כל ספרות יוצרת עולם. העולם הספרותי האלילי (הדתי) מתחיל באפוס, חי בטרגדיה ומת כקומדיה. מכאן שלושה שלבים דיאלקטיים: (1) האפוס: מנהלי העולם הזה; (2) הטרגדיה: השחקן הפועל במסגרת המסגרות הללו; (3) הקומדיה: תוצאת פעולתו של שחקן זה. הפעולה האמיתית של האיש האמיתי. לפני כן, יש אולימפוס. העולם של הספורטאי. לא ליהודים, תכלס. נולדנו להומור כמו שנולדנו לשלום.
העולם הקומי או הבורגני הוא הומוגני. כבר אין סכסוך מוחלט; כבר אין מנוס מהעולם: אתה חווה את העולם , לא הולך לקראתו. כשם שנראה, יש כאן לא מעט מהאדם האחרון של ניטשה, כי מהו העולם הקומי: עולם בורגני הוא עולם הומוגני הוא עולם ללא אלוהים. האתאיזם הזה הוא חדש במהותו, וזה מה שהקומדיה מביאה. האמנות כדת נעלמת (“מדכאת את עצמה”) ובתוך כך גם את דת האמנות.
האדם חורג משלב הדת הזה; האלים שלו, שטענו שהם מוחלטים, לפחות נצחיים, הופכים למגוחכים, “קומיים”. אבל כדי להיות מסוגל לצחוק על האלים, האדם עדיין צריך להאמין באלוהים. מכאן, האדם הוא עדיין לא באמת אתאיסט בקומדיה.
הבורגני (בראשיתו היוונית; ואחר כך האינטלקטואל) הוא אירוני; אבל אז הוא צריך להיות רציני ולעשות משהו נכון (“etwas Rechtes sein will”, עמ ‘517,1. 11 למטה). שם הוא נופל. הרצינות שלו היא בעיה: הנושא של הפעולה הקומית הוא מימוש הפרט כפרט, פרטי כפרטי. אך האדם עדיין אינו שוכח את האוניברסלי שהופיע בטרגדיה. הוא מנסה סינתזה בקומדיה; אך אם זו לא סינתזה אמיתית, היא עדיין כולה התייחסות נלהבת של הפרט מתוך התייחסות לסינתזה העתידית עם האוניברסאלי.
כך שאין “סיפוק” קומי; הבורגני האירוני נשאר דתי, הוא משמר אמנות, ספרות. האלים מתים בקומדיה; אך למוות זה יש עדיין ערך דתי. (אל נשכח שייצוג הקומדיה הוא חלק מחייהם הדתיים של האתונאים. התיאולוגיה שתצמח ממנה תהיה התיאולוגיה הנוצרית של אלוהים על הצלב. מצד שני, עבור הבורגני, הטבע הוא לא יותר ממה שמאפשר לו להתמיד בהוויית הנתונה, בהוויה הטבעית שלו (שתייה, אכילה וכו). הקומדיה משלימה לפיכך את מותה של דת הטבע. (אמנות הורגת את הטבע. וגם: היפה באמנות ראשון על היפה בטבע. הגל נוקט עמדה הפוכה משל קאנט).
הבורגני מחפש את האמת; כאן היא הדיאלקטיקה של סוקרטס ההורסת כל: רלטיביזם, אירוניה ביקורתית, שימוש בתפיסות ריקות (“מופשטות”) של יופי וטוב. תוצאת הקומדיה: האלוהות העצמית של האדם הפרטי; הבורגני ששכח את המאסטריות, אשר שמח על הרווחה וחי בתוך המשפחה, ומאמין שבדרך זו מיצה את כל האפשרויות הקיומיות: אבל היעדר של בפריידיגונג, “סיפוק”.
בדת המלאה של הבורגנות, הפרוטסטנטיות משלימה את התודעה עצובה, הרוח כדיכוי חובתי, או זה שחייב להיות חייב להיות קודם כל זה שאיננו הכאן ועכשיו, כך, הפרוטסטנטיות משלימה, אך לא מבטלת את התודעה העצובה. היא בוחרת את זה כשלב שמבטל את הבורגני כחובה שמאוששת את התודעה הקומית. יש כאן בחירה ברצינות שבה ולעומתה אני נמדד באופן עצמאי מהעין, כל רצינות, שלעולם לא נמדדת מול העולם. או החופש שלי מתבטא בחובה מול זה שלא יכול להיות ה- קאנט. חוזרים לאולימפוס שאיתו התחלנו כי אין סיכון, אבל כאן, האמנם אפשר לחיות, כי אין גם ניצחון או הכרה, או שהפרוטסטנטיות מוליכה לדיאזם מסוכן?
השאר תגובה