רון כחלילי האספקט העדתי במלחמות היהודים

רון כחלילי הסביר לי פעם משהו על יהדות צפון אפריקה כשהחזיר לי את סבתא שלי, תוך הבנתה, כך את הילדות שלי והבנה טובה יותר של מקומי בעולם. הוא עשה עבורי מעשה שלא נעשה, ייעשה לעיתים נדירות, והוא בכלל עשה תוכנית אני יודע. לפיכך, אני לא יכול לבטל את הראייה של המאבק שלו להישמע כקול מזרחי וזאת על מנת להשמיע ולהראות את זה שהסתיר את פניו מפניי ואני בכלל שטפתי את הפנים אני יודע. מכאן, בעוד המושגים זרים לשימושים שהייתי עושה, עדיין זה מפליא כי קצת פוספס העניין כי שני הפרקים הראשונים היו במסגרת השבט הלבן, בלשונו של רון שלא אמרה זאת כאן, הגם אם בני הבית גדלו אחד מול השני תוך שכחה משהו של ציונות תחילה כאמירה ביחס לנורמליזציה של, כן, לא, של היהודי האירופאי. שלוש נקודות, האמת שתיים ועוד אחת מה אני יודע.

א. אולי בולט כאן המאבק הפנים אשכנזי באי המודעת של האשכנזים למידת אשכנזיות המאבק, בפרפרזה על חכמים מאיתנו. יש קטע עם מישהו כזה, אשכנזי לא עלינו – מדבר על ציונות – נראה לי הוא מופיע גם בסצינה בבית העלמין. הוא מדבר אל הבמאי כשחקן משתתף לכל דבר בדוקו, כאילו חלק מהחילוניות הזאת. אותם דברים נכונים, גם לגבי המושגים של השולחן העגול, בו ההתכוונות היא לגמרי מכוונת-חרדים פרק 1 ומתנחלים פרק 2 תוך שלא רואים את עצמם כדת הממשיכה במתנחלים ואת הצורך שלהם בדת כי טענתם לארץ מסמכות הספר ולכן החרדים יכולים לשחק על זה כאי משחק, כאמת שלהם, שפתאום קיבלה מקום על ידי ״הזכות של העם היהודי לארצו״. מה שבטוח הוא שמה שמשחק כאן מצד האליטה הפועלת כמדברת ללא מודעות לעובדת הדיבור שלה עצמה הוא דת אחרת של הציונות החושבת על עצמה כנעלה בגלל ערכים שלא מתיישבים באמת עם המוגבלות בטענה ליהודי ואשר מתיישבת רק בטענות נגד הקבוצות האחרות כהכרזות ריקות על עצמה. לא נורא, החרדים הם לא העיקר אלא אם הם הופכים גם לסימול הגולה מול הנורמליזציה של היהודי דרך הציונות ומכאן הזליגה של האנטישמיות משם, שם לכאן. לא נורא, המתנחלים הם לא העיקר אלא אם כן אלתרמן לא היה מוצא את המוזיקה לשירה כשהממלכה היא ״שלנו״, כולה. הצד הפופוליסטי יותר של האמור מתבטא בוויכוח בין עורכת הדין בראשי להוא שמאיים ללכת ואז הולך בלי שלמצלמה איכפת כאילו הוא ההליכה של הציונות המודרנית ויחסה ליהודי בטענה הפושעת מכל בחינה. תל אביב היא העיר הכי יהודית כי כאן זה דמוגרפיה. תשעים אחוזים הוא אמר והלך. להגיד לא יהודי על העיר תל אביב, מכאן והלאה, זה שקר וכזב. טוב שלקח את ילקוט הכזבים והלך.

ב. במובן הזה, הפרק השלישי הוא כבר למעין זווית ביקורתית צוחקת המסיימת את שני הפרקים של האשכנזים מדברים על עצמם, עם עצמם ובתוך עצמם. הכל חלק מהדבר היחידי שמצאתי את עצמי מסכים עם מיכה גודמן, שעה שאמר בפרק הראשון כי אנו מדברים כאן על שתי דתות או התפיסה של הציונות כדת שהולכת חזק הן ביחס לחרדים והן למתנחלים והשטחים הכבושים כגאולה וכנס הנעשה בידי אדם אך מצביע על סממן אלוהי במתח המבקש עוד מאותו דבר כסימן נוסף. דבר נוסף: פרופסור בוזגלו המרשים בהחלט מסביר בהקשר הזה את ההבדל בין המסורתיות המזרחית- מרוקאית שממשיכה את התוכנית צרפוקאים והשיחה ההיא על היחס לדת במרוקו, אפשרות הבחירה בתוכה והמודרניות שלה, דווקא משום שלא עברה את כל המכבשים של חילון והשכחה ומדינת לאום ולאומיות. בהקשר הזה הוא אומר משהו גם היחס החיובי של הערבים ליהודים בצפון אפריקה. באותו אופן, כנרת בראשי תגיד משהו על הלאום יהודי כברור או משהו מעין זה תוך שתדבר על המסורתיות שלה, להבדיל מהפרקים הראשונים שהטקסט שלהם הוא לאומיות עם דת, דת בלי למרות שעם יותר לאומיות ודת הלאומיות, כמו הסבטקסט של העדר קשר ישיר לאלוהים או כל תפיסה אוניברסאלית של אלוהים כדרך אחרת לדמיין את עצמנו, כך להכליל בתוכנו האפשרות של האחר המדברת בנו. ועדיין, השאלה עולה אגב אתגר של המסורתיות גם לתפיסה הפוליטית, באם יש ממש בטענה כי מלחמות היהודים היא המשך של שנאת מוות לפחות בהעדר דיבור אחר על היהודי אגב הלא יהודי.

