Village in palawan
ספרות, פילוסופיה

על סיפור גן עדן ובראשית. טולקין

Estimated reading time: 20 minute(s)

יש נטייה היום לזלזל בטולקין כי זה יותר מדי קסם לעולם והוא עוד כתב למבוגרים וזה קצת ילדותי- זה לא הארי פוטר, אבל זה ילדותי כי זה מצריך דמיון וכבר ראינו את הארי וגרוע מכך: אין זה ה- memoir במובן של איטי בתוך תרבות נרקיסיסטית. וגם איזה מסחרי היה הטולקין הזה! בוא לא נשכח את זה, הא? והאם הוא ידע אנגלית, כאילו האם יכול היה לכתוב משפטים בסמיכות למשפטים אחרים? מישהו עוד שואל לפעמים.

אחד אחד, בוא נתחיל בסוף. לגבי האנגלית, אלוהים ישמור! עשה רבות עם חברו העורך של הראשון של האו אי די- OED, המילון המקיף והיוקרתי ביותר בשפה האנגלית – דוגמא לערך שכתב יש בתמונה. Walrus. הוא היה פרופסור לאנגלית. הבעיה היא שמרצים לספרות אנגלית לא אהבו את המתחרים ליד, כי הוא אהב אותם. לא באמת.

בכל מקרה, המרצים לאנגלית היו דור אחרי בראדלי, האח של הפילוסוף הענק ההוא, וזה שמפורסם עד היום על ההרצאות שנשא באוקספורד- על שקספייר. אני מעדיף את סדרת ההרצאות השניה, זו שכוללת הרצאה על שירה, שלי ווורדוורפ. סתם נו. שייקספיר כמובן. ידע גם הגל, לא רק וידע מה כולם כתבן, כשכתב אחרת. מעניין לציין, טוב אותי זה מעניין! כי בראדלי לא קיבל תקן מרצה לספרות אנגלית דאז. הוא ביקש זאת מחבריו הטובים ביותר. הטענה מאחורי התשובה השלילית הייתה שזאת – אנגלית, רחמנא לצל, הלוקוס קלאסיקוס של הקלאסיקס הייתה אוקסופרד הקלאסית. נטלשיפ וגרין סירבו. נטלשיפ, אחד. החשובים לי. אכן. את גרין ברדלי ערך ונטלשיפ היה חברו הטוב ביותר.

ואח שלו. אבל ועדיין.

שקספייר אז כהיום, מסתבר, לא התיישב או מתיישב היטב עם הקלאסיקה- עם ה-reading. אז לא היתה אפשרות של אמת להעסקה אז או לספרות אנגלית בתחילתה של המאה העשרים. המהירות שבה הביטחון נוסק; עם המחלה של המחלקה והפרופסור. וכן, לא היה להם בראדלי, כבראדלי אחר כך. אגב האוניברסיטה הפתוחה תרגמה את המסה הארוכה שלו על אריסטו. שוב אריסטו מפי החבר הטוב של נטלשיפ, תלמידו של גרין והאח ההוא. אבל באריסטו ההוא יש הרבה נטלשיפ. אין לנו נטלשיפ שאיננו זה של אפלטון. אבל סטינו. סטיתי. סוטה. פועל לא כיפי למילה, לא כל שכן לפעולה, כיפית. בכל מקרה, אריסטו שלו היה הדבר הראשון שקראתי בחיי. אבל די.

הוא – חזרנו לטולקין, כן? – היה אחד הלשונאים הגדולים ביותר שאפשר לדמיין – אם ג׳ויס הוסיף מוזיקה לגרפיקה של האותיות כמעין תקווה מן האפשר בכל זאת, נו… טולקין זה יותר מדי מיתוס כדי שיהיה יותר מדי יופי- כדי שיהיה עדן עבור אלה שהסיפור של עדן נלקח מידיהם ללא שוב על ידי מדענים לכאורה או מדענים באמת, אבל נודניקים, מהסוג הסופי בהתחלה. סוגרים הכל. כמו דוקינס כזה. כל היום באלוהים שלא מאמינים בו. לכאורה, הוא לא צריך. וכל היום בו, צורך אותו. שלילתו או הדחקתו היא כל עולמו. בהקשר הזה אפשר לראות את אחד הרמזים לגדולתו של טולקין:

הבעיה במדענים הללו, דוקינס של אז, – כשם שטולקין אמר באחד ממכתביו- היא שהם לוקחים לנוצרי את הסיפור של עדן ובראשית בכלל. לאדם המעודכן, הרציונאלי, באנגליה שבה הכנסייה האנגליקנית קיבלה את דארווין ועוד היה לה גיאולוגיה על הראש+ והם? המדענים הצעירים? לוקחים את הקסם בהתייחסות אליו, בגיחוך הנוסף עליו- על הסיפור של עדן. על בראשית.

