פרויד, ישראל, חרדים: אנא דון בקונפליקט של הלא נורמלי מול הנורמלי והנורמלי כאתאיזם דתי, משיחי, ואיזה כיף זה ללא יהודי שם. לכן, צבא. לעומת אפשרות לדה ציוניזציה, באם התחלה אחרת הייתה להתחלה, אפילו אם ציונית תחילה.
התייחס לסיפור הבא אגב מוטיבים מפרויד, על האשליה: 1928. מבוסס על סיפור אמיתי, הוליווד. / פרויד. ב-על האשליה, לא רק שייטען לבחירה באי אמונה, אלא גם שבתור מדען או אולי מניטשה, שמבהיר כי אין עולמות קודמים או ערכים שהתיישבו עם נוכחות האל אחרי מות האל, הוא מציין כי כל probity לא יאפשר זאת, עבור אדם חילוני. או:
המשך היהדות כדת או מערכת סימבולית המאפשרת את הקדוש במקום שאלוהים, עוד יכולה לגרום לפטישיזציה והעברת התוכן האלוהי אל האובייקט, עתה כאל, נצחי, ראשוני ומגדיר. כך, כל דבר נהיה לנס. אתאיזם תיאיסטי, אונטולוגיה פוליטית מסוכנת.
בהקשר הזה, ציונות פוליטית היא כבר, אז, ב-28, נורמליזציה של היהודי, מול ההיסטוריה שלו, והאנטישמיות דאז. הבעיה היא שהנורמליזציה הזאת היא בדיוק מול המסורת ״החרדה״. שהרי פרוייד אכן שואל, את שאלת הישרדותו של העם. לפני שנראה זאת, נאמר, כי ציונות פוליטית לא נורמלית לנורמלי: מכאן היא אי אמת יהודית, לא רק דתית, בהעדר אל, אם היא בוחרת באדמה. ואם היא בוחרת בזהות ההבטחה האלוהית, אז היא כבר העתקה של כיבוש האדמה כפונדמנטליזם לעולם של הדת. כך, ערוץ 20 מכיל את הכיפה שערוץ אחד הסיר, ועדיין המתנחל בדור החלוצי או מפאי, בשבתאות, כמו באנוסים. התפילה הפכה ליותר ישירה רק.
לא רק סיפורת או שיר.
אז, גם התרבות החילונית כיהודית ממילא קוראת ניטשה מוצא יהודי, כברית השלישית של התנ״ך ו/או כאבי הציונות, אז גם כחילוני. היהדות שלך נשאבת מהבנה של החדש כמימוש. ולחרד הספר…
כך, פרוייד: על ה״חרד״. הוא נמצא מול ״היהדות״. ביטוי לשקר עז:
הבעיה האחרונה שפרויד מנסה לפתור היא כוח ההישרדות המדהים של העם היהודי למרות, או בגלל היותו עם מאד לא אהוב. פרויד מתייחס מלכתחילה לתופעה זו לאמונת היהודים בבחירתם, שהיא מאוד חזקה; אך הוא מפרש מיד את האמונה בבחירתם כגאווה יוצאת דופן או ביטחון עצמי מופרז. / פרוייד מייחס את הביטחון העצמי הקיצוני הזה לרוחניות יוצאת הדופן של היהודים, והוא תוהה מדוע רוחניות כזו צריכה להעלות את הביטחון העצמי של העם. זו שאלה מבחינתו, משום שהוא מאמין שרוחניות אינה שייכת לחלק מהותי, בסיסי של האדם או כי זו נגזרת מדחפים ראשוניים. / התשובה של פרויד: יש מקרים בהם גברים אינטליגנטיים וביקורתיים מסתכלים על המציאות הקיימת כמסורת קדושה או נצחית, ללא אפשרות לביקורת, ונראה שזה המקרה המכריע. המקרה המכריע הוא המקרה של המייסד-המחוקק. איננו יכולים לדעת מה התרחש במוחם של האנשים הנבונים ביותר בתקופות הראשונות, אך אנו יודעים מעט על התופעה הנקראת חוק קדום, המובנת כבלתי ניתנת לשינוי.
