תיאולוגיה יהודית וישראל

שפינוזה, בעיה תיאולוגית פוליטית, בקיצור. 

  טעויות היסטוריות ברורות, מבחינת סתירות של ממש, בטקסט, הן עדות לכך שהספר איננו בא ממקור אלוהי או שהספר כספר נכתב על ידי בני אדם ומכאן הספר כבסיס חי להתגלות מאבד מערכו, על פי שפינוזה. עם זאת, אם אנו מקבלים את המקור האנושי כניסיון לבטא תפיסה של אלוהות ושל העולם שמתחיל ממנה וכך מהמסורת שאליה האדם מחוייב לתת יחס של כבוד ויראה, הרי שהסתירות והבלבול מובנים מאליהם. הם מובנים על אחת כמה וכמה אם אנו מבינים כי התנ״ך הוא ספר של התגלות הדורש ציות, ואשר מנוגד בתכלית לפיתוי הפילוסופי או לחופש, וכי אמונה מחייבת המשכיות של מסורת ולא רק אלא גם שהיא מניחה את האמונה בשיח המסורת, אל מול הספק או הפנטסטי. אם בכלל, שפינוזה הוא הבעייתי כאן כשרוצה דת כמו אזרחית או רוח החוקים המבוססים על התנ״ך בעודו מבקש להמשיך ולערער את ערכו כהתגלות. הובס מסיים במאתיים עמודים של אתאיזם בביקורת התנ״ך. כך, הבעיה התיאולוגית אצל שפינוזה לא זוכה להתמודדות אמיתית אל מול הפוליטי, הגם אם הכותרת יכולה לרמוז בשוגג על מודעות לבעיה זו, להבדיל משילוב בין התיאולוגי לפוליטי כפיתרון לפוליטיות הנלהבת של שפינוזה כפילוסוף.  שפינוזה לא מסוכן כמו הרמב״ם. 

יוון  מול יהודה- יהודה יהודה יא יהודה יהודה יהודה יהודה

 עם התפיסה הפילוסופית היוונית יש בסיס ראשוני לתפיסה הפשוטה כי ההתבוננות בשמיים, הבנת שמים, היא הקרקע לפיה אנו מובלים להתנהלות נכונה. ידע אמיתי, אמרו הפילוסופים היוונים, הוא ידיעה על מה שיש תמיד. ידע על דברים שלא תמיד, ובעיקר ידע על מה שקרה בעבר הם הרבה פחות חשובים. הרדוטוס, למשל, לא מדבר על מקורות אלא אם כן הוא מוסיף את ההסתייגות ככל הידוע לנו. הכתיבה אם כך היא ניסיון להביא באופן חי כמה שיותר את המחשבה לעבר הקורא היכול לה. כאן אנו חוזרים לאחד, לסגנון האומר פילוסופיה. הניסיון של הידע מול השלם ביחס לאפשרות החינוכית ההיסטורית. הבעיה של הספר אז תהיה בעיה של ביטוי שלם ממילא. איזושהי יכולת לראות את הספר כשלם מראש, דבר המתבטא מן העבר השני, לקורא כקורא. ביהדות אין אפשרות כזאת:  התנ״ך כסיפור בראשית כבר מנוגד למעשה הפילוסופי. אחד ההיבטים המובהקים של עניין זה הוא לא עץ הדעת או סיפור בבל, שכן, הראשון הוא על גאווה והשני הוא על אל קנאי מן הצד השני של ההיבריס, וכאן כמו שם, ובהתחשב בשימוש של מיתוסים אלה על ידי ציווליזציה יהודו-נוצרית, קרי, גם יוונית, או הליניסטית תחילה, אין באמת ייחודיות שמסבירה מדוע לא פילוסופיה, ביהדות. עם זאת, אפשר להשתמש הזה שאין כאן, לעומת השם, וזה הוא לעניין העדר המילה כלוגוס או טבע או העדר עולם שהוא יותר מרחב מאשר זמן. הבעיה היא באפשרות הדיבור או באפשרות ללוגוס. לכאורה יש לנו בעיה כאן כי אנו צריכים לקבל את הנס ומשם את האפשרות להתגלות. אפשר לומר כי ביקורת הדת פתרה אותנו מכך; אתה לא חייב לקרוא את התנך כמאמין, בכבדות, כתפילה הנשמעת כהדהוד הכולא אותך לטקסט. זה ההבדל הגדול מול החרדי. הוא קורא כמאמין מול טקסט.מחשבת ישראל

אז אנחנו פטורים לתוך חשיבה ביקורתית, נהדר, מחשבת ישראל.

