הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

הרצון הכללי אצל הגל.

הרצון הכללי ואלוהים כמדינה לכאורה טוטאליטרית

מסביר כאן איך התיאולוגיה הופכת לאנתרופולוגיה, באמצעות הביטול המתווך של הפרטיקולרי כחיצוני או קיומו רק כלא של האוניברסאלי. האלוהות מופיעה בהעדר הניכור שלך מול האוניברסלי, תוך השתתפות שלך במדינה, בדת האזרחית שלה.

בהעדר הפער מול האוניברסלי כחיצוני לך, זה, המקום ההוא שבו אתה אינדיבידואל, אבל לא כמבוכה או פתרונה כנפש או תודעה מול הגוף, והחיים כאמת מחוץ לזמן. מעניין כמה טלמון והיתר היו טיפשיים בגלל היותם ציונים, תוך שכמובן היו בעד הדו והגמגם המגמגם כתיקון של כיעור ביופי מתקומם מהמקום של הכסא, חזרה לכסא, ממש, כאילו הייתה קימה ולא פעולה מול כלום:

או שמא רק טיפשות, שם הייתה? בכל מקרה, המשיחיות נובעת בדיוק משום הפער או העדר הזהות דרך הפעולה האזרחית, האוניברסאלית. אצל רוסו, או מה שעשו אגב רוסו, זה כל כך מביש, שהם מוזמנים למצוץ בשקט איזה סחלב או משהו: הכלליות נתפסת כאן כפאשיזם חוץ מצעקות הפאשיזם, שמגיעות, כמובן כהגנה מפני זה שהם מאפשרים תוך שמרוקנים כל אפשרות מעשית אחרת. כך המשחית-כל הוא המגן-כל. המצית בעירה הוא תמיד הכבאי הגיבור.

מהי המציאות המהותית-מוחלטת (אבסולוט ווסן) עבור מחבר הפנומנולוגיה? הדבר האמיתי באמת אינו הטבע, העולם הטבעי שאינו האדם. שכן למעשה, העולם האמיתי עוסק באדם. להפך, האדם מחוץ לעולם אינו אלא הפשטה. המציאות היא אפוא העולם שמערב את האדם, האדם שחי בעולם. עכשיו, מהי המציאות המהותית של המציאות הזו, הווזן שלה, ה”מהות “שלה, המימוש שלה, “הרעיון” שלה?

זהו האדם ככל שהוא משהו אחר מלבד העולם, בעוד שהוא מסוגל להתקיים רק בעולם. האדם הוא המציאות המהותית של המציאות הקיימת; עבור הגל, כמו לכל הוגה יהודי-נוצרי, אבל המציאות המהותית המוחלטת אינה הפרט האנושי ( “אינדיבידואל”).

שכן האדם המבודד קיים במציאות בדיוק כמו האדם-מחוץ-לעולם או העולם ללא האדם. המהותית – מציאות האמיתי – זו האנושות הנלקחת בשלמותה המרחבית-זמנית. זה מה שהגל מכנה בתור “וועלטגייסט”, “פולקסגייסט”, אך גם “Geschichte” (היסטוריה) או – באופן קונקרטי יותר – “סטייט”, המדינה שנלקחה כמדינה, החברה הנלקחת בחשבון כחברה.

והגל אומר כי מציאות חיונית זו נחשבת עד עכשיו “Vom Standpunkt des Bewussteins Aus”. עכשיו, Bewussein הוא התודעה של המציאות החיצונית, של הלא-המתנגד לאני, של האובייקט הידוע בניגוד לסובייקט, נושא הידיעה.

עבור האיש הזה – המציאות היא משהו חיצוני , אוטונומי, בניגוד לו. למעשה, מציאות מוחלטת ניצבת מולו, מוכרת על ידו כמציאות תודעתית חיצונית לעולם.

כלומר, “Entelechy” של כל האמיתי, הוא גם “Entelechy” של כל אדם אנושי. כך המדינה היא רק שילוב של אזרחים, וכל אזרח הוא רק מה שהוא משתתף במדינה. אבל ככל שאדם אינו לוקח את זה בחשבון, ככל שהמציאות של המדינה, של חיים פוליטיים, אינה חושפת את העובדה הזאת במפורש, האדם מנגיד את עצמו למדינה ורואה במדינה ישות עצמאית, אכזרית. בכך הוא בגישה של Bewussein. לפיכך, ניתן לומר: עד עכשיו זו היתה שאלה של העמדות המגוונות שהאדם המתנגד לעצמו לאנושות, למכלול, למדינה, לוקח ביחס אליהם.

אבל מנקודת המבט של האדם–וואוסטיין, המציאות המהותית היא לא רק המדינה. האיש הזה מתנגד גם לעולם של האני; שם הוא רואה ישות אוטונומית. בשבילו, המציאות המהותית של העולם הזה תהיה עצמה למציאות אוטונומית המתנגדת לו. ולכן זה בשבילו מציאות חיונית אלוהית. בשבילו, האבסבלוט ווסן הוא אלוהים, או באופן כללי יותר – האלוהי.

