פלוריאן הנקל פון דונרסמארק. ״יצירה ללא מחבר״. אני לא מבין בסרטים כדי לדבר אותם ואין לי כוח ממילא לדבר אל עצמי בדברים שפחות חשובים לי אל מול כל יתר הדברים שלא חשובים לי, כאן. אבל הוא אדם מוכשר. מאד. חכם. מאד. אפילו בן אצולה, אז מה? אבל, על רבע שעה מהסרט או על איך שהוא ממחיש את השואה לפני השואה ומדבר על זה מזווית של ילד שנהיה האבא של הגבר אומן, פשוט יופי.
לא הכל צריך להיות יהודי, אבל זאת אחת ההמחשות הטובות ביותר של הנאצי, רק כי הוא גרם להתאהב באישה הצעירה המדהימה הזאת, ואיך שלחו אותה למוות דווקא משום הפרנזי שלה מהיטלר. היא נתנה לו את הפרחים. מי שלא ראה את האנשולס יבין פחות את האפשרות של ניטשה אגב ה-intoxication. ומי שלא ראה את הפנים של הנערות הצעירות, באנשולס, לא ראה מה זה סקס עם אלוהים ללא מגע. הוא אוסטרי, אני מבין. הוא עשה את זה מצויין. בכל מקרה, האישה הזאת כזאת מדהימה. במקום של משוגעים ובמקום שאין בו אנשים, אותה שלחו למות בגזים. מנוונת את הגזע, בטח. גרמניה הנאצית זאת בדיחה. גרמניה. ושנים. לא משטר. זה לא היה היטלר. היא אהבה טון מסויים של סאונד. מוסיקה. משהו מיני, דווקא. הנאצים היו עבורה אידיוטים. המשפט שלה לילד. ״לעולם אל תסיר את המבט״. ו-״כל מה שאמיתי הוא יופי״. קיטס.
ניטשה. פרפרזה קצרה על הטרגדיה:.
האדם הדיוניסי הטהור הוא לא בן אנוש מלא. אך, בניגוד לחיה, הוא יכול לעמוד בפני הפראות של הדחף הדיוניסי, וב”נוכחות בו זמנית של צלילות ושכרות“ מתבטא המצב הדיוניסי, לא הטבעי אלא האסתטי. הדברים מקבלים אז את הקול “שהעולם האפוליני הסתיר באופן מלאכותי”. אף על פי שקיים עולם אפוליני, אין אדם אפוליניסטי גרידא, שכן האדם אינו יכול להיפטר לחלוטין מאימת הקיום. האמנות האפולינאית, המפשטת, הבוחרת, המבדילה, היא תגובה לאימה זו, המסווה אותה, הופכת אותה לנסבלת ואף רצויה על ידי ייצוגה בצורת ריבוי תמונות הפזורות בחלל: /השלווה של האמנויות הדוריות, החיוך של הפסלים, נועדו להדחיק את היסוד הדיוניסי. “ברית אחים” זו של שני הדחפים מומשה רק פעם אחת, בטרגדיה היוונית. שם האנרגיה האכזרית של דיוניסוס/, ככוח בתוך האחד, אך גם של האדם הדיוניסי, כוח בעולם, באדם/,זוכה לביטויה המובהק על ידי ריקוד, מסכות, הסגנון הלשוני, כשם שמנוסח לתוך השיר, ואילו המראה ההגון, דמותו האישית של הגיבור, מיועד להיהרס (כל הגיבורים הטרגיים הם מסכות של דיוניסוס). / העיניים והאוזניים משתוקקות תוך סיפוק, שיכרון הופך למוזיקה והעונג בצורות יפהפיות הופך להאדרת נצח התופעות, לא רק אלא עונג המופיע בחשיבותו הגבוהה ביותר מכיוון שהוא שומר על עקבותיו של הדיוניסי: אתה נכנע לאשליה של אפולו, אבל לא לפני זיהויו באותו זמן, שזה אחד. זה המשחק של פני השטח והעומק, שיווי המשקל הזה של הראייה והצליל שמסביר את התענוג הטרגי. הסתירה והאימה “נפתרות במקהלה מרהיבה.”
על ידי התאחדותם, הדיוניסי והאפוליני: ״מצדיקים את קיומו של” העולם הגרוע ביותר ”.
השאר תגובה