אני מציע לדבר על משמעות השאלה, במה היא כרוכה. חשיבה ושאלה אינם ניתנים להפרדה. העלאת שאלה פירושה להיות עסוק בחשיבה. ולהמשיך לחשוב פירושו לנסות למצוא תשובות לשאלות. אם אי פעם נגיע למצב של ידע, זה יהיה כאשר תהיה בידינו התשובה הנכונה לשאלה או לסדרת שאלות. ואם יש דבר כזה הטמעה של גוף ידע ללא שאלה קודמת – משהו שאנחנו מכירים כבר מימי בית הספר המוקדמים שלנו – הרי שהדבר הזה מאוד רחוק מלמידה ואף יותר רחוק לפעילות של מחשבה.
מהי שאלה? מהי שאלה אם לא מצב תודעתי בו אני רוצה לדעת את מה שאני לא יודע. אבל אז מה מצב הידיעה שלי או החשיבה שלי? התשובה היא שהתחלתי את השאלה מתוך זה שאיתרתי את מה שאינני יודע בתוך מכלול גדול יותר שאני מכיר.
בוא נניח שאני מגיע לעיר בפעם הראשונה. יש בתים ורחובות וגשרים, בלגן. אני מרגיש אבוד. אני עם שתי מזוודות של ההיא. יש שם גם חולצה שלי.
עכשיו, אני רוצה לדעת איפה אני נמצא, מה זאת פינת הרחוב הזאת, שבה אני מוצא את עצמי במקרה. בפינה הזאת יש מפה גדולה. אני מסתכל במפה. לאחר כמה חיפושים, אני קובע היכן אני נמצא ביחס לעיר או לפחות למלון. מצאתי תשובה לשאלתי. כאמור, אני לא מכיר את העיר, ובכל זאת יש לי קצת ידע לגבי אותו רחוב שאני נמצא בו. אם אני לוקח את הרמז שלי מהדוגמה הזו, אז אומר:
כי שאלה היא לא רק מצב תודעתי שבו אני רוצה לדעת את מה שאני לא יודע, אלא זו שאלה בה אני גם צופה שיש שלם גדול יותר, שבו מה שאני רוצה לדעת נמצא או שאני אכן נמצא מהווה חלק ממנו.
מכאן: בתשאול שלי, אני תמיד צופה שלם גדול יותר, מה שבסופו של דבר אומר שהשאלה הפשוטה ביותר מניחה היררכיה של שלמים. לכן כל סיווג הוא תשובה לשאלה או לסדרת שאלות. ובגלל זה כל חשיבה תמיד מרמזת על חיבור של פרטים לאוניברסלים. וזה בתורו אומר שהתשאול שלנו תלוי ביחסים לוגיים שהם תמיד יחסים בין פרטים ואוניברסלים או פרטים השייכים לקבוצה מסויימת. האם זה אומר שאנחנו לא יכולים להעלות שאלות אלא אם כן אנו יודעים לוגיקה?
לא, היחסים ההגיוניים נמצאים בתוך החשיבה שלנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לא, בעוד היותנו מודעים לכך עשויה למעשה לעזור לנו להימנע מטעויות. גם כאן ההשתקפות על המתרחש בדיבורנו הסביר מוליך אותנו עד לגילוי כללים, קנונים ודפוסים ביחסי הפרטים והכללים, המנחים את המסקנות שלנו; ומוביל, כך, להקמת האמנות והמדע של ההיגיון.
האמנות והמדע של ההיגיון, שנלמדים מטעמם ולמען הסגולה הליברלית פנימית של הלימוד, כלומר באופן ליברלי, מאפשרות לנו להתעלות מעל האופק שבתוכו אנו חיים.
–
חשיבה מסוימת על מה שאנחנו עושים בדיבור, חשיבה ושאלה, חייבת להיות קודמת להקמת האמנויות החופשיות של דקדוק, לוגיקה, רטוריקה. חשיבה אחרת, כמו על גדלים יחסים לגודל בציר של גדלים שונים, יובילו למתמטיקה, פיזיקה וכו- או אפלטון וה-great and the little -בכל מקרה, אבל עובדה היא שאמנויות אלה התפתחו, עובדה שלא נשארנו ברמה הפרקטית של הלמה כמדוע ובעצם כאיך. ואלה המדעים שעוד מסבירים את הלמה של הילד: יכולתנו כישות שואלות לאמץ גישה שואלת מסוג אחר.