״רוחו המוחלטת של עם היא היסוד המוחלט, האוניברסלי … הקולטת את כל התודעות המיוחדות לעצמה. {זוהי) הישות המוחלטת, הפשוטה או הלא מחולקת, החיה {ו} הייחודיית. {ו} {היישות} הזאת חייבת להיות גם היישות הפועלת ו {עליה} להתנגד לעצמה כעצמה {לקחת את עצמה- כ- תודעה {חיצונית-} …. מעשה זה של להיות-אחר מלבד עצמה מורכב [מן] {העובדה} שרוח, כישות פסיבית, מתייחסת לעצמה {נלקחת} כישות פעילה, שה {רוח}, כעם פועל– {כלומר} ישות מודעת קיימת – עוברת להיות התוצאה {של פעולה}, {כלומר} ליישות-שווה-לעצמה.

ובמידה שבה העבודה המשותפת לכולם היא העבודה {שהם מייצרים} כ- {תודעה-} חיצונית}, הם מכוננים לעצמם בעבודה זו את עצמ ם כישות חיצונית. אבל הישות החיצונית הזו היא הפעולה שלהם: זה רק מה שהם עשו איתה; הם עצמם כפועלים … {על מה} שהם {ישות חיצונית זו}. ובחיצוניות זו של עצמם … הם רואים את עצמם כעם. והעבודה הזו {שהיא} שלהם היא בדיוק הרוח שלהם עצמם. הם מייצרים את הרוח הזו; אבל הם מעריכים אותה כישות שקיימת כישות הקיימת [סיינדס] לעצמה (כערך). ורוח זו היא (אכן) לטובת עצמה: שכן, פעילותם שבאמצעותה הם מייצרים אותה היא ההתנגדות הדיאלקטית המתגברת של עצמם (כשלעצמם); וההתגברות הדיאלקטית הזאת של עצמם, אשר אליה הם נוטים, היא הרוח האוניברסלית הקיימת-לעצמה, בהעדר כלליות אמיתית.״

המשמעות ברורה. –העם פועל, ובמהלך פעולה קולקטיבית זו, הם מקימים את עצמם כמדינה או כעם מוסדר כמדינה, כלומר כעם אמיתי. אך תוצר הפעולה מנותק מהפעולה ומהסוכן. עבור הסוכן, מוצר זה הופך למציאות אוטונומית וחיצונית שהיא חלק מהעולם האמיתי, בה הסוכן או הסוכנים חיים ופועלים. בנוסף, כאשר הסוכן מפסיק לפעול ומנסה להבין את מה שהוא עשה, הוא הופך בהכרח לבווסטשטיין, לתודעה, מודע לישות חיצונית. (בהכרח, כי רק פעולה היא המקף המאחד בין אני ללא-אני; בהתבוננות, היא תמיד אוטונומית, נתונה ללא אני.) באופן זה האיש המתבונן במדינה, בעם, מבין אותם כישויות אוטונומיות. והגל אומר, “הם מעריכים את זה כהוויה נתונה-סטטית {הקיימת} בעצמה.”

והבנה זו של העם כעם מתבצעת בצורה מיתית ומתורגמת על ידי או על ידי תיאולוגיה.

תפיסה זו של הווזן הופיעה לראשונה בפרק השלישי, Kraft und Verstand, שם זו הייתה שאלה של הבנה ושל מדע “וולגרי”, בעיקר של פיזיקה ניוטונית. כך מסכם את שאמר שם:

״כבר עכשיו, התודעה {החיצונית-}, עד כמה שהיא הבנה, הופכת לתודעה {חיצונית-} של העל-חושי, כלומר של הפנימי-או-השוכן [ב-] של הקיום האמפירי של האובייקטיבי-או-הדבר כאובייקט.

אבל העל-חושני, הנצחי – השם שמעניקים לו הוא בעל חשיבות מועטה – שכן, הוא חסר-האישי-אני [selbstlos]. זאת רק הישות האוניברסלית שעדיין רחוקה מאוד מלהיות הרוח שיודעת את עצמה כרוח.״ לכן, המעבר לתודעה העצמית, לאני, הינו חיוני.

מכאן, הכלליות של קאנט, ולא זו המתחילה ברוסו וקשורה לאדמונד ברק אך מתוך דמיון מחדש ביחס להכללת הכל בכללי, היא הבעיה ולא הפיתרון. אין קשר בין לרוסו. רק פסל בחדר.

אבל כזאת הייתה הבעיה לברלין, פופר וכו.

בכל מקרה, המשיחיות נובעת בדיוק משום הפער או העדר הזהות דרך הפעולה האזרחית, האוניברסאלית. בכל מקרה, הנה בקיצור: ההפך מן המובן הטוטליטרי. או כל האלוהי, לכן טוטליטרי כשזה בדיוק ההפך. בהקשר מהותי יותר, אתאיזם הוא התוצאה של כל הגל.



רשומה רגילה

מחשבה אחת על “הרצון הכללי אצל הגל.

  1. פינגבק: הגל פנומנולוגיה: על הדת, הגורל של התיאולוגיה הוא אתאיזם - מחברות פילוסופיות

השאר תגובה