אז: אני לא מבין את המחשבה היהודית כלל. יש image ויש resemblance לאלוהים. כל בר שכל היה הולך לכיוון של image כאימננטי, פנימי, איזשהו being בפוטנציה אל מול ה-resemlance כעולם הנפרד מהאלוהות, למרות שנברא ממנו, והאדם שקרוב אליו אך רחוק ממנו אלא אם יילך בכיוון האלוהי, על פי הטבע, או איך שלא תקראו לזה. כאן, הרמב״ם מבטל את הכפילות כי כל מה שהוא רואה זה את סכנת הגשמיות, אז משאיר אותנו רק עם גשמיות, ולא רק אלא מסיר את הסמכות מהספר, מבקש לצמצם את הנס, אבל בסוף פתוח רק לנס, ועוד פוליטי. או שהרמב״ם פופולארי בגלל הציונות? הטעויות של ילד. סתם סתם. הרמב״ם.

טוהר הנשק, הרמב״ם

הנשק. איך אדם דתי יכול להגיד טוהר הנשק הוא לא מבין מה זה אומר? אני חושב איך מקום כל כך דתי יכול לתת טוהר לנשק. איך שלא תהפוך את זה, זה לעשות את הנשק לאלוהים. אם שכחת אדם, אם פועל מעצמו, נניח. פחות ציני, זה יותר ציני, כי המוסר של טוהר הנשק זה האדם העובד את מניעת ביטויו של הנשק בעולם טהור, בעולם שבו הוא אלוהים, אלא אם כן! ואז מה? האסתטיקה של נאציזם זאת התנועה המלחמתית ואין עלינו להשוות באמת, כי כאן המלחמה צודקת בכל ביטוי יורה, אם הוא טהור, אז אלוהי. ואז, אם המלחמה, נניח! היא לא צודקת מלכתחילה, לא חשוב. בוא נצחק על הברבריות של 72 בתולות ונאמר כלום על זה שיורה בתמיד מחבל, אם לא צודק, כצדק אלוהי. האם הוא גילה אלוהים במותו? כאילו גילה לו אלוהים.אז: בוא נראה איך אפשרי טעות שכזאת. אף אחד לא חושב כך.כאילו הלברטל בוודאי לא חושב כך, אבל מה בתפיסה הדתית שלו יכול להסביר אפשרות נוראה כזאת? לאסא כשר אין להתייחס כלל. על מה זה שעון?

SUBSTANCE OR PREDICATE

 אם מנסה להגדיר תיאיזם מתוך ניסיון להבין את עצמך בעולם עם אפשרות לאתאיזם, (עולם של מחשבת ישראל כרמב״ם שאיננו על סמכות הספר ממילא), אז הישמר לך מהדיבור על predicates. הרמב”ם, למשל, לא יצליח לזה: אם אתה מגביל את אלוהים לתיאורים, הרי שאתה טוען שהוא דבר מסויים ועדיין הדבר המסויים הזה טוען ל-thinghood שלא יכול להיות זהה לאלוהים בתור: א, ב וג. האחרונים – א ב ג כתיאורים עוד יהיו קיימים, והקיום שלהם יהפוך שלילי לאחד- שם- לבד. לאותו אחד. לאלוהות. מצד שני, על פי הלוגיקה הזאת, אתה מגיע לעמדה הרדיקלית של הרמבם: אלוהים ללא הגדרות, אלוהים הוא דבר, משהו, אבל יש בו דבר? שום דבר. no-thing. בעיית השיח. אין כאן פילוסופיה. בכל מקרה, לשפינוזה יש בעיה רצינית. אבל הוא לא אידיוט. אלוהים הוא substance הוויה. זהו. 

