מנקודת מבט נוצרית, ברור לגמרי כי נפוליאון הוא התגלמותו הברורה של החטא. הוא אנטי-קרייסט. הוא הראשון שהעז לשים ערך אבסולוטי, קרי אוניברסאלי על בן האנוש האינדיבידואלי. כך, לקאנט ופיכטה הוא הדאס בוס, האדם האמוראלי פאר אקסלנס. עבור הליברלי והמהפכני, נפוליאון הוא בוגד (בגד במהפכה). עבור המשורר, הוא צבוע. במובן מסויים הוא אכן צבוע כי גם עבור נפוליאון, המוסר האוניברסאלי תקף לאחרים, לא לו. הוא עצמו מעבר לטוב ורע. הבעיה מתחילה עם הקאנטיאן והרומנטי, עבור הקאנטיין והרומנטיקן; אין להם שום זכות להאשים את נפוליאון כי כל פעולה, לפיהם, היא אגואיסטית וקרימינאלית. ולא רק אלא גם שהפעולה שלו הצליחה, וכל פעולה היא אגואיסטית וקרימינאלית, כלומר, ביטוי לשיגעון דווקא וביחס לכישלונה וכאן הפעולה היא דווקא וביחס להצלחתה. מעבר לכל זה, האויבים של נפוליאון לא פעלו נגדו בזמן. לא הרסו אותו בזמן, המעשה שלו התייצב דיו כדי להיחשף לכדי אידיאה או יותר נכון, הפנומנולוגיה מכאן שכל ההתנגדות משם ואילך הייתה לקשקשת לא חשובה. אם האומה הגרמנית – כלומר, אם הפילוסופיה הגרמנית, לכן האומה הגרמנית, מעוניינת הייתה להילחם נגד הרעיון של נפוליאון, הרי שהיא הייתה נעלמת כעם כמו רוח עמים אחרים בתוך האימפריה האוניברסאלית. את כל זה או בכל זה מכיר הגל. כך, או בכך שהוא מכיר בנפוליאון, מבחינה פילוסופית, הוא בעצם מציל את גרמניה, לשיטתו של הגל. אפשר לומר כי בדיוק ההפך קורה מן הצד השני, שעה שאין הגל בלי ההסבר של הגל עצמו נוכח פעילותו של נפוליאון כמסיים הפעולה המשמעותית של ההיסטוריה והוא עצמו כחושף משמעות הפעולה של נפוליאון ככזאת. אנחנו בהחלט הגענו כאן לדואליות של גיבור איש חכם, מגשים, חושף, פעולה אוניברסאלית המסתכמת באימפריה אוניברסאלית והומוגנית, ללא עבד ומאסטר ושיח מקיף וקוהרנטי של הפילוסופיה בהיותה חוכמה, נפוליאון והגל. אבל למרות שהסוגריים למטה ברורים ממזמן, סליחה, בגלל שהסוגריים למטה ברורים ממזמן, הייתי אותה לשאול מדוע בעצם הגל צריך את נפוליאון וההיפך, אם היינו מדברים פילוסופית. יודעים מה? זה כאילו כבר שאלתי. טוב. אני אעזור. נפוליאון הוא תודעה. הגל הוא תודעה עצמית. הוא מבין את פעולתנו ולו מתוך עובדת הצלחתה אבל הוא לא מבין את עצמו. הוא לא מבין את עצמו כאלוהים. הגל פונה כאן לנפוליאון ועדיין נפוליאון הוא בן אנוש. כוחו האינטגרציה המלאה בתוך ההיסטוריה. לכן להבין את נפוליאון זה גם להבין את עצמך כי לתפוס את נפוליאון זה לתפוס את האדם. כך, על ידי התפיסה או הידיעה של נפוליאון, כלומר, על ידי הצדקת נפוליאון, הגל משלים או מביא לכדי שלמות את תודעתו העצמית. וכך נהיה אדם חכם. פילוסוף מושלם. אם נפוליאון הוא אלוהים הגלה, הרי שהגל מגלה אותו. הרוח המוחלטת;,תודעה ותודעה עצמית במצב של פלנטיטוד, שזה לומר, העולם האמיתי טבע כשם שנרמז על ידי המדינה האוניברסאלית וההומוגנית, מתממשת על ידי נפוליאון ונחשפת על ידי הגל. עם זאת הגל ונפוליאון הם שני אנשים שונים. דואליות. תודעה ותודעה עצמית. זאת הייתה נפתרת אם נפוליאון היה מכיר בהגל כשם שהגל הכיר בו. האם הגל רצה לפגוש את נפוליאון 1806? האם הגל קיווה כי נפוליאון יזמין אותו לפאריס? האם הוא קיווה להיות לפילוסופיה עבור המדינה האוניברסלית וההומוגנית, שתפקידה כפילוסופיה היה להסביר (להצדיק) – ואולי לכוון – את פעילותו של נפוליאון? תמיד, מאז אפלטון, הפילוסופים הגדולים התפתו לכך. אבל הטקסט של הפנומנולוגיה המתייחס לכך הוא (ברצון?) לא ברור. כך או כך, ההיסטוריה הסתיימה.
