להגל יש טעות לא נורמלית בסוף ההיסטוריה.שהרי, הפנמונולוגיה של הרוח מניחה מטאפיזיקה ואונטולוגיה מסוג מסויים. כל אלה מבוססים על הגל כותב את הפנמונולוגיה לאור נפוליאון, כמסביר נפוליאון, ובכך את כל המבנה של האדון והעבד, המסתיים היכן שאתה לא אדון ולא עבד, ובהכרה האוניברסאלית של מדינה הומוגנית, ושל הגל מתאר או לא מוסיף כלום, להבדיל מעושה דיאלקטיקה. אבל, אז, האונטולוגיה והמטאפיזיקה לא יכולה להתאים עוד. צריך הגליאן שיתחיל מחדש הגליאנית. ויש! היה.
המפתח ההגליאני, יימצא בכתיבה חדשה של הפילוסופיה של המשפט. במובן הזה, זה מעולה ששלמה אבינרי שכח את האדון והעבד שם כי המאסטר נכון רק לרשות המבצעת והזמן של העכשיו. במובן אחר,זה אחלה שהתמקד בחברה האזרחית בין המשפחה למדינה כי אחרת היה צריך לדון על המקום של האהבה במדינה, זאת אומרת במשפחה, ואז לדבר על ההבדל מול ההכרה, ואז על חינוך, לא כל שכן מוות וכאלה.
לגבי הוויכוח עם מרקס, כן לא פילוסופיה משנה מציאות, כמציאות, טוב שתרגם את מרקס הצעיר כי בשורות הראשונות שהוא כותב, מרקס צוחק על גרמניה ועל היופי של הרוח לפני ההיסטוריה, וכי אין כל קשר בין המדינה של הגל לפרוסיה, וכי המדובר במדינה מודרנית אידיאלית שעדיין לא קמה; וכי שאלת השינוי יותר כרוכה בסיום של הגל, ואם מרקס בא לפני המסיבה או אחרי המסיבה.
וזה מביא אותנו לגוונים של הרעיון הציוני לגווניו. והוא עוד לגמרי מחכמי המקום והעולם, יא ווארדי לורדי. פספס הכל לפני שהיה.
השאר תגובה