לטובת הרמב״ם – שלושה תיקונים קטנים בתיקון אחד מתוך שלושה הכרחיים

 1. תהילים לג – פרק לג – מזמור לג. פסוק 6. בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. אוגוסטינוס:τῷ λόγῳ τοῦ κυρίου οἱ οὐρανοὶ ἐστερεώθησαν καὶ τῷ πνεύματι τοῦ στόματος αὐτοῦ πᾶσα ἡ δύναμις αὐτῶνעל ידי דבר (כלומר מילה, כלומר לוגוס- כל זה הרחבות, אין כלומר בלי לומר דבר אחר) של האל הוקמו השמים, וכל צבאם על ידי הרוח (פנאומה- זאת הנשימה כשניות של הרוח- רוח כמו הרוח בחוץ אבל גם כמו מאלוהים לתודעה) של פיו. זהו. זאת ההתחלה.אם הדיבור הוא אנושי, לאובייקט כמהות, אין זה לשכוח ששלילת הדיבור על אלוהים היא גם -לדיבור אנושי- לא לכן. מצד שני, אלוהים הוא הדבר שעובר לרוח מהפה. אפילו בלי תהילים. לוגית. אם אי אפשר להגיד א ב ג, א אתה מדבר רק על הלא של הא ב ג. דיבור אנושי על אנושי. לא לדבר זה ציווי בשם מה? ועכשיו… עם הדבר…כי בכל מקרה תמיד יש דבר ורוח של דבר. המילים מהותיות בתווך. הדבר הופך ללוגוס באני של אלוהים. אתה יכול להגיד: ״אני אהיה אשר אהיה״ = אני כהוויה, הוויה שתהיה קיום. יותר לאט: מי אתה יא חבוב, משה שואל פעמיים:אני אהיה מה שאהיה. אהיה מה שאהיה= אני אהיה מה שאהיה. אני=הוויה. אהיה מה שאהיה = קיום.  Existence= eternization of the Hic et nuncזה כבר תיקון שני עם היסטוריה עצומה. eternization of the hic et nunc  מאוגוטינוס, משפינוזה לברגסון. או שפינוזה פלוס קאנט להגל.- האחד או הכוליות זה אני דרך ההיסטורי. הנצח בזמן וכולי ומתחיל עם התנ״ך הנקרא על ידי אוגוסטינוס הגאון. הולך חזרה לפלאטו. ביחד? אוגוסטינוס. הדבר מתורגם ביוונית ללוגוס. פה- נשימה. העולם ביטוי הנברא באחת של אלוהים כשכל, לכן, ניעזר בשפינוזה כשנעזור לו עם אוגוסטינוס- האדם מנקודת המבט האוניברסאלית אפשרי כך כי אפשרית הנביעה הזאת, הפלוי הזה מאלוהים, אגב אסתטיקה כטבע שהוא אלוהים, כך לא טבע או אלוהים אלא טבע שהוא אלוהים… מפאקינג פלאטו עד פאקינג ברגסון, + שפינוזה, שעליו ברגסון מתבסס, עם כל הפאקינג duree כ- eternalization of the hic et nunc לחכם. הויטאליות לשיפור.צריך הגל פה. קאנט אני. שפינוזה substance. תודעה עצמית.  3. אם האני הוא הוויה מול קיום ואם, להזכירכם יש דבר, שהוא מילה, שהוא לוגוס, אז אלוהים כבר קיים כהוויה, כנצח, אמת כי זהה לעצמו, ואז טהור כי זהה לעצמו. סבבה? אתה לא יכול להגיע לחוכמה, כידע של עצמך, אבל האני של אלוהים הוא הוא הדבר. הוא הדבר שלא תופס, אז, לפחות הוא הוויה אמת נצח. עכשיו? אז תיקון שלישי. יש הוויה באני של אלוהים. והנה אלוהים אומר כשלא אמר, כשאנחנו אומרים אידיאלית וכו וכו וכו וכו וכו. predicates.  יש. ברור. אחרת גם אין שום שיח. רק ספר. רק חרד. אותה בעיה ראשונה. תיקון ראשון שלושה תיקונים. אנחנו הגליאניים. 

מכאן? לא יכול לומר טוהר נשק. אין דיאליזם. הנס האנושי לא מתפרש כמכה.

מכאן: זה מכשיר את הלימוד של הטבע ומאפשר אותו כנצחי, ומבטל את הבריאה בזמן, כאלגוריה, ועוד מלאנתלפים דברים שהרמב״ם רוצה אך נופל מהם. אריסטו.  למשל. זה לא כל אדם רוצה לדעת. כמדע. מה פתאום. זה על עיניים. ליוונים יש שתי מילים. אחד זה על ראייה. המילה השניה – המילה השנייה זה מדע וגם זה לא בדיוק כי מתמטיקה היא על האידיאל המדעי אבל טוף. זאת לא המילה בכל מקרה. וגם אם במקרה נהייתה מדע מה אפיסטמולוגיה. עם התרגום ללטינית. הרמב״ם קרא מהערבים הגאונים שתרגמו מיוונית. זהו. עכשיו, מה זאת הרוח. עזוב.  אבל למה כל כך?