החוק הקדום הוא בלתי ניתן לשינוי משום השלמות שלו היוצאת מתוך שלמות המחוקק. זאת אומרת, האופי הנצחי נזקק למשהו שכבר אינו קיים. מכאן, אנו ניצבים מול תופעת הכבוד הלא ביקורתי. תופעה זו מוכרת היטב ביהדות כמו גם במערכות משפט אחרות בהן שינויים בחוק יכולים להתרחש רק באמצעות פיקציות משפטיות וכו. / מכאן, מה עומד בבסיס השמרנות הלא-רציונאלית הזו של חברות עתיקות? שינוי חוקים פירושו שינוי של בני אדם, וזה מוריד את קדושת כל החוקים. לא ניתן להבין את קדושת החוקים אלא במונחים של מקורם האלוהי של החוקים. מאחורי זה עומדת התפיסה שלפני החוק, הסדר, קיים תוהו ובוהו, לא רק מחלוקת קיצונית אלא חוסר ביטחון מוחלט בכל מובן שהוא. הסדר נתן משמעות; מחוץ לסדר יש חוסר משמעות וכאוס. לכן, ההיצמדות לחוק. פרויד קורא להיצמדות זו אובססיה. הוא מרמז שאין שום בסיס רציונלי להיאחזות זו. זה נכון גם לציונות. ליהודי.
נחזור לציוני:
אבל מול זה יש לנו את הציונות הפוליטית. הפוליטיות הזאת היא כבר הנורמליזציה שלו, המודרניזציה שלו. זאת כבר חקיקה חדשה, אבא חדש, בהקמת מדינה וכולי. לשם כך, אבל, אתה חייב לבחור במיתוס, ולא בהבטחה האלוהית. ברגע שעשית את האחרון, נפלת לאתאיזם תיאיסטי, לאונטולוגיה פוליטית בעצם מימושה. ולא רק אלא, מתוך העובדה כי אין לך חוויית אמונה אלוהית מלבד המדינה, הכל מתחיל להיות כביטוי או כעדות לטבע, כעדות לדיבור האל.
שמיט: תיאולוגיה פוליטית. קריאה ניסית של העולם. לא נצטט.
קיין והבל. אפשר לקחת את זה כסיפור על סכסוך אדמה. לא היה מספיק. ואז מישהו היה יותר מוכשר ויותר חזק ולכן ככה נבחר, מתוך המקום הזה על ידי אלוהים. מלחמה. 48 זה התימוכין. גם רק האשכנזי פה. והם ניצחו את הערבים. אות קיין הוא לבכי של סיפור גאווה חוזר.יש כאלה שבהחלט כתבו כך. הגילוי הוא מהפעולה.
ההבטחה הייתה, אבל הנס נגלה. ביידים. מלחמה.
עכשיו, נחזור ל״חרד״.
הטענות החשובות והעמוקות ביותר של הדת מאבדות מכוחן אם אלוהים אינו קיים. המאמינים טוענים שהם חוו את קיומו של אלוהים, שהם נתקלו באלוהים; הכופרים לא רק טוענים שלא חוו את החוויה הזו, אלא הם גם מפקפקים בחוויה של המאמינים.
אילו אפשרויות עומדות לרשות הכופר לאמת חוויות שהוא עצמו לא עבר? עבור פרויד? / חוויות המאמינים באות לידי ביטוי בהצהרות; הצהרות אלה ניתנות לקביעה ככזו; האמירות השונות ניתנות להשוואה; המחקר ההשוואתי של אותן אמירות, שהושמעו על ידי המאמינים בתקופות שונות, מלמד אותנו שיש היסטוריה של אמונה, שהאמונה השתנתה מבחינה מהותית: “בתוך מוצרים אלה (התפיסות הדתיות), הדגש משתנה בהדרגה. ” הדגש עובר מהטבע לאדם; /“התחום המוסרי [הופך] לתחומו האמיתי” (26 ו).
