אמיל צ’וראן על הפרופסור.

L’AVÈNEMENT DU PROFESSEUR E. M. Cioran. “Exercices négatifs” : על הפרופסור: ״זו הפריבילגיה המקוללת של המאה ה -19 להעניק דעה טובה וחיבה למום זה של המוח המגולם על ידי הפרופסור, סימפטום של הדקדנטיות של התרבות, של השפלת הטעם, של העדפת עליונות המאמץ על פני השראה. כאשר האמן נעלם, הטפיל שלו מנצח, והחינוך הופך לאלוהות, המכובדת מכספי המדינה לכבוד טיפשות ההמונים. כך נולד גזע ההיסטוריונים הזה – העומד על מטאפיזיקה או אגרונומיה – מרחרחים, מבהיקים ומעטרים את יצירותיהם של אחרים. אם הם תופסים אדם או אירוע, נראה כי לא ניתן להכירו אחר כך: משורר מת שוב, על ידי זה שרצה להחיות אותו; הפרופסור מכבה לחלוטין את הטקסט שהוא מנסה להחזיר לכדי התלהבות. הם לא חוסכים דבר: האם לא משלמים להם כדי לטשטש את ההווה ולחלל את העבר? הם מגלים מה ראוי לשכחה וקוברים ערכים: פקולטות בכל מקום הם מנהלי ההלויות של התודעה …

אלה מכונות קריאה שהופכות את בדידותם של כמה מוחות נדירים לסחורות עבור שוטים. יוקרתם של בתי הספר, הכבוד והאמונות הטפלות שמקיפה מורים, הקסם מהספרים העצומים – “- כל הדברים המסכנים גם את הורינו וגם אותנו: זאת ההתחזות האינטלקטואלית הנתמכת על ידי העבודה. אבל בין הנפש למאמץ, אין קשר …

הם ראו הכל מבחוץ, המירו את כל הדברים שפחות מתאימים להם לכדי בעיות, הביאו לכדי שיטה את הבלתי ניתן להבעה, התמכרו למאניה המפלצתית הזו שאנו מכנים היסטוריה ספרותית (או, אפילו יותר ברצינות, ביקורת ספרותית), כך שההסתכלות החזותית נעלמה; הכל הוא עריכת מלאי אגב השקפותיהם של אחרים; – מהן הדמויות המאחסנות את כל זה? מהם הסרסורים האלה, הרוכלים ביצירות אשר מובנות מאליהן/בעצמן?

הנחמה היחידה שיכולה להיות לסטריליות של האדם מורכבת בוודאות מהידיעה כי הוא מעבר ליכולתו של פרופסור, שהוא אף פעם לא יקבל אישור או ייהרס על ידו.”