מה שחשוב? כל זה לא חיצוני לרמב״ם. אד הומינום קלאסי, מנסים את דרכו. לא הולכת.  אלוהים לא בורא בדיבור. דיבור לוקח זמן אלוהים הוא לא יכול להיות זמן היסטורי. הוא בורא מהלוגוס כעיקרון העולם שהנפש של הטבע כרוח, דרך הרוח של האדם יכולה ל-? השאלה היא איך הוא נכנס לזמן בעולמנו. אם הוא מדבר בספר הוא כבר האידיאל. אם לא, אם אנו מדברים, להבדיל ממסדרת או מבהירה, אז כבר סטירה בסתירה שהיא לסמכות. אז היא תהיה או עכשיו מדבר מנצח כמו-מתנחלי על זכות אבות עמוסית של העז לכאן ועכשיו.אם לא חרדי, אז זאת דת שמגלה אלוהים במעשה ניסי כשלעצמה, פרשני לבחירה, זה היסוד הנאצי של האונטולוגיה הפוליטית של אופיר את הלברלטל שלום להרטמן >>>>>>> להבדיל מהאמונה ששותה קפה בשקט מול העין שלא רואה נס גדול היה פה, ומוצאת את אלוהים בדיוק בהבל של הרוח החיצונית בעולם (קוהלת זה טקסט לחרדים, שרק אידיוטים חילוניים קוראים בהתלהבות מבלי להבין את המסקנה של תפילה ישיבה למידה כהרהור. בקיצור. יש עוד שתי נקודות, טעויות כאלה, אבל 120 פרופסורים. מחשבת ישראל. בהצלחה.

 

או ש-: “הרעיון של המדינה החוקתית המודרנית ניצח יחד עם הדאיזם, תיאולוגיה ומטאפיזיקה שגירשו את הנס מהעולם. תיאולוגיה ומטאפיזיקה אשר דחו לא רק את החריגה – או היוצא דופן -של חוקי הטבע באמצעות החריג שמקורו בהתערבות ישירה, כפי שנמצא ברעיון הנס, אלא גם את רעיון ההתערבות ישירה של הריבון בתאולוגיה טבעית תקפה, ובפסיקה טבעית ובכתובים, כלומר ספר עם התגלויות והנחיות״. 

ציטוט משמיט. די בזה לתיאולוגיה הפוליטית.  התגלות! נס. התגלות מלחמתית. אדמה. והיהדות לאדמה. כן, אני יודע שאסור לומר את זה, אבל הרמב״ם, בוא נרגע עם חוכמתו, במיוחד אם עושים מחשבת ישראל לכאורה, שזה כבר תיאולוגיה, אז צריך להיות קרוב לפילוסופיה ולא לקשקוש הנוראי הזה שמתעסק בסמכות הספר בשביל לכתוב עוד ספר לא חשוב, במקום המקום של הביאור והסידור, שזאת מלאכתו של החרד. הוא צריך להיות חרד מהאידיוטיזם של מחשבת ישראל, שכבר נהיה לגוי וכולו אונטולוגה פוליטית של, השם לא ריחם, נאציזם – חתונת משה והעוף שהביא הבן של אופיר למשה שחיכה שעות בש.ג. וכל הגוייבה הזאת. הם טיפשים מדי כדי להבין, ששש.

 

