ישראל

פרק 3. מלחמות היהודים. מסורתיים מזרחיים.

Estimated reading time: 14 minute(s)

אני אכתוב על התוכנית של בכללי, כשאתאושש מזה שכלום לא נאמר על האווירה המיוחדת הזאת, נו, על זה שאתה עולה באוטובוס לירושלים, ואז מתקרב, למרות שרחוק מההיא, המרגשת, תיכף מתרגשת עליך הטובה, הזקנה הזאת שתמיד אומרת, בעליות לירושלים כי ממש מרגישים את המזגן ואז את האוויר משהו, של ירושלים, ואז פותחת חלון, אוויר צלול כיין, כן, אכן, והדמות של השתוייה עם הפסנתר מקיבוץ כנרת, עולה לך לראש ואתה בכלל רץ עם דוד גרוסמן, הבאת אותו כי הוא בעברית וגם ילד טוב כזה, דור שני לשואה, קחו חמש דקות מנוחה, וזה תמיד כיף לפני הכפפה של הכאפה כי מתחילים בהוא:

בהוא ליד כנרת, בראש של כל ברוש כמו ההוא, לא קשורה לצועקת ההיא מקיבוץ כנרת, שקרע אותי מצחוק. הוא למד debating או משהו, בטוח, רואים אותו על ההתחלה, מתווכח עם עורכת דין .מי ישמע עורכי הדין, כל הזמן מכריחים אותך לכותב עו״ד) כנרת בראשי; הוא אומר לה שהיא משקרת והיא לא אמרה הרבה או משהו ממש, ואז משהו על ההזדמנות לשמוע אותו, הזדמנות שהולכת וחומקת, מתפספסת, אמאל׳א! הוא מאיים שהוא יילך. מישהו מאיתנו חייב ללכת. ואז…הוא הולך. המצלמה לא עוקבת אחריו. והנה רגע אלוהי ראשון. או ברוך השם אתה אומר. מזכיר לך את הנוראים האלה מהפרק הראשון על הפוביה מהחרדים, הגועל הציוני, הם לא דתיים כמו של הגשמת הארץ, בעוד ארץ שנראה בפרק השני, כאילו המתנחלים הם ההמשך של החלוץ שעליו האישה ההיא מהפרק הראשון מדברת אותו, כאילו זאת היא או איכפת, כאילו בן גוריון לא היה עושה על הראש באיזה אלבום תמונות לולא היטלר?

אופס; אבל כן, הוא היה חייב להופיע גם כי דוקו וגם כי ישראל. הוא גם מופיע במסכת השקרים וההתחכמויות הרבות כמו בהעדר המודעות, מהפרופסור המדבר להוא שגם מדבר.בכללי, אני אוהב את הפרופסורים או המנתחים בסדרה כמומחים. לא האנשים עצמם. אותם, אני באמת אוהב : איך הם לא מבינים כי הם שם כפונקציה לעמדה מסויימת והם חושבים כי הם מומחיות מסוימת או כי מה ששומעים מהם זה מה שהם אומרים ולא מה שמדבר אותם, אחרת. כאילו המצלמה היא ילד ולא אדם שרואה את האמת, או של ילדות שהייתה או של ילדותיות נמשכת בהעדר הילד בפנים. איש המוכן. המחשבה המוכנה. הקללה של האינטלקטואל. יאללה, חלאס. או במובן הזה, הפרק השלישי היה הכי נעים כי זה נעים להיות שם, כי זה על אנשים שהיו ילדים (וכל הנשים מהממות לגמרי), ועדיין אני תוהה, אחרי שהנודניק ההוא הלך בשביל הברוך השם שתאמר, כי כמה אפשר עם האדנות הזאת, עד גיכוחה, פירוקה המוחלט, בהתחלה של הסוף, שלוש שהתחיל בפרק הראשון…עכשיו, אני צריך לעבור לפסקא הבאה. זה יותר נעים לעיניים, שמעתי. וגם הייתי צריך לזרוק פה מחמאה על זה שעשה את זה. כי זה באמת היה קטע קטן מני רבים, שנתנו לו הרבה מאד. אתם יכולים לומר קשקוש. בסדר, מזל כי אי אפשר לכולם. אז… כל הכבוד לי! ולו.