האדם הפוסט-מהפכני הרומנטי עדיין לא מרוצה: הוא עדיין לא מוכר באופן אוניברסלי ב”ייחודיותו “(גאונותו). או: הוא כופה את שיכנועיו; הוא יכול להיות פעולה; ואגב כך הוא מפסיק להיות האינטלקטואל המהפכני; הוא הופך לאזרח (נפוליאון). או: הוא לא רוצה לפעול, יש לו אפילו השכנוע או ההצדקה הדרושות שלא לפעול. כל מה שהוא צריך זה “להביע את עצמו” ולא לפגוע בשכנוע העצמי של אחרים. איך הוא יעשה זאת? דרך השפה. בחברה זו בה חי הרומנטי, ניתן, למעשה, לומר כל דבר; הכל “נסבל” וכמעט הכל נמצא “מעניין” (אפילו פשע, טירוף וכו ‘). וכך האיש הזה מאמין שהוא יוכל להיות “מרוצה” במילים: מילים, כמובן, שהחברה מקבלת (“מכירה”). בדרך זו, הוא מאמין שהוא עצמו מקובל באופן כללי ושהוא מרוצה מכך. לפיכך עליו לנהל קיום ספרותי גרידא. בהבדל מהאינטלקטואל הבורגני (פרק 5, ג, א): הוא כבר לא בורח מעצמו, אלא להפך, מתאר את עצמו, מגלה את עצמו בעליצות בפני כולם. הוא בורח מהעולם, לא הוא עצמו – הסלבסט היחיד שהוא מכיר, או שמעניין אותו. זהו מעופו הסופי של האדם מהעולם: מוצא מפלט בעצמו (“מגדל השן”). שיא הביטוי הרומנטי יהיה הרומן של הרומן, ספר הספר. (מקביל ל”פנומנולוגיה “, המסביר כיצד הפנומנולוגיה הזו עצמה היא אפשרית. אבל האחרון כולל תוכן אמיתי: האדם כסוכן ההיסטוריה).
האיש הזה: ראשית, היא מחשבה שחושבת את עצמה – האל האלילי, אריסטוטלי); כבר מכאן אנתרופתיות. אבל להזדהות עם אלוהות אלילית זה להיות מרוצה בקלות (הגל רוצה להיות ישו). שנית, האיש הזה יוצר עולם יש מאין, במטרה היחידה לגרום לעצמו להיות “מוכר” ( האל הנוצרי, שיוצר את העולם על מנת “לחשוף” את עצמו בו. רק “העולם” של הרומנטי הוא צודק פיקציה). הדמיון הרומנטי, יוצר את ״ המופלא”, “עולמות בדיוניים “, מגיע לשיאו עם נובאליס (וכך גם פעולה פוליטית, יוצרת עולם אמיתי עם נפוליאון). אך גם נובאליס אינו מתייחס ל”אלוהותו “ברצינות (לעומת נפוליאון). אף פעם לא מכירים את המשורר אלא על ידי מספר קטן, על ידי “רסיס” (אפילו לא כנסייה שלמה!) (נפוליאון, להיפך, הוא חיוני לכל). המשורר שמצמצם את עצמו לעצמו בסופו של דבר מתיש את עצמו, ונעלם כליל בדבר הזה שלו. זה Unwahrheit המוחלט, השקר נדחק עד תום עד שמכחיד את עצמו.
רומנטיקן סובלימיטיבי ונעלם זה הוא Schone Seele: = התודעה האומללה (הנוצרית) שאיבדה את האל שלה.
המשורר הרומנטי רצה להיות אלוהים (והוא צדק בכך שהוא רוצה), אך הוא לא ידע כיצד לעשות זאת: הוא השמיד את עצמו בטירוף או בהתאבדות. שזה “מוות יפה” אבל מוות בכל מקרה. כישלון גמור, מוחלט.
השאר תגובה