 see HEBREW dabarForms and Transliterationsבְ֝דָבָ֗ר בְּ֭דָבָר בְּדִבְרֵ֣י בְּדִבְרֵ֥י בְּדִבְרֵ֨י בְּדִבְרֵי֙ בְּדִבְרֵי־ בְּדִבְרֵיכֶ֔ם בְּדָבָ֔ר בְּדָבָ֣ר בְדִבְרֵ֤י בִּ֭דְבָרִים בִּדְבַ֖ר בִּדְבַ֣ר בִּדְבַ֤ר בִּדְבַ֥ר בִּדְבַ֨ר בִּדְבַר־ בִּדְבָר֑וֹ בִּדְבָרִ֑ים בִּדְבָרֶֽיךָ׃ בִּדְבָרֶֽךָ׃ בִּדְבָרָ֑יו בִדְבַר־ בִדְבָרֶ֛יהָ בִדְבָרַ֖י בִדְבָרָ֑יו בַּדְּבָֽרִים־ בַּדְּבָרִ֔ים בַּדְּבָרִ֜ים בַּדָּבָ֔ר בַּדָּבָ֖ר בַּדָּבָ֣ר בַּדָּבָ֥ר בַדָּבָ֔ר בדבר בדבר־ בדברו בדברי בדברי־ בדבריה בדבריו בדבריך׃ בדבריכם בדברים בדברים־ בדברך׃ דְ֭בָרִי דְּ֝בָרְךָ֗ דְּ֝בָרָ֗יו דְּ֭בָרִים דְּ֭בָרוֹ דְּֽבַר־ דְּבַ֖ר דְּבַ֞ר דְּבַ֣ר דְּבַ֤ר דְּבַ֥ר דְּבַ֧ר דְּבַ֨ר־ דְּבַֽר־ דְּבַר֙ דְּבַר־ דְּבָ֣רְךָ֔ דְּבָ֫ר֥וֹ דְּבָֽרְךָ֙ דְּבָר֑וֹ דְּבָר֔וֹ דְּבָר֖וֹ דְּבָר֗וֹ דְּבָר֣וֹ דְּבָרְךָ֖ דְּבָרְךָ֥ דְּבָרִ֑ים דְּבָרִ֔ים דְּבָרִ֖י דְּבָרִ֖ים דְּבָרִ֜ים דְּבָרִ֣י דְּבָרִ֣ים דְּבָרִ֥ים דְּבָרִֽי׃ דְּבָרִֽים׃ דְּבָרִי֙ דְּבָרִים֙ דְּבָרֵ֖נוּ דְּבָרֵ֣נוּ דְּבָרֶ֑יהָ דְּבָרֶ֑יךָ דְּבָרֶ֔יךָ דְּבָרֶ֖יךָ דְּבָרֶ֛יךָ דְּבָרֶ֥יךָ דְּבָרֶֽיךָ׃ דְּבָרֶֽךָ׃ דְּבָרַ֔י דְּבָרַ֖י דְּבָרַ֗י דְּבָרַ֜י דְּבָרַ֣י דְּבָרַ֥י דְּבָרַ֨י דְּבָרַי֙ דְּבָרָ֑י דְּבָרָ֑יו דְּבָרָ֔יו דְּבָרָ֖יו דְּבָרָ֛יו דְּבָרָ֣יו דְּבָרָֽיִךְ׃ דְּבָרָֽי׃ דְּבָרָֽיו׃ דְּבָרָיו֙ דְּבָרֽוֹ׃ דְבַר־ דְבָֽרְךָ֙ דְבָר֑וֹ דְבָרְךָ֖ דְבָרְךָ֗ דְבָרְךָ֛ דְבָרִ֑ים דְבָרִ֔ים דְבָרִ֖י דְבָרִ֗י דְבָרִ֛י דְבָרִ֥י דְבָרִֽי׃ דְבָרִי֙ דְבָרִים֙ דְבָרֶ֑יךָ דְבָרֶ֑ךָ דְבָרֶ֖יךָ דְבָרֶ֖ךָ דְבָרֶ֙יךָ֙ דְבָרֶ֣יךָ דְבָרֶ֥יךָ דְבָרֶֽךָ׃ דְבָרַ֔י דְבָרַ֖י דְבָרַ֛י דְבָרַ֜י דְבָרַ֣י דְבָרַ֨י דְבָרַי֙ דְבָרָ֑י דְבָרָ֔יו דְבָרָ֥יו דְבָרֽוֹ׃ דִּ֭בְרֵי דִּבְרֵ֖י דִּבְרֵ֛י דִּבְרֵ֜י דִּבְרֵ֞י דִּבְרֵ֣י דִּבְרֵ֤י דִּבְרֵ֤י ׀ דִּבְרֵ֥י דִּבְרֵ֧י דִּבְרֵ֨י דִּבְרֵֽי־ דִּבְרֵי֙ דִּבְרֵי־ דִּבְרֵיהֶ֑ם דִּבְרֵיכֶ֑ם דִּבְרֵיכֶ֔ם דִּבְרֵיכֶ֖ם דִּבְרֵיכֶ֣ם דִבְרֵ֨י דִבְרֵי־ דִבְרֵיהֶ֖ם דִבְרֵיכֶ֖ם דָּ֘בָ֤ר דָּ֝בָ֗ר דָּ֭בָר דָּבָ֑ר דָּבָ֔ר דָּבָ֖ר דָּבָ֗ר דָּבָ֛ר דָּבָ֜ר דָּבָ֞ר