא מציבה על ידי התנגדות לה.  לפיכך, אם ניתן “לבודד” את נוכחות התזה, הרי שנוכחותה נחוצה למדי עבור האנטיתזה. כלומר בכל מקום ותמיד, האנטיתזה מהווה נוכחות משותפת עם “התזה” אליה היא מתנגדת על ידי הצבתה מחדש.

כעת, “נוכחות משותפת” פירושה דו קיום [בחלל] באותו הווה.

ברגע שיש אנטיתזה, אין אפוא שיח אחד (שניחן במשמעות), אלא שניים: האנטיתזה עצמה, וה”תיזה “שהיא חייבת להיות כניגוד ולכן מעלה מחדש כדי להיות מסוגלת להתנגד  לה במעשה.  אבל מבחינתנו שני הדיסקורסים האלה הם אחד.  ואכן, אם האנטיתזה והתיזה יכולים לבודד את עצמם מההיפו-תזה (על ידי “שכחה”), עלינו לראות את שניהם כ”תואמים “את האחרונה, אפילו כ”נובעים ממנה” (באופן דיסקורסיבי, כלומר  לומר בדרך של “דדוקציה” או “הסקה”).

התזה נגד התזה יכולה (ואף חייבת) להכחיש את התזה כשיח ראוי.  כשיח שניחן במשמעות שהיא בהגדרה “קוהרנטית”, האנטיתזה יכולה לטעון כי “התיזה” שהיא מציבה כדי להתנגד לה מחדש היא “סתירה אינהרנטית” וכי היא שוות ערך לשקט, חפה מכל סוג של משמעות, שיכולה להיות רק דיסקורסיבית.  כל משמעות אמיתית היא, יתר על כן, רק “משותפת” (או אפילו “תואם”) למשמעות שהשיח של “אנטיתזה” מקיים.  והתזה שהוצגה מחדש יכולה גם לומר את אותו הדבר על האנטיתזה שהיא מניחה בתורה כדי לשלול אותה. האנטיתזה היא פרו התזה כל עוד שלילה פשוטה, בשלב זה, של ניגוד. בהקשר זה עלינו לזכור כי ההיפותזה היא ההתחלה שמאפשרת קיום זה של תזה ואנטיתזה ומכאן בעיית הבחירה או אם תרצה, באופן חיובי, מכאן ההגנה מפני תיאוריה- ראה מספר אחת. בהקשר זה, איננו יכולים לשכוח מה הייתה ההיפותזה שבלעדיה לא היו נוכחים עוד תזה ולא אנטי-תזה.  עכשיו, ההיפותזה היא הכוונה לומר כל דבר הגיוני.  לכן אין לנו סיבה להעדיף את התזה על פני האנטיתזה או להיפך, וגם לא לחסל את האחת למען השנייה.  יתרה מכך, אם לתיאוריית האנטי-תזה הייתה, לכל היותר כפר אימפוסיבל, סיבה לומר שאין לתזה שום משמעות (או שזה אותו הדבר, שזהו שיח פסאודו הסותר את עצמו ובכך מבטל בצורה דיבורית את כל מה שהוא אומר),  הרי שגם היא לא הייתה.  כי אם ל- S לא היה שום מובן, ל- Non-S יהיה אפילו פחות מובן.  או, השלילה של S יכולה להיות חסרת משמעות רק אם ל- S עצמה לא הייתה שום משמעות.

כתוצאה מכך, עלינו לומר, ללא כל היסוס, כי לתזה ולאנטי-תזה יש אותה סיבה לטעון כי הן מייצגות את ההיפותזה.  במילים אחרות, זה לא האחד ולא השני, המובן ונלקח בבידוד, אלא רק השניים שנלקחו והובנו יחד, המממשים לחלוטין את הכוונה לדבר כדי לומר כל דבר (של “הגיון”), יכול להיות מקובל  כ״הַשׁעָרָה”.

הבעיה היחידה היא, שאין שום סיבה (דיסקורסיבית) להעדיף את אחת משתי “התיזות המנוגדות” על פני השנייה, ואין אפשרות לשכוח את אחת מהן לחלוטין לטובת האחרת, בתור הבלבדית והבלעדית, (אלא אם כן נשכח את שתיהן, ובכך נוותר, בניגוד להשערה, על כוונתנו לדבר וכתוצאה מכך לדבר עליהם) ומכאן הצורך שלנו למקם את שניהם מחדש כדי שנוכל לדבר עליהם (מבלי לסתור את עצמנו), בהתאם להיפותזה הייחודית, או זו “המשותפת” ״לכולנו״.  אנו יכולים לדבר עליהם באופן תקף רק על ידי הצגתם מחדש כשיח ייחודי, אשר מובנו יכול להיות רק אחד.  אך משמעות ייחודית זו תהיה “בבת אחת” או “בו זמנית” (כלומר בהווה שבו השיח הייחודי המציג מחדש את התזה והאנטי-תזה יהיה קיים) S ו- Non-S.

