פילוסופיה

קארטילוס אפלטון דיאלוג

Estimated reading time: 15 minute(s)

קארטילוס מתחיל כפארסה ומסתיים כטרגדיה: קורא בסוף לאידיאות כמו כל כך הרבה דאוס אקס מכינה, הכל ובדחיפות ההינצלות מהתמיהות הפוטנציאליות לתיאוריית השטף של הרקליטוס. פתאומיות הקריאה לאידיאות רק מדגישה את הקושי שאנו חווים במהלך הדיאלוג, שעה שאנו מנסים לעמוד על הטון שלו. טוב זאת הייתה עבודה זרה, השפעה זרה, עיוות של מראה.

בגדול: קארטילוס הוא מעין קריקטורה של אפלטוני. הוא נותן לנו את כפי שנראה במראה המעוותת של השראה זרה, או הדיאלוג עובר כל הזמן מן הצד צד המשחק אל הצד הרציני; ולמרות שתערובת כזו ללא ספק מתארת ​​כל אפלטוני, היחידות שהדיאלוג הזה עוסק בהן, שמות פרטיים, כל כך קטנות, זרעים, חלקם מבריקים כמו כל טיעון באפלטון, בעוד שרובם נאלצים להמשיך להתגלגל על הרצפה, אלא אם כן אנו מבינים את ה-deed כשיפוט מתגלגל של השיח. עצם השיח כשאלה של המעשה.

על מנת לראות את המתרחש בסעיף האטימולוגי, יש צורך להתחיל בהזמנתו של ע״ הרמוגנס, אז הוא מתבקש לפרש את טיעונו המעגלי והאירוני של קרטילוס. האירוניה של קראטילוס מורכבת מאמירתו כי למרות שקראטילוס הוא שמו וסוקרטס הוא שמו של סוקרטס, הרמוגנס אינו שמו של הרמוגנס, גם לא אם כל בני האדם מכנים אותו כך. סוקרטס מסביר מיד את הבדיחה להרמוגנס; אבל לוקח לו חלק גדול מהדיאלוג כדי להבין את קראטילוס האורקל.

“קראטילוס טוען”, אומר הרמנגנס לסוקרטס, “שיש צדק טבעי של השם של כל אחת מהישויות, ושם הוא לא כל מה שחלק מהאנשים קבעו יחד לקרוא (למשהו), כך מהווה חלק משפתם, אלא בשפה, כל השפות יחדיו, יש צדק מסוים, טבעי של שמות / גם ליוונים וגם לברברים, אותו דבר לכולם.

מפרש את הקביעה הזו מבלי להתייעץ עם קראטילוס. ברגע שהאורקל אמר את דברו, לא ניתן לצפות ממנו יותר. אבל גם אמרנו כי הרמוגנס לא מבין את הבדיחה. הוא אומר לסוקרטס מה קראיטלוס טוען כאילו הוא טוען זאת. כלומר כאילו יש קשר בין השם לטבע של הדבר עצמו. אולם, קראיטלוס הוא הרקליטן ולפיכך לא יכול לטעון טענה זאת כמו שהוא טוען כי השפה היא דווקא הסכמה שרירותית בזמן. מה שהוא כאן זה לוקח את הצד של הרמונגנס כבדיחה ישירה, ללא הסבר, ולפיו אם הדעה היא כי יש לשם טבע או אופי אימננטי מסוים, הרי שאין לכך שום משמעות. כי המשמעות של הרמונגנס היא אחד שיודע את עסקיו בענייני כסף ומוצלח עד שהוא מלך השוק הסחורות ואילו הרמונגנס די כושל בדבר זה ולפיכך זה לא שמו אם הדעה של הרמונגנס נכונה.

הרמונגנס איננו מבין זאת או מבין מכך את ההמשך הפרשני של המוחל על כבודו של האחרון כשהוא מציין כי המלך של האגורה זה המלך של הדיבור, מכאן דיסקורס. בשל כך הוא עוד יותר נוטה לזהות ולא להבין את המשמעות של קראיטלוס אלא כשלו, לפחות עד ההמשך. זאת משמעות השיפוט של המעשה, ה-deed. הרמונגנס לא מבין את הדיד או המעשה של הדיסקורס. לא מבין את המעברים. במובן הזה וממש כמו מנו הוא מוכיח כי יש לו נפש קטנה מדי עבור פילוסופיה. באופן מעשי, סוקרטס משליך אותו לאגורה, ללא פילוסופי. זהו סוקרטס במהלך זה כאפלטון ההיסטורי. המערה האפלטונית איננה האגורה. היא כבר האקדמיה. אין אגורה ברפובליק.

נשאלת השאלה האם יש דרך טבעית בה כל השפות מרחיבות את אוצר המילים שלהן ממספר שורשים מקוריים. Hermogenes, למשל, משתמש במילה summblein, שפירושה המילולי “לזרוק יחד”, בשביל להורות על מעשה הפרשנות, הפועל “לפרש”. ההרחבה מקבילה בדיוק להשערה. הדוגמה מרמזת על הכללה מסוג מסוים: עבור בני האדם, הגופני הוא ראשוני והנגזרת הלא-גופית, מגיעה אחרי רק אחר כך. כל השפות, אפשר לשער, הן בעיקרון אנטי-אפלטוניות, אנטי-אידיאליסטיות.