דָּבָ֣ר דָּבָ֣ר ׀ דָּבָ֤ר דָּבָ֥ר דָּבָ֨ר דָּבָֽר׃ דָּבָר֙ דָבָ֑ר דָבָ֔ר דָבָ֖ר דָבָ֗ר דָבָ֛ר דָבָ֜ר דָבָ֣ר דָבָ֤ר דָבָ֥ר דָבָ֨ר דָבָֽר׃ דָבָר֒ דָבָר֙ דָבָר֩ דְּבָ֣רְךָ֔ דְּבָרָ֣יו דְּבָרֹ֖ו דְּבָרֹ֣ו דְּבָרֹֽו׃ דבר דבר־ דבר׃ דברו דברו׃ דברי דברי־ דברי׃ דבריה דבריהם דבריו דבריו׃ דבריך דבריך׃ דבריכם דברים דברים׃ דברך דברך׃ דברנו הֲדָבָ֣ר הַ֠דָּבָר הַ֨דְּבָרִ֔ים הַדְּבָרִ֑ים הַדְּבָרִ֔ים הַדְּבָרִ֖ים הַדְּבָרִ֗ים הַדְּבָרִ֛ים הַדְּבָרִ֜ים הַדְּבָרִ֞ים הַדְּבָרִ֡ים הַדְּבָרִ֣ים הַדְּבָרִ֤ים הַדְּבָרִ֥ים הַדְּבָרִ֨ים הַדְּבָרִֽים׃ הַדְּבָרִים֙ הַדָּבָ֑ר הַדָּבָ֔ר הַדָּבָ֖ר הַדָּבָ֗ר הַדָּבָ֛ר הַדָּבָ֜ר הַדָּבָ֞ר הַדָּבָ֣ר הַדָּבָ֣ר ׀ הַדָּבָ֤ר הַדָּבָ֥ר הַדָּבָ֨ר הַדָּבָֽר׃ הַדָּבָר֙ הַדָּבָר֩ הַדָּבָ֥ר הדבר הדבר׃ הדברים הדברים׃ וְ֝דָבָ֗ר וְֽלִדְבָר֥וֹ וְדִבְרֵ֖י וְדִבְרֵ֣י וְדִבְרֵי֙ וְדָבָ֖ר וְדָבָ֤ר וְדָבָ֥ר וְהַ֨דָּבָ֔ר וְהַדְּבָרִ֖ים וְהַדָּבָ֣ר וְהַדָּבָר֙ וּ֝דְבָרָ֗יו וּ֝מִדְּבָרְךָ֗ וּֽדְבַר־ וּבִדְבַר־ וּבִדְבָרְךָ֣ וּבַדָּבָ֖ר וּבַדָּבָ֣ר וּדְבַ֖ר וּדְבַ֥ר וּדְבַר֙ וּדְבַר־ וּדְבָרִ֖ים וּדְבָרֶ֖יךָ וּדְבָרַ֕י וּדְבָרַ֖י וּדְבָרָ֑יו וּדְבָרָ֕יו וּדְבָרָ֖יו וּדְבָרָ֥יו וּמִדִּבְרֵיהֶ֣ם ובדבר ובדבר־ ובדברך ודבר ודבר־ ודברי ודבריו ודבריך ודברים והדבר והדברים ולדברו ומדבריהם ומדברך כְּדִבְרֵי֮ כְּדִבְרֵיכֶ֑ם כְּדִבְרֵיכֶ֣ם כְדִבְרֵיכֶ֖ם כִּדְבַ֖ר כִּדְבַ֛ר כִּדְבַ֣ר כִּדְבַ֤ר כִּדְבַ֥ר כִּדְבַר־ כִּדְבָ֣רְךָ֔ כִּדְבָרְךָ֖ כִּדְבָרְךָ֥ כִּדְבָרֶ֑יךָ כִּדְבָרֶֽךָ׃ כִדְבָרְךָ֖ כִדְבָרֵ֑ךְ כִדְבָרֶֽךָ׃ כַּדְּבָרִ֖ים כַּדְּבָרִ֣ים כַּדְּבָרִ֥ים כַּדָּבָ֖ר כַּדָּבָ֣ר כַּדָּבָ֤ר כַּדָּבָ֥ר כִּדְבָרְךָ֥ כדבר כדבר־ כדברי כדבריך כדבריכם כדברים כדברך כדברך׃ לְ֭דָבָר לְֽדִבְרֵיכֶ֗ם לְדִבְרֵי־ לְדִבְרֵיהֶ֗ם לְדָבָ֪ר ׀ לִדְבַר־ לִדְבָרְךָ֣ לִדְבָרְךָ֥ לִדְבָרַ֣י לִדְבָרֽוֹ׃ לַדְּבָרִ֗ים לַדָּבָ֑ר לַדָּבָ֖ר לַדָּבָ֣ר לַדָּבָ֥ר לַדָּבָר֒ לדבר לדבר־ לדברו׃ לדברי לדברי־ לדבריהם לדבריכם לדברים לדברך מִדְּבַ֖ר מִדְּבַ֤ר מִדְּבַר־ מִדִּבְרֵ֣י מִדִּבְרֵיהֶ֤ם מִדָּבָ֔ר מדבר מדבר־ מדברי מדבריהם.