במילים אחרות, לא נוכל להקצות לשיח פסאודו זה (ובכל זאת סינתטי או טוטאלי, במובן שהוא מאחד מחדש את כל “חלקי” כל השיח) כל עמדה ב”יקום השיח “.  לא זו של התזה, ולא זו של האנטיתזה;  כיוון שאי אפשר למקם את השלם (בהגדרה יישות סופית) באחד החלקים הללו.  כך גם לא להעתיק את הייחודי והמשותף לעמדה אחרת, מכיוון שהשלם לא יכול להיות ממוקם במקום אחר מאשר בכל חלקיו.

לפיכך, השיח הפסאודו שהציג בפנינו לא יוצב באף אחת מהעמדות הדיסקורסיות האפשריות: הוא יהיה ממוקם בהכרח, כלומר בכל מקום ותמיד, לצד כל העמדות הללו ומחוץ לאפשרי שלהן. ואנחנו יכולים לומר את זה ביוונית (סטואית, אגב), באומרנו שהשיח השלישי הזה, שניתן גם על פי ההשערה האחת והיחידה, הוא פרה-תזה.

פרהתזה

פרתזה היא סתירה פנימית במונחים, ובכל זאת המונחים יכולים להיות תקפים עד לסתירה הסופית, שהיא גם הראשונה, כלומר, עצם הופעתה של הסתירה במונחים.  כעת, נשאלת השאלה לעצם האפשרות של שיח כזה, עדיין שיח משמעותי, בכל זאת.  הסוד טמון בזמן.  דוגמה, של או לגמרי כמדברים לשתיקה.

מעצם הגדרתה, הפרטהזה היא שיח חסר משמעות [פסאודו-], מכיוון ששיח זה סותר את כל מה שהוא אומר או, מה שמסתכם באותו דבר, מכיוון שיש בו זמנית שתי משמעויות (יתר על כן הן אותנטיות, כאשר לוקחים אותן ומבינים אותן  כל אחד לעצמו), אחד מהם הוא השלילה הטהורה והפשוטה ולכן החיסול המוחלט של המשמעות האחרת, שהיא גם קריסתו של השלם המדומיין כל כך כשלישי.  הפרטהזה שווה לכן לשקט.  האמירה של הדבר שאתה שולל.  וזה בהתאם לעקרון זה, שאנו חווים את אשר המכונה סתירה במונחים כשאני אומרים שהשיח הנתון שלנו אומר את מה שאנחנו לא אומרים יותר.

לפיכך אין ספק, עבורנו, שהפרתזה היא שיח פסאודו.  כל השאלה היא איך זה עדיין יכול להיות שיח [פסאודו].  במילים אחרות, איך זה שהוא ממוקם לא רק בתוכו, אלא גם לידו, כלומר קרוב מאוד לעמדות התזה והאנטיתזה?

אם לא היה לנו זמן לומר שזהו, וזה שלפני שנאמר כזהו עלינו גם להחשיב כחסר משמעות, ברגע שהמשמעות סותרת או לא, הרי שהיינו מוותרים על שיח הפסאודו הזה באופן מיידי כלומר, לגמרי, אכן.  זה עדיין היה פחות יקר אם אפשר היה לומר כל משמעות או אי הבנה כלשהי מחוץ לכל הזמנים.  אך אם ההתפתחות הדיסקורסיבית של משמעות כלשהי נמשכת בהכרח, הרי כי ניתן לומר בקלות רבה שיח הסותר את עצמו.