מכאן, הוא רצה להחזיר עדן, פארדייס מחדש- וכמובן שידע היטב כי שקספייר זה רק לעצבן את בן התרבות הגבוהה, והמשורר היחידי והבלבדי שנמצא בכל רשימה של מ- 1 עד 10 המשוררים האנגלים הגדולים ביותר – הוא מילטון, ג’ון. וזה תשע מקומות פנויים אחרי המקום הראשון כדי לא להביך את השני בקרבה מיותרת- בקיצור, ידע שיש צורך לאבד גן עדן כדי להיזכר בגן עדן.

כך באחד המכתבים:

״לגבי עדן. אני חושב שרוב הנוצרים, למעט המאד פשוטים וחסרי השכלה או כאלה המוגנים בדרכים אחרות, הוכו ברעש ההומה ונדחקו כבר מזה כמה דורות על ידי המדענים לכאורה, מדענים בעיני עצמם לפחות, כך בעצמם, והם מעין הכניסו את ג’נסיס למחסן של מוחם כריהוט לא מאוד אופנתי, קצת התביישו להשאיר את זה בבית, אתה לא יודע, כאשר הצעירים החכמים והמבריקים יצלצלו בדלת: אני מתכוון, כמובן, אפילו לאלה שלא מכרו אותו ליד שנייה או שרפו אותו ברגע שהטעם המודרני התחיל ללעוג על ספר בראשית. כתוצאה מכך הם אכן (בעצמי ככל האפשר), כמו שאתה אומר, שכחו את יופיו של העניין אפילו ‘כסיפור’. לואיס כתב לאחרונה חיבור מעניין ביותר (אם פורסם אני לא יודע), המראה איזה ערך גדול היה ‘לסיפור’ עצמו, כהזנה נפשית -של כל הסיפור הנוצרי. זו הייתה הגנה על סוג זה של גישה שאנו נוטים לשים ללעג: לבם האובד של הלועגים אכן מאבד אמון, אך נצמד לפחות ליופי של ‘הסיפור’ כבעל ערך קבוע כלשהו. הנקודה שלו הייתה שהם עדיין בדרך זו מקבלים תזונה כלשהי ולא מנותקים לחלוטין ממיץ החיים: כי היופי שבסיפור אמנם לא בהכרח ערובה לאמיתותו כמו שהוא נלווה אליו, אבל לשאוב מזון מהיופי, זה גם לשאוב יופי מהאמת. כך ש’מעריץ ‘הלב חסר השיכנוע העצמי, עדיין מקבל משהו, שאף אחד מהמשוכנעים והמאמינים (טיפשים, חסרי רגישות, מבוישים) לא זוכה עוד לקבל. אבל חלקית כהתפתחות המחשבה שלי אגב הקווים המנחים שלי והעבודות שלי (טכנית וספרותית), חלקית מהקשר עם CSL, ובמובנים שונים, לא פחות מהיד המנחה המוצקה של אלמה-מטר-אקלסיה, אני לא מרגיש עכשיו מבויש ולא מפוקפק, בנוגעל ‘מיתוס’ עדן. ״

נסיים במילטון שבטולקין.

Mythopoeia

Although now long estranged,
Man is not wholly lost nor wholly changed.
Dis-graced he may be, yet is not dethroned,
and keeps the rags of lordship once he owned. . . though we dared to build
Gods and their houses out of dark and light, and sow the seeds of dragons—’twas our right (used or misused).
That right has not decayed.

—-.

הכי מצחיק אלה הן הטענות שלו על האסתטי.

השאלה של האגדה שם היא לא השאלה של היופי והקסם רק. היופי והקסם הם ביכולת להפוך את הקיים על הנייר כאפשרי. ליצור עולם שלם מעצמו. העולם הזה, אבל, לא מתקיים ללא הקורספונדנס. הקורספונדנס מאפשר את ההמשך בעולם ההוא, הדמיוני. נאמן לאמונה הוא גם לאוטופיה והאוטופיה היא גם דיקורס חופשי ששורדת את מגבלת האפשר כמקום שאפשר לדמיין מפה. השום מקום שנהיה למקום. כך, יש לנו השהיה של הביקורתיות.