לדורות קודמים כוחו של אלוהים על הטבע הראה את עצמו בנסים; השינוי ביחס לנסים הוא סימפטומטי לשינוי שחל בבסיס האמונה. כך המאמינים ציינו שכבר בכתבי הקודש הדגש הוא לא על עובדת הנס אלא על הציפייה לנס: אמון באלוהים אינו בא לידי ביטוי על ידי האדם המאשר שאכן קרה נס, או שמאמין שנס קרה, כששמע על/את הנבואות של אחרים, אך על ידי מי שמצפה בנאמנות לנס העתידי.
הם לא רואים את הנס. הם עם הספר, ולא מזהים את האבא.
אז הנס צועק עוד. שעה שהכופר הציוני הוא הנס במימושו….
כאמור, דון ב-
[קונפליקט של הלא נורמלי מול הנורמלי והנורמלי כאתאיזם דתי, משיחי, ואיזה כיף זה ללא יהודי שם. לכן, צבא. לעומת אפשרות לדה ציוניזציה, באם התחלה אחרת הייתה להתחלה. בהצלחה].
אתה יכול להיעזר גם בשליף בהערה מספר אחת. זאת הערה מספר 1:
ההנחה המוקדמת לביקורתו של פרויד על הדת, היא. “לא ניתן לשפוט את ערך המציאות [Realitätswert] של רובן (כלומר של מרבית הדוקטרינות הדתיות). כמו שהם בלתי ניתנות להוכחה, הן גם בלתי ניתנות להפרכה” (עמ ’50). תחום הידע המדעי כה מוגבל, עד שמדע אינו יכול להפריך את הדת. אולם האם זה אומר שהמדע איננו יכול להיות שופט הדת? לא, אין זה אומר זאת כלל! . בעוד שביקורת הדת אינה יכולה לטלטל את תורות הדת, היא בהחלט יכולה לטלטל את ההצדקות של דוקטרינות אלה.
אילו אפשרויות הצדקה עומדות לרשות הדת? עד לפני מספר מאות שנים, כל הפיזיקאים הסכימו שהפיזיקה מסוגלת להוכיח את קיומו של אלוהים וכי [למעשה] היא מוכיחה זאת. עם זאת, הוכחה זו לקיומו של אלוהים, יחד עם כל ההוכחות האחרות, נכנסו לפח ההיסטוריה עקב התפתחויות המאות האחרונות. הטענה שאלוהים קיים עשויה להישאר ללא הפרכה: באשר לשפוט ערכה המדעי, אין זו אלא השערה אחת בקרב רבים אחרים.
האפשרות השנייה להצדיק את תורות הדת היא ההסתמכות על סמכות הכתוב והמסורת. גם אפשרות זו הפכה לבלתי אפשרית. זה לא לכל הפחות טיעון לאמיתה של דוקטרינה שנמצאת גם בין הכתובים, או שהיא נשמרת על ידי המסורת. הדוגמה הקלאסית הרלוונטית היא ניסים. הסיבה שלא ניתן להוכיח את קיומם של ניסים מהכתובים היא שאין שום התחייבות לדיוק או קפדנות לפרטים מצד הכותבים של הנסים – המחברים המקראים- “אנו יודעים פחות או יותר באילו זמנים ובאילו סוגי אנשים נוצרו הדוקטרינות הדתיות” (עמ ’52). זה לא מספיק: תפיסות דתיות נובעות מעידן של תרבות מדעית מוגבלת (41, 53); ואילו המוח המדעי מודע לעובדה שמחשבתו ממושמעת יותר מהמחשבה הפרה-מדעית של האנושות.
האפשרות האחרונה שנותרה להצדיק דוקטרינות דתיות היא הניסיון הנוכחי של המאמינים. ״דרך זו של הצדקת דוקטרינות דתיות תואמת ביותר את הרוח השולטת כיום, הרוח החיובית [הפוזיטיבית]; מכאן שהיא גם [הדרך היחידה להצדיק דוקטרינות דתיות]- היחידה שחשוב ונחוץ להתווכח איתה״.