טולקין  

מה ששש? למי אמרת ששש? מה אני חבר שלך? בוא נדבר עוד קצת.  אדם רציונאלי מתחיל מתוך הנחת הבורות לגבי התשובות לשאלות הגדולות, תוך שנשאר עם השאלה, אם הוא פילוסוף. בספק השאלתי יש מקום לאמונה יותר מאשר סילוקה, כל עוד מצב ביניים זה הוא ״נצחי״. שהרי האמונה היא גם פעולה מול הספק וממילא מניחה את הספקות בקפיצה מעליהן. כל עוד אין לך פיתרון שלם או תשובות מלאות ברציונליזם המטופש שלך- כי כל טיעונך הרציונלי הוא על האי רציונלי, אז אתה אי רציונלי, אז לפחות תסביר את עצמך מדבר. מה מוצא שם. טולקין אומר שלקחו לו את בראשית, אז כתב את שר הטבעות. טוב, אני אומר, מוסיף לו. בכל מקרה, זה על עדות אישית, נייון אישי, חוויה אישית. אתה לא יכול להפריך. התשובה תהיה ממילא שאתה לא פנוי לזה, תינוק שנשבה או אחד שאין עליו חסד, אם נוצרי. אני חילוני, אבל אז זה מחן של הא-תיאיזם להכליל את התיאיזם, את החוויה ההיא או כלום. והוא על הכלום הצועק.  ״והאם עדיין יש דבש לתה- נגזר מעדן״: טולקין, מכתב: ינואר 1945, לכריס. ואני מתרגם:  ״לגבי עדן. אני חושב שרוב הנוצרים, למעט המאד פשוטים וחסרי השכלה או כאלה המוגנים בדרכים אחרות, הוכו ברעש ההומה ונדחקו כבר מזה כמה דורות על ידי המדענים לכאורה, מדענים בעיני עצמם לפחות, כך בעצמם, והם מעין הכניסו את ג’נסיס למחסן של מוחם כריהוט לא מאוד אופנתי, קצת התביישו להשאיר את זה בבית, אתה לא יודע, כאשר הצעירים החכמים והמבריקים יצלצלו בדלת: אני מתכוון, כמובן, אפילו לאלה שלא מכרו אותו ליד שנייה או שרפו אותו ברגע שהטעם המודרני התחיל ללעוג על ספר בראשית. כתוצאה מכך הם אכן (בעצמי ככל האפשר), כמו שאתה אומר, שכחו את יופיו של העניין אפילו ‘כסיפור’. לואיס כתב לאחרונה חיבור מעניין ביותר (אם פורסם אני לא יודע), המראה איזה ערך גדול היה ‘לסיפור’ עצמו, כהזנה נפשית -של כל הסיפור הנוצרי. זו הייתה הגנה על סוג זה של גישה שאנו נוטים לשים ללעג: לבם האובד של הלועגים אכן מאבד אמון, אך נצמד לפחות ליופי של ‘הסיפור’ כבעל ערך קבוע כלשהו. הנקודה שלו הייתה שהם עדיין בדרך זו מקבלים תזונה כלשהי ולא מנותקים לחלוטין ממיץ החיים: כי היופי שבסיפור אמנם לא בהכרח ערובה לאמיתותו כמו שהוא נלווה אליו, אבל לשאוב מזון מהיופי, זה גם לשאוב יופי מהאמת. כך ש’מעריץ ‘הלב חסר השיכנוע העצמי, עדיין מקבל משהו, שאף אחד מהמשוכנעים והמאמינים (טיפשים, חסרי רגישות, מבוישים) לא זוכה עוד לקבל. אבל חלקית