ג. כאן אני מניח שאנחנו לגמרי לבד. אז נהיה חופשיים במידת העניין. החוק של הטרגי, משורר גרמני אומר, אגב תרגומיו לסופוקלס, הוא אי הרמוניה בין גודש אירועים, התקדמות לבין צחיחות התנועה, תחושה של תקיעות. גם באנטיגונה וגם ביחס לאדיפוס, הבעיה של העדר האירוע, התקיעות, מתבטאת במפגש עם הנביא העיוור. כאן אנו רואים כי אדיפוס מאבד את הביקורתיות, דיאלוגיות עם המציאות. הזלזול שלו בראיית העיוור, באבחנה שלו, מקדמת את היציאה של אדיפוס מהשיח של התחלה אמצע סוף ויכולת פעולה בתוך כל זה. טרגדיה תמיד תכלול קצב כזה, קצב ניגודי, הפרת קצב. אך גם את התחושה של נפילה לפני הנפילה, את אותה יציאה של פעולה מגבולות האפשר. רון כחלילי נותן לך תחושה של עיוור אולי. אולי זאת המצלמה, אולי זאת בקשת השירות, התעניינו לדעת המומחה ובכלל המצלמה מתחילה לצלם כנראה רק שנתפס לך כי היא תמיד רגע במשך. אבל המשך הזה, כאן, הוא משך אחר, משך של היוצר. למעשה, כאן, המשך הוא של שתיים ןן אחד.

המשך הראשון הוא מאד קצר לקורא אותו משלושה סבטקסטים ברורים בסיפור הזה; האליטה החילונית לא מודעת לעצמה, הדת נתפסת ביחס ללאומיות וכי האלוהים הלא מופיע כל כך כמושא, כן מופיע ביחס למעשה יהודי ומכאן המעשה הוא תמיד ביחס לאי המעשה או המעשה המוגזם, המקצין, מוקצן. ועדיין גם אם קלטת זאת מוקדם יחסית, העובדה של גודש ביטויים בהמשך, והנה זה בא וזה עדיין חושב כי הוא הולך, נותנת לך לקוות לסיום שהוא פעילות אחרת יכולה להתגלות לה, רק כדי להיות עד נפילה. הטרגדיה באה כבום מהדהד בסוף, ברפלקסיה, בחוויה הנוספת שם כשכאן או בין לבין. במובן הזה, היש כאן הישג דרמטי לא מבוטל. וטרגדיה. אכן. הפרק השלישי נעים לעומת זאת ובנוי כנעימה ארוכה. אני חושב כי זאת היא די עצובה כל עוד היא מתקיימת תחת צל הדומיננטה הפוליטית של הלאומיות היהודית. כך יש מקום לבלבול נגד הביביסט כימני משיחי למרות שכאן המרחק מעולמו הוא כמרחק בין אבישי בן חיים לרון כחלילי. הבלבול הזה מתאפשר בהעדר ערעור על הפוליטי הלאומי דתי המאפשר את המסורתיות לחופשי ממנה. במובן הזה, המסורתיות גלותית עוד למקום או שקר הבורח מהעיסוק הבסיסי בבסיס האחר שלו כאן ועכשיו. הבלבול הזה לא נוח מול שנאת המוות.

====התחלתי באישי, לכן נסיים באישי יותר. אצל הגל: יש צורך לקחת את הפרט ואת העבודה בו זמנית: כל זה הוא גייסט (אדם). הפרט הוא אוניברסלי יותר מעבודתו: הוא יכול להתעלות מעל זה. הוא למעשה עושה זאת על ידי יצירת יצירה אחרת. אז הוא מתעלה על עצמו. אך ניתן להסתפק במעבר סובייקטיבי גרידא, לא פעיל ולכן דמיוני: “ביקורת”. הוא יכול להשוות את עבודתו ליצירה אחרת. השוואה בין יצירות בינן לבין עצמן: זהו עיסוקו של האינטלקטואל האופייני, של מבקר הספרות או האינטלקטואל או כל אלה כעוד ז׳אנר וה-ז׳אנר של הדוקו כביקורת דה לוקס. כאן, הוא רואה שכולם גרועים. הוא יגיד: הכי פחות גרועים הם הכי כנים, הכי ישרים, הכי “חסרי עניין” (לא משנה מה התוכן שלהם, יתר על כן: הכל מותר). לכן איננו יכולים לשפוט פרטים: רלטיביזם מוחלט; כולם “צודקים”; אפשר לומר ולעשות מה שרוצים, ובלבד שהגעת ל”הסכמה עם עצמך “. יש לנו את הזכות “לבטא את טבענו” בעבודתו ובאמצעותה, יהיה ה”טבע” אשר יהיה. זהו לא רון כחלילי.

וזה עכשיו, זהו לא אני: הפרט שופט את עצמו לפי הצלחה. כדי “להיות צודק”, עליו לכפות את הרעיון שלו על אחרים, כלומר לממש אותו. לכן יש ערכים מוחלטים. באותו אופן מדינות שופטות את עצמן לפי היסטוריה אוניברסאלית. “ביקורת” אמיתית היא פעולה: אתה מבקר את עצמך על ידי הפעלת הרעיון שלך לעבודה; אנו מבקרים אחרים על ידי מאבק נגדם כעמדה. השולחן העגול הוא תחילת הבעיה. בעיה ששווההרבה מוות בהוא וביחס לעולם, אז חלאס.