בואו ניקח דוגמא.  לומר שהמעגל הוא לא מעגל זה לא לומר כלום, במובן שמה שנאמר אין שום משמעות, שכן באמירתו אנו סותרים (או מבטלים, מכחישים) את כל מה שאומרים פוזיטיבית.  אבל אנחנו יכולים רק לומר: “המעגל הוא לא מעגל” באומרנו ברצף:

“ה”

“[המעגל”

“[המעגל] הוא”

“[המעגל הוא] a”

“[המעגל הוא] לא מעגל.  “

עם זאת, אם הנאום השלם (5) שווה ערך לשקט, הנאומים החלקיים (1) עד (4) רחוקים מאוד מלהיות משמעות כלל.  “ל-הא הידיעה>> יש את המשמעות של (בעברית) שיש להא הידיעה.  למעגל “יש משמעות של מעגל, של מעגל הרעיון (שהמורפמה הטיפוגרפית הנוכחית שלו דומה באנגלית דומה, למשל, ל- C I rcl e ובעברית ל מ ע ג ל. המעגל הוא … הוא שיח שיש לו משמעות שנויה במחלוקת; משמעות שמוגדרת ככל שתהיה”, אך אשר  פירושו של אותו שיח (ולפיכך אפילו). משמעות השיח: המעגל הוא a> מציין את “המשמעות האחרונה הזו במידת מה (תוך שהיא גם” ניתנת לדיון “), כך שהשיח הזה (הרביעי) יהיה לפחות משמעותי  >> כקודם (3).

“למעגל הוא לא מעגל” אין שום משמעות כלל.  עכשיו “לפי השערה”, הנאום מתעורר כמו כל נאום.  לכן, ניתן להציג אותו כשיח ארוך מאוד, ולהתנגד כשיח (מנוגד) ארוך יותר.  הפרתזה שמאחדת את שני הדיסקורסים הללו באחד תהיה ארוכה מאוד, ויחלוף זמן רב עד שניתן יהיה לבטל אותה בצורה דיבורית.

יתר על כן, זמן זה יהיה ארוך יותר כאשר כל אחד משני הכיוונים המנוגדים שלו “יהיה פחות מדויק או יותר מוגדר”, או אפילו יותר מפוקפק.  וניסיון (היסטורי) מלמד שניתן למדוד זמן כזה באלפי שנים.

אבל לך ואני יש הרבה זמן.  אם אנו רוצים להציב את עבודת הפרהתזה ליד ההיפותזה או לצד התזה ואת האנטי-תזה שאחרים הציבו בפנינו ושאנחנו מציבים מחדש על מנת שנוכל לדבר על זה (כל עוד זה לוקח או שאנחנו  רוצה), נצטרך לעשות את זה אחרת.  אם הניסיון הראה לנו ששום דבר לא יכול להיות S ו- Non בו זמנית או באותו זמן, לפחות אם הזמן הזה יהיה ארוך ככל שתרצה, זה לא מוכיח שמה שלא ממש S לא יכול גם  להיות מה ש- S אינו או, המה זה שאינו S.

באופן כללי, הצבת כל פרטהזה לצד תזה ואנטיתזה שלה או בנוסף לה, מורכבת מלומר שהמשמעות של מה שאומרים היא סינתזה או, ליתר דיוק, סכום המשמעויות של תזה זו ושל אנטיתזה זו, כי שתיהן משתתפות רק באופן חלקי.  על ידי לקיחת חלק מובן (התזה) S וחלק (משלים) של המובן (האנטי) Non-S, אנו מקבלים מובן מעורב (פרהתזה), חלק S וחלק Non-S, שיכול להיות בדיוק כמו אחד ואינטגרלי למהדרין, בניגוד לכל אחד ממובני ה- S ו- Non-S הנלקחים בנפרד בשלמותם.

על ידי מעבר לתערובת מובנים כזו, ניתן להשיג מובן (מעורב או מעורב) רק בתנאי שאנו נמנעים מבלבולם.  במילים אחרות, עליהם להיות מעורבים בפרופורציה קבועה או מוגדרת.  אך תיזת ההיפותזה אוסרת להעדיף את אחד משני המובנים, שאחד מערבב עם השני.  כתוצאה מכך, “היפותטית”, עלינו להודות בכל הפרופורציות האפשריות והמדומיינות של שני החושים שברצוננו לערבב.

עכשיו, מה שחשוב מנקודת מבטה של!  ‘ההיפותזה הוא העדר היתרון יחסי, הן לתזה והן לאנטיתזה. לאף אחת אין יתרון על האחרת.  אם אם כן אנו מעדכנים באופן דיבורסי תערובת פרתטית ראשונה, כאשר החלק של התזה גדול מזה של האנטי-תזה, יהיה צורך לעדכן (במוקדם או במאוחר) פרטהזה שנייה, כאשר החלק הזה יהיה קטן יותר (בדיוק  ככל).  וכמובן, שום דבר לא ימנע פליטת פרטהזה שלישית, שבמוצג התזה והאנטי-תזה יהיו חלקים שווים, ולכן אפשר לומר שהיא “הסינתזה” שלהם (תוך שהיא נשארת עבורנו פרתזה)  .