רק נקודה אחת. אמיר אוחנה. אף פעם לא חשבתי על זה עד שראיתי עכשיו במלחמות היהודים של רון כחלילי- כתבתי לפני. אין עורך. א. איזה הוא מקבל מהקהל שלו. וב. מי הקהל שלו? כולם מזרחים מסורתיים. חלקם עם, חלקם בלי, כיפה. החום שבו הם מקבלים אותו. מצד שני, הוא הומוסקסואל. הקים את התא הגאה בליכוד ב-2011 אני מבין. בכל מקרה, זה מאד מאד מאד מוזר לראות את זה. עבור אנשים דתיים או מסורתיים מהפריפריה, לקבל את הילד שלהם כהומוסקסואל, לא פשוט בכלל. ובאיזו אהבה הוא מתהלך לו באותו עולם. אין שום מום. אין כלום של בעיה. זה כיף. זה טוב. מעולה באמת. אם אכן: אני מקווה שהאהבה אליו עוזרת בנקודה הזאת לתת מקום לאפשרות הזאת. אולי אתה יכול לאכול שרימפס ולהניח תפילין אבל גם ללכת לבית כנסת עם היחד שלך, והוא בכלל שלא תדע, בעצם, שיידע וזה בסדר, אוקיי, גם אם לא סבבה סבבה. הדברים האלה יכולים לעזור. מכל בחינה אחרת, הבן האדם הזה קיצוני לגמרי. מזרחי שונא ערבים. יהודי זה לא ערבי. מסיט באני כאנחנו אל מול ההם. ורון כחלילי מראה את זה לגמרי: לא לטיבי. אבל אם ידבר על הדברים שטיבי אמר על הומוסקסואליים בדימונה או באר שבע? לא. כנראה שלא. האם יגיד משהו על ניצול עובדת ההומוסקסואליות על ידי השב״כ או כל מיני שכאלה, בקרב הפלסטינים או הערבים או מי לא, כנראה שלא. ברור שלא. האם ניצן הורביץ יגיד משהו? גלוטן! טוב. מירב מיכאלי קוראת לי. לבוא הביתה אומרת. חייב לזוז. הא, אני בבית. טוף.

אז מילה אחרת. על הפרופסור המסורתי וכל עניין היהודי. הביקורת שלו, למשל, על אוחנה היא מגוכחת, כולה על עולמו. הוא מדבר על צדק, אז על עניים. וגם לאלמנה בטח צריך לדאוג. מה עם הגר? לבקר את הליכוד ולהישאר שם, בגבולות האלה, תעשה לי טובה. הוא מדבר על המשך המסורת ממרוקו כי לא עברו א. ב. ג. ואז מדבר על מדינת הלאום. שוב, הוא לא ילד, רון. הוא הראה פעמיים או ארבע את אמיר אוחנה מדבר על אנחנו והם. דבר ראשון שלו על הבמה זה על הערבים. ואז עוד פעם הערבים. וכל אלה שבאו מארצות ערב מוחאים לו כפיים. ביקורת על הליכוד ואוחנה וזה המקסימום? לא עברנו, המזרחי המסורתי ממרוקו אומר, את מדינת הלאום, כן, את זה הוא אומר, ולא שם לב כי הוא חי בתוך הגבולות הנוחים מאד של הלאומיות היהודית. רק יותר תדאגו, אני יודע….שלא יהיו עניים. הכל בגבולות היהודיים. חוץ מהפעם ההיא שמזכיר את העובדה כי הערבים שמרו על היהודים. פה זה לא אירופה. ברור. ראינו את הטבילה פעם אחת עץ זית בפרקים הקודמים, אבל איזה מן אתגר זה? במילים אחרות, הוא מדבר את עצמו כמו שהוא אמר. הוא כותב על עצמו. תמיד תהיה מושא של צדק של זה שלא יכול לדבר. לצפות נו. בפרופסור. בכלל, כל הפרק הזה הוא על החופשיות ביחס לדת הלא מגדירה וזה נכון מאד במובן של לא עוד ועוד גדר של חוקים, אבל גם כנרת חוזרת לקיבוץ ההוא. הלאום. המסורתיים חיים פה כיהודים. זה מה שחשוב. והצדק היהודי גם חשוב. במובן הזה, הביקורת של האליטה מתוך האליטה היא גם מה שהאליטה מאפשרת.

אבל זה לא רק זה. זה גם על ההוא שאמר שהוא יילך. האם עדיין הולך? חבל שהפתיחות עם המסורת, בגלל המסורת, מצליחה להשתלב כה יפה עם תל אביב שרה לשלום עם גלידה, עכשיו יוגורט או סגרו? קורונה? מפא״י לא רואה את המתנחל כהמשכה או מה שהמדינה שהקימה מפלגה קשקשה שם, יאללה בסדר, הם המחנכים של המחנכים? אז מי יחנך את המחנכים? החילוני הציוני לא רואה את המשיחיות הדתית שלו ביחס לאלוהים מתגלה באדמה או במלחמה, בכל השלי ואני, ו- עזבו ו. אני צריך לקרוא את כל זה עכשיו?! המסורתיים מהפריפריה כלל לא אידיאולוגיים או יש צד כזה, גם. במובן הזה, כל הנשים המהממות, אבל היא:לגמרי צודקת. האם רון אכל את העוגה שלה? חצוף. חשבתי שהוא נגד הגלוטן.

רשומה רגילה

השאר תגובה