אולם, משום שהמשמעויות הגופניות נוטות לדעוך עם הזמן. כל השפות הן פחות או יותר אפלטוניות, שכן ניתן להניח במהירות את עצמאותן של המשמעויות הלא-גופיות. נראה כי אי אפשר להפריד לחלוטין כי אכן אי אפשר להסיר לחלוטין שורשים גשמיים. דו משמעות, פער בין הגשמי לאידיאליסטי, יכולה להיות אחת הדרכים שיש לשפה להכיר בחוסר האפשרות הכפול הזה או באפשרות הכפולה הזאת המסבירה את הפילוסופיה כשיח שעיקרו הוא לא האובייקט וכך האובייקטיביזציה שלו באמצעות האלמנטים הסובייקטיבית כמו שזה על השיח / הדיסקורס עצמו.


מהי מילה? saussure היה אומר שהמילה ‘כלב’ היא צליל (מסמל) המקביל למושג (מסומן). אין קשר למציאות, מתח עם אובייקט, לכן אין חזרה לאני. לשיח. הכל הופך לאטימולוגיה הזויה. מסומן מסומנים. קשקש. מקשקש.

קשקוש. סוקרטס: קראטילוס. אפלטון.

“שם” (אונומה) הופכת למילה שממלאת פונקציה דיאקרית: היא אמורה לפרק את הדברים בצורה נכונה, להרכבתם. אבל אז מי יהיה השופט לגבי השאלה, האם שם נתון ממלא את תפקידו כהלכה? מי משתמש בו, או יותר טוב, יודע איך להשתמש בו היטב: הוא השופט היחיד של הערך של כלי הנגינה שלו. השופט ביחס לשפתו הוא אם כן האדם היודע לדבר, ורק הדיאלקטיקן מסוגל להעריך האם המועמד, נותן השם, “רשם את צורת השם המתאימה לכל דבר, יהיו אשר יהיו הברותיו. ” בעיית מקור השפות (phônai) כפופה לבעיית נכונותן.בואו נודה ששם נכון הוא שם שמתאים למה שהוא בא לייצג בעולם.

אילו שמות יהיו השמות הנכונים ביותר? שמות פרטיים, שכן נראה שהם מבטיחים יחס של אחד לאחד בין הדבר לשם, ואינם כוללים גם הומונימיה וגם פולימונומיה.בהשראתו המוחלטת ממדע (סופיה) שלא ידע שיש לו, מתחיל מאלה ויוצא לבדיקה אטימולוגית ארוכה מאוד. מסע זה הוא אוראקלרי באופיו, קרי, פרופה-טיק, נסתר, משמעותי אך למקורות העניין עמו, לאמת עצמה, מכיוון שמדע אטימולוגי מבוסס על הנחת יסוד, שלפיה מושקעת חוכמה מקורית בשמות עצמן. שפה מקבלת את עומקה ואת סמכותה מתוך הרוממות המיתית של מוצאה – בין אם המקור הוא אלים, או מוזות, קדומים או חכמים.

המשמעות הפרימיטיבית תהיה אז המשמעות האמיתית ומכיוון שהיא מושקעת ומרוכזת בשמות, כל אשר הסמלים/הלוגואים צריכים לעשות זה רק לחלץ את המשמעויות הכרוכות מכל אחד מהם. אך המדע האטימולוגי, כחיפוש אחר האמת הכלול בשמות, ניתן להימצא תוך עבודה על השמות נפוצים, אך ורק בתנאי שאנו מניחים את נכונותם של כל השמות. עם זאת, עליו להתיר מדד בלתי הפיך של תאונות – מומים, תוספות, התנגשויות פונטיות וסמנטיות.

המיזם אינו אבסורדי לחלוטין מכיוון שכל שם אכן נוטה ללמד מהו הדבר, גם אם מה שהוא מלמד שקרי: כל השפה טומנת בחובה רצון להבנה. הטעות של השיטה האטימולוגית טמונה באמונה שכוונה זו של מובנות כבר ממומשת לחלוטין ותמיד בשפה, ורצונה למצוא את המסומן בתוך המסמן, את הלוגואים בתוך השם, אפילו עד אותיות והברות, מה שהופך את השיטה לאבסורדית. באשר לשמות האלים, דואג מיד לציין כי חקירתו לא תתייחס אליהם (עליהם הוא לא יודע דבר) אלא “לגבי הדעות שבני אדם יכלו לקבל עליהם כאשר נתנו להם את שמותיהם”, שכן מי שנתן להם את שמותיהם עשה זאת “לפי מה שהוא האמין שהדברים הם.” הבעיה מעבירה את עמדתה פעם נוספת, מנכונות השמות לערך הדעות שניתן להן כאשר כל השיח האטימולוגי הוא ביקורת חריפה על המהלך האטימולוגי המקושקש.

רשומה רגילה

השאר תגובה