לכן, כאשר הפרטהזה מתממשת במלואה, בדרך של פיתוח עצמה לחלוטין בשיח נתון, היא תיצב את עצמה לצד התזה והאנטי-תזה, לא כפי שמוצג כל אחד מהם, כלומר פשוט אחד, אלא באופן  שהוא ראוי משלו: דהיינו כשילוש מהותי ובהכרח.  ועל ידי ערבוב יוונית עם אנגלית, אנו יכולים לומר, על ידי כך שיבינו אותנו בקלות, שהפרזת-תזה שמניחה (בו-זמנית) את התזה ואת האנטי-תזה (שהיא מציבה מחדש, יתר על כן, הן כניחות ההנחה  ), מציבה את עצמה (ברצף) כאילו כל אחת משלוש הפרתזות מציבה מחדש תזה ואנטיתזה שמניחה את עצמה, התזה והאנטי-תזה שהיא מניחה כאילו הם מציבים את עצמם לפני שהם הוצגו מחדש על ידי זה או בתוכו.  לא להניח לזה בכלל.

נהפוך הוא, כל אחת מהתזות המנוגדות הדירה (במפורש, אם כי לפני המכתב, כלומר לפני שקלולו) את הפרתזה ככזו או מה שהיא.  מכיוון שאם התזה אישרה כי כל משמעות שהיא מה שהיא היא S (או “נגזרת” של S), האנטי-תזה הכחישה זאת לחלוטין, וטענה כי אין שום משמעות מלבד Non-S (או נגזרתו).  כעת, תורת הפרעה מכחישה בו זמנית את “מה ששניהם אישרו” מכיוון שהוא עצמו מאשר כי אפילו כל משמעות שהיא יכולה להיות שום דבר מוחלט, שכן היכולת, כזו היא הטיעון המרומז שלה, להיות רק חלקית משהו.

לפיכך, תוך כדי כוונה לאחד “באותו זמן” את התזה ואת האנטיתזה ב”כמו כן “(sowohl-als auch) ול”סנתז” אותם, על ידי מחיקת “be- או- או” המשותף שלהם (  גם או oder), התזה של פרה שוללת את שניהם “באותו הזמן”, על ידי ביטולם וב”או-או לא-וגם “(weder noch).

בכל מקרה, שלוש הפרזות יכולות להפוך לאחת בלבד על ידי איחוד.  כעת, אם אנו בעצמנו רוצים לאחד את כולם בשיח יחיד, כדי לדבר עליהם באמירת המשותף להם, נגלה (במוקדם או במאוחר מאוד, אך אנו אמורים לעשות זאת כל הזמן)  כי החלקים של ה- S וה- Non-S המופצים בין הפרתזות החלקיות השונות, מבטלים זה את זה  בפרטהזה הכוללת, בדיוק כמו שה- S וה- Non-S של התזה ושל האנטי-  התזה מבטלים לחלוטין זה את זה ברגע ששני השיחים המנוגדים בו זמנית רוצים להפוך לרק אחד עכשווי.

עבורנו, אפוא, הפרתזה ככזו מבטלת לחלוטין כשיח משמעותי, ממש ברגע שבו היא מסיימת לחלוטין את התפתחותה הדיסקורסיבית.  מרגע קריטי זה “, אנו מוצאים את עצמנו לפיכך בנוכחות שני שיחים בלבד, המוצגים בתוקף (בהווה) על ידי הנחתנו (בעבר) את ההשערה המניחה אותם (בעתיד), ואשר (עד כה) הוכיחו לנו כבלתי ניתנים להפחתה לשיח יחיד.  עם זאת, אין לנו סיבה לומר שאחד מהשניים הוא יותר דיסקורסיבי (או הגיוני יותר) מהשני.

וכיוון שהם לא יכולים להיות שניהם בו זמנית, מכיוון שהם לא יכולים להתאחד בשיח אחד, נראה שנראה כי עלינו להתפטר מהשתיקה הפרהתזית;  שתיקה זו אפילו לא תאפשר לנו לומר שאף אחד משני “השיחים” כביכול אינו אחד מאותם שיחים אמיתיים (שרירותיים, אך הגיוניים) שהיה צריך להעלות “בהשערה”. 

