לייק לטוסט שאכלתי עם הגל ומרקס בפייסבוק

…סקר חדש קובע כי אני רעב. אפשר שתייה גם.

במובן הזה, רעב, למשל – והפעולה שזורמת ממנו, שוללים, הורסים את הנתון הטבעי. על ידי השלילה הזאת, שינוי זה, הפיכתו לשלו, החיה מעלה את עצמה מעל נתון זה. מעל הטבע כנתון. על פי הגל, החיה מבינה ומגלה את עליונותה על הצמחים על ידי אכילתם. אך על ידי אכילת הצמחים, החיה תלויה בהם ולכן אינה מצליחה להתעלות מעליהם, מעל הטבע כנתון, באמת.

באופן כללי, הריקנות החמדנית – או האני הזה – אפשר כי מתגלה על ידי התשוקה הביולוגית, וזאת אכן מתמלאת על ידי הפעולה הביולוגית הזורמת ממנה בלבד עם תוכן טבעי, ביולוגי. לכן אני, או הפסאודו-אני, הממומש על ידי הפעולה של תשוקה זו, הוא גם טבעי, ביולוגי, באותה מידה, כמו זה שאליו אנו מכוונים התשוקה והפעולה.

החיה, כך, מרימה את עצמה מעל הטבע שנשלל בתשוקתו החייתית רק כדי ליפול לתוכה מיד על ידי סיפוק הרצון הזה. בהתאם לכך, החיה משיגה רק את Selbst-gefuhl, קרי, הסנטימנט של העצמי, להבדיל מ- Selbst-bewusstsein, מודעות עצמית – כלומר, היא לא יכולה לדבר על עצמה, היא לא יכולה לומר “אני״.

וזה כך בגלל שהחיה לא באמת מתעלה מעל עצמה כנתון, כלומר, כגוף; החיה לא מתנשאת גבוה יותר מהיא עצמה כנתון בטבע, וזאת כדי שהיא תחזור אל עבר עצמה עם שאלת השלל, הנשוא של הנושא, גם כסובייקט. לחיה, כך, אין בעצם מרחק ביחס לעצמה בכדי להרהר בעצמה, על עצמה. מודעות עצמית כביטוי נוראי לתודעה עצמית ולכן פחחח ולהתראות מודעות, שלום תודעה! אפשרית רק ברצון של הרצון האחר בדבר. אני רוצה דבר אחר בגלל שאתה רוצה אותו. זה יכול להיות חיקוי כלימוד, זה יכול להיות, בשלב מוקדם או מאוחר, כמאבק על התודעה שלך בי או תודעה של האחר בי מולך כדבר, שם, למשל, האובייקטיביזציה העיקרית של האישה מונחת. ממש לא במטבח. הא. אני לבד. כל זה לחינם. אני רעב. הולך להכין לעצמי טוסט.

עכשיו, בגלל שטוסט הוא בעיה ידועה. אף פעם לא מוכן פעם ראשונה. אז לפעמים כתמיד סכנה להישרף פעם שניה ואז אתה עושה אותו פעם שלישית רק פעם אחת, נשאר, כך עם חצי שעה ביד ומשהו שהוא בשום פנים ואופן לא טוסט ומי רצה לאכול בכלל טוסט, שהוא כך עף על עצמו, אולי ננצל את זמן הטוסט כדי לומר עוד כמה דברים על מבנה התשוקה? ברמה הפשוטה יותר?

תשוקה היא ריקנות הרוצה במלאות, הרוצה להפוך את הדבר החיצוני לה לשלה, לרוקן את המלאות שלו, להפוך את הטבע או העולם לנתון הנטמע בה או היא כנטמעת בתוך הנתון המדבר אליה דרך דיבור לריקנות שלה, אשר רוצה לשכון כשלילה שלו, דרך השמדתו או לפחות דרך השמדתה בתור הוויה נתונה כהוויה ולא כניתנת לו, היסטורית, כך כמלאות בלי תשוקה.

למקרה האחרון יש השלכות משמעותיות. כי אם נתעלם מהתשוקה, בוודאי אם נוסיף לכך את הקלות היחסית, במקרה שכזה, לבטל את פרוייקט ההגדרה החוזר לאני כעולמן ההיסטורי של הנצח בזמן, הרי כי לעולם הדיבור לא יהיה בין התודעה לעולם. אם מול החיה יש תודעה עצמית לעצמי, לתחושת הקיום, לסנטימנט הקיום, הרי שכאן, יש רק תודה. בלי עצמי. הא. מוכן. הולך לאכול. פעולה. אני. תשוקה. פאק איט. הטוסט מוכן.

ללא קשר זה, כל אשר יהיה לנו זאת תודעה מול עולם. כלום תודעה עצמית. כלום על האני כקיום בעולם. העולם של קאנט או עולם פרה-קאנטייני או אנטי הגליאני, המאה העשרים כניסיון לבטל הקיום של המודעות החוזרת לאני. בכל מקרה, רק דיבור על העולם לא שולל את העולם כמו שאיננו נכנס לעולם. הוא כלום מדבר על הנתון ככוליות או כוליות שעומדת בפני עצמה, כדבר בפני עצמו. לכן, באשכנזית מדוברת, ואידך זיל גמור.

הא. ולכן פייסבוק. עשו לייק כדי שארגיש בן אנוש.

הא. כמו הטוסט שלא עשיתי, גם את זה אעשה כבר לעצמי.