ההשהייה הביקורתית הזאת היא גם אמונה בעולם שאיבד אמונה. זה לא מצחיק. הוא פשוט מתרגז על כל מי שכותב משהו המבקש הסבר לעולם הזה ביחס לעולם שלנו. אודן, למשל, חוטף ממנו על הראש. חשבתי שאתה משורר יגיד לו. איך יצא לך להיות משורר אם מחפש משמעויות מאחורי החוויה, וטולקין יפסיק עוד כמה עמודים לומר לאודן הזה עד כמה שהוא מאוכזב ממנו. ומזל שהוא לא קרא אותו. ממציא. אבל אכזרי. וגם. הוא כותב מכתבים לעצמו, כ כנראה או לקוראים אנונימיים מתוך ידיעה של פרסום. אין כלום אותנטי אחרי פירסום כזה.

המכתבים שלך הולכים להתפרסם. ואתה לא תתן לעמוס עוז לכתוב אותך ועוד לא שמעת כמה גרוס. בחיי. אז לקסם הוא הוסיף את התיאולוגיה. חייב.

הדבר שבאמת מעלה את הסעיף, זה הקשקוש על הקלות, המסחריות וכולי.

הסיפור הזה לא נכתב בדיוק רק בשביל עדן. הוא נכתב לילד שלו. הוא היה הקורא שלו וזה שהעיר לו וזה שחיבק אותו אהבה ברגעים של ספק עצמי וכן זה שאהב אותו ואהב בחזרה – שר הטבעות נכתב גם במהלך מלחמת העולם השנייה. הילד שלו לחם במלחמה הזאת הדרמות על המפות הן דרמה על הילד. וגם על האבא ללא הילד. האבא שלחם במלחמת העולם הראשונה וידע זוועה מהי.

לגבי המסחור. פחחח. טולקין, טולקין, טולקין- קיווה אבל ממש לא שיער שימצא הוצאת ספרים שתסכים להוציא כל כך הרבה ושוב כל כך הרבה דפים. זה היה יותר מדי יקר. בית ההוצאה שעבד איתו והמשפחה שעבדה איתו נאלצה להגיד לו לא- כמה ניסתה שיירד מזה. האב שלח לו מכתב של הילד, לכאורה כטעות, שבו הילד ממליץ לאבא על לא תוך שאומר לו כן מצומצם על עכשיו, שוב, כשאומר לו לגמרי לא. אנשים אלגנטיים אומרים כן כלא. מתוך אהבה. הם יחזרו.

לא זכה להצלחה מסחרית קודם לכן- ועוד אמרו לו רק לא לעכשיו. חברה אחרת התחילה והפסיקה, האמת, לפני שהתחילה. רק לקראת העשור האחרון לערך לחייו, ובלי תקוות עוד, הספרים מהסדרה ראו אור. הבעיה הייתה עד אז התעקשותו של טולקין להוציא הכל כאחד.

החלוקה שרירותית, הכל, שהפך את העניין לסיכון גדול מדי. אהבת אמת ליצירה ולטולקין הזיזה זאת, בסוף. (יש או היה ביוטיוב קטע מכמיר לב בו כבר חושב שזהו, לא יהיה. הוא כבר מהורהר לגמרי לגבי השאלה אם יש לזה ערך. חבר שלו הקריא לו כמה שורות ולא מניח לו עד שהוא מבין שוב כי משהו שר שם. המיסחור עצמאי ממנו לחלוטין ובוודאי לא נמנע, משלב מסוים).

++ לגבי האנגלית, זה כמובן קשקוש של המחשב וכח אחד סופר. רק משום מקור לחוצפה שכזאת, עם עם הבורות של החוכמה המצטברת לכאורה, יש מקום לזה. החוג לאנגלית כן היה מסוכסך עם החוג לספרות ולזה אולי יש משהו מהמקור ולמקור הקשקוש עצמו.

+++לגבי גיאולוגיה- להבדיל מההרגל המחשבתי שלנו- מדע שמפריך בכמה אלפי ומיליוני שנים עולם את הטענה לעולם שהחל לפני אלפי שנים- הוא, ולא דארווין היה המכה הראשונה על האמונה הדתית – יחד עם מחקרים בגרמניה על הברית החדשה ובעיקר וישו – הם ולא האבולוציה גרמו לזעזוע עמוק ביחס לאמונה הדתית. ביולוגיה יכולה להסתדר עם הדת כפי שהמצב מתנהל לו עשרות בשנים באנגליה/ כנסיה אנגליקנית.

רשומה רגילה

השאר תגובה