כהתפתחות המחשבה שלי אגב הקווים המנחים שלי והעבודות שלי (טכנית וספרותית), חלקית מהקשר עם CSL, ובמובנים שונים, לא פחות מהיד המנחה המוצקה של אלמה-מטר-אקלסיה, אני לא מרגיש עכשיו מבויש ולא מפוקפק, בנוגע ‘מיתוס’ עדן. ״רגע. בוא נמשיך:  ״מיתוס העדן חביב כמו ה- NT, שהם למעשה מסמכים עכשוויים, בעוד שג’נסיס מופרדת על ידינו איננו יודעים כמה דורות גולים עצובים מהנפילה, אך בוודאי שהיתה עדן על האדמה האומללה מאוד הזו. כולנו מייחלים לזה, ואנחנו כל הזמן מציצים אליה: כל הטבע שלנו במיטבו והפחות מושחת, הכי מעודן והכי אנושי, עדיין ספוג בתחושת ‘גלות’. אם אתה בא לחשוב על זה, האימה שלך (הצודקת מאוד) על הרצח המטופש של הנץ, והזיכרון העקשני שלך מה’בית ‘הזה שלך בשעה אידילית (שלעתים קרובות יש אשליה של שהות הזמן וריקבון ותחושת שלווה עדינה) – έίθε γενοίµην, ‘עומד השעון על עשר לשלוש, והאם עדיין יש דבש לתה’ – נגזרים מעדן.  ככל שנוכל לחזור, הפאן האצילי יותר של המוח האנושי מתמלא במחשבות של סיב (אחווה), שלום ורצון טוב, ובמחשבה על אובדן. לעולם לא נשחזר את זה, כי זו לא דרך החרטה שעובדת באופן ספירלי או במעגל סגור; אנו עשויים להתאושש עם משהו דומה, אך גבוה יותר. בדיוק כמו (כדי להשוות דבר קטן) המכונן של העירוני, העירוני יוצא יותר מהארץ מאשר היוקל בלבד, אך הוא לא יכול להפוך לאיש דמה אמיתי, הוא גם יותר וגם בדרך מסוימת פחות (ממילא פחות ארצי). כמובן, אני מניח שבכפוף לאישורו של אלוהים, כל המין האנושי (ככל אדם) חופשי לא לקום שוב אלא ללכת לאבדון ולבצע את הנפילה לתחתיתו המרה (כפי שכל אדם יכול להיות יחיד.)  ובתקופות מסוימות, ההווה הוא בעיקר אחד, שנראה לא רק אירוע סביר אלא ממשמש ובא. ובכל זאת אני חושב שיהיה ‘מילניום’, שלטונם הנבואי של אלפי השנים של הקדושים, כלומר. אלה שלמרות פגמיהם מעולם לא השחיקו לב או רצון לעולם או לרוח הרעה (במונחים מודרניים אך לא אוניברסליים: מנגנון, מטריאליזם ‘מדעי’. סוציאליזם באחת מסיעותיו הנמצאות כעת במלחמה).״והופל׳ה: ליהודים יש את סמכות הספר. לא יכולים ליצור מיתוס דתי חדש של עדן. ספר בראשית. זה נהיה ציונות בראשית. לנוצרים יש את סמכות האב. וגם זאת נקטעה. לא חשוב עכשיו. הם יכולים לכתוב. אין ספר. טולקין מספר שם בלי לספר שזה בעצם החזרה לסיפור של המיתוס של עדן. ליופי וכך לאמת של הסיפור הנוצרי. הארי פוטר אותו דבר. לגמרי נוצרית. וזה עוד מתחיל בשייקספיר. בואו נעשה הפסקה.