רק על ידי שתיקה נוכל לבטא את הבל ההשערה האמורה, אשר אישרה (מבלי לומר זאת בפועל) שנוכל לדבר יום אחד, לומר משהו (ובכל מקרה כל דבר) הגיוני או משהו שיש לו שכל הגיוני.  (לפחות כמשמעות כלשהי).

סִינתֶזָה

בסינתזה יש חזרה לא רק מה שאמרה התזה בהתחלה, אלא גם מה שנאמר אחר כך נגד התזה, על ידי התמודדות עם התזה עצמה. כעת, על ידי הכחשת כל מה שמאשרת התיזה (במפורש או במשתמע), האנטיתזה מאשרת את כל מה שתזה זו מכחישה: לא במפורש, זה נכון, מכיוון שהיא אכן מכחישה את הדבר בדיבורו ההפוך, אלא במשתמע או בכוח- בדיור האחר. לפיכך, ככל שהתזה אומרת משהו (על ידי אישורו במפורש), האנטי-תזה אומר ת(במפורש, על ידי אישורו) את כל מה שהאחרון אינו אומר (בכך מכחיש זאת באופן מרומז). כתוצאה מכך, התזה הסינטטית, החוזרת על דברי התזה והאנטיתזה, אומרת את כל מה שניתן לומר. וזאת בהתאם ל”עקרון הצד השלישי שלא נכלל “, האומר שאם אנחנו רוצים לומר משהו מכל דבר, עלינו לומר או S (ש- S זה משמעות כלשהי), או Non-S. שממנו נובע כי אי אפשר לומר שום דבר אחר על כך, כך שאם אמרת את שניהם, אתה כבר לא יכול לומר שום דבר נוסף. מה שהיה נכון, באופן מוזר, גם אם אחד היה מוכן, כדי להיות מסוגל לומר משהו אחר, לומר את מה שלא נאמר. נהפוך הוא, רק בגלל ה”עקרון “האמיתי” האוניברסלי “הזה אנו יכולים לסתור את עצמנו (כשאנחנו אומרים משהו), גם כשאנחנו לא רוצים לדעת את זה. מצד שני, אם על ידי אמירה חוזרת של מה שאומרים התזה והאנטי-תזה, התזה הסינתטית אומרת את כל מה שאפשר לומר, הרי שהיא גם יכולה לומר את זה (על ידי אמירה מחודשת של שתי “התיזות המנוגדות”) כלומר, מבלי לבטל סופית את השיח על ידי סתירה בסוף לכל מה שנאמר שם בהתחלה. אבל זה אפשרי רק מכיוון שהדיבור הוא בזמן.

ההתפתחות הדיאלקטיקה הדיסקורסיבית, שמתחילה בכוונה לדבר (שכל השיחים מפעילים את עצמם ברצף כתזה, אנטי-תזה, פרזה-תיזה וסיתנזה, אשר אמורים מראש על ידי עבודת ההיפותזה, זו שמממשת את כל השיח הווירטואלי, שהוא לא אחר מאשר תיזת-ההיפו עצמה) ואשר מסתיימת בתיזה הסינתטית, סינתזה (שכלפיה התפתחות זו נוטה << ממקורה “או” לפי השערה “, כלומר ככוונת דיבור), מתבצעת, למעשה ומבחינתנו, לאורך כל היקום, כלומר של הקוסמוס בו אנו חיים על ידי דיבור. התפתחות דיסקורסיבית זו נמשכת אפוא בזמן. ולמרות שמשך הזמן הזמני של התפתחות זו אינו נקבע במובן זה שאיננו יכולים לקבוע אותו באופן “אפריורי” או לפני השלמתו האפקטיבית (על ידי מדידתו, למשל), כך שבמשך כל הזמן שנמשך התהליך הדיסקורסיבי, עלינו לומר [אם אנחנו לא רוצים לסתור את עצמנו ובכך להפחית את עצמנו לשקט, על ידי ביטול כל מה שאמרנו] שזה יכול להימשך פחות או יותר לאורך זמן, בלי שום דרך לומר בדיוק כמה זמן, כי משך הזמן הזה הוא בכל זאת ” סופי “(ולא” אינסופי”, או” בלתי מוגבל “), במובן זה שאנחנו יכולים וחייבים לומר שמשמעות השיח, זה שיסתיים לאחר משך הזמן שיימשך/יהיה, תהיה;  ״סופית” או “מוגדר “[על ידי שיח זה עצמו].

כתיבת תגובה

השאר תגובה לבטל

Exit mobile version