ההצדקה החיובית [הפוזיטיבית] של הדת שוללת באופן עקרוני כל הצדקה חיצונית או מתווכת, בין אם על ידי הפיזיקה, ובין אם על ידי כתבי הקודש והמסורת; ההצדקה הזאת מסתמכת רק על מה שהמאמין רואה, על מה שהוא חווה. לפיכך, נראה כי לכופר אין ברירה אחרת מאשר להודות: אני לא רואה ולא חווה דבר ממה שאתה, טוען או מאמין לראות ולחוות; לכן עלי לנסות להסתדר על סמך חוויותיי; אתה לא יכול לקרוא לי להיות תלוי במה שאתה טוען שאתה רואה וחווה. “כאשר אדם זוכה לשכנוע הבלתי מעורער של האמת האמיתית של הדוקטרינות הדתיות, מאותו מצב שובה לב של אקסטזה, מהי המשמעות שיש לחוויה אישית זו על מישהו אחר?”
אולם, הדבר רק מגדיל את הקושי. כאשר הכופר מאמין שהוא לא רואה או לא חווה דבר ממה שהמאמין טוען שהוא רואה או חווה, האם הוא לא מודה בכך שהוא חסר איבר, שהוא עיוור? אי אפשר להפנות את הטענה הזאת כנגד המאמין: כי המאמין רואה את כל מה שנראה על ידי הכופר, והוא רואה יותר. אך האם בדרך כלל לא המקרה הוא שההנחה מדברת לטובת מי שרואה, שהדיבור כולו הוא על מי שרואה יותר מאשר מי שרואה פחות?
דגש זה על ההסתמכות על חוויה מוחלש בכך שיש גם חוויה של מכשפות, רוחות רפאים ושדים. כמובן, כשאנחנו נזכרים בחוויה של השטן של איוון קרמזוב, אפשר לומר שהניסיון של איוון אומר לו משהו אינסופי, וכן, משהו עמוק ועמוק לאין ערוך מכל מה שהמדעים הנערצים ביותר יוכלו לומר לו; אבל יש לנו מעט מאוד כדי להתקדם נגד הערכה זו של העולם הפנימי. אך חשיבות ועומק הם קריטריונים גרועים כאשר מתמודדים עם האמת.
הטענות החשובות והעמוקות ביותר של הדת מאבדות מכוחן אם אלוהים אינו קיים. המאמינים טוענים שהם חוו את קיומו של אלוהים, שהם נתקלו באלוהים; הכופרים לא רק טוענים שלא חוו את החוויה הזו, אלא הם גם מפקפקים בחוויה של המאמינים. אילו אפשרויות עומדות לרשות הכופר לאמת חוויות שהוא עצמו לא עבר?
חוויות המאמינים באות לידי ביטוי בהצהרות; הצהרות אלה ניתנות לקביעה ככזו; האמירות השונות ניתנות להשוואה; המחקר ההשוואתי של אותן אמירות, שהושמעו על ידי המאמינים בתקופות שונות, מלמד אותנו שיש היסטוריה של אמונה, שהאמונה השתנתה מבחינה מהותית: “בתוך מוצרים אלה (התפיסות הדתיות), הדגש משתנה בהדרגה. ” הדגש עובר מהטבע לאדם; “התחום המוסרי [הופך] לתחומו האמיתי” (26 ו). לדורות קודמים כוחו של אלוהים על הטבע הראה את עצמו בנסים; השינוי ביחס לנסים הוא סימפטומטי לשינוי שחל בבסיס האמונה. כך המאמינים ציינו שכבר בכתבי הקודש הדגש הוא לא על עובדת הנס אלא על הציפייה לנס: אמון באלוהים אינו בא לידי ביטוי על ידי האדם המאשר שאכן קרה נס, או שמאמין שנס קרה, כששמע על/את הנבואות של אחרים, אך על ידי מי שמצפה בנאמנות לנס העתידי.
בהצלחה.
השאר תגובה