אבל זאת לא השאלה היחידה, כמובן.
כל השאלות הפרקטיות שלנו הן בין הצפוי לבלתי צפוי, הישן והחדש, הידוע והלא נודע, המוכר והלא מוכר. עם זאת, אנו חווים סוג של שאלה שכביכול נוטה לנפץ את הגבולות המגבילים אותנו.
זהו דווקא המקרה שבו אנחנו עוצרים כליל ומתמודדים עם המוכר כאילו בפעם הראשונה. כל דבר: ילד, מדרכה, ענן, דבורה. הרושם המוחץ באירועים כאלה הוא העניין המוזר של הדבר שאנחנו שוקלים עליו. מצב נפשי זה דורש ניתוק, ולא בטוח אם נוכל לדחוק את נוכחות הניכור והזרות. אנחנו פתאום לא מרגישים בבית בעולם הזה שלנו. אנו מתבוננים עמוק בדברים, באנשים, במילים, הכל עם עיניים עיוורות למוכר, לזה שהיה מוכר. אפלטון קורא לזה סיבוב, המרה. אנו מתנתקים מכל המוכר לנו, אנו משנים כיוון.
כפילוסופים איננו “מעריצים את הלא נודע” יותר. נהפוך הוא, אנו הופכים את הידוע לבלתי ידוע.
אנו תוהים.
כך, אנו מתחילים ממדוע זה כך, כאיך זה כך. זה הטכני. ידע. השאלה הבלתי נמנעת ההיא: מדוע זה כך? זאת הפרקטיקה. נראה כי “למה” שורשיה באותם עולמיים אחרים שאלות. ברור שאני יכול לשאול מדוע ירד גשם אתמול ולא גשם היום? מדוע אמר מר X דבר זה או אחר למר Y?
אבל ה”למה “שעליו אני מדבר עכשיו הוא מעצמו מסוג אחר. נראה שזה לא בא למצוא או לייעד(?) גורמים לקיומם של דברים או לאירועים, אלא למצוא סיבות להוויתם של הדברים כמות שהם, בין היתר למצוא זאת לגבי שפתנו, על כללי הלוגיקה שלהם, רטוריקה ועוד.
בוא נחזור למפה.
למעשה, הניתוק הדרוש בכדי להעלות על הדעת כי קיומם של קווים על דף נייר מייצגים עיר דורשים מאמץ אינטלקטואלי גדול מצדנו, מאמץ של ניתוק מהמוכר, שקשה להבין אותו, אכן קשה מאוד, ברגע שאתה מנסה להסתכל במפה בעיניים לא מוכרות. מפה היא תוצאה אפשרית אחת של התנתקות מהרגיל והמוכר. שימו לב בבקשה כי הניתוק שנמצא בבסיס תפיסת המפה אינו מתבלבל עם העובדה שמפות הן דבר המוכר לנו.
דמיין עכשיו שאנו מנסים לענות על השאלה: מדוע הדברים, כל הדברים, הם כפי שהם, על ידי איך שהם מיוצגים במפת העולם. אני לא מתכוון כמובן למפה אסטרונומית הכוללת את כל הגלקסיות. אני מתכוון להקרנת סדר מסוים, בהתאם לכללים מסוימים, של כל מה שאנחנו מכירים פחות או יותר, דברים חיים ודוממים, חסרונות וסגולות, תשוקות ומדעים, מפלצות לעומת כל הטריוויאלי בטריוויה- חישבו על הקרנת כל הסרט הזה- על משהו הדומה למפה גיאוגרפית. מפה אשר תכיל את כל מערכות היחסים המחברות את הכל יחד ותפריד בין החלקים. מפה כזו היא משהו שנקרא מערכת פילוסופית – ולפעמים שיר ולפעמים רומן. (ואם לא מדובר במפה כזו, נוכל להתעלם ממנה.)
עכשיו חשוב ויט׳ ותהיה בשקט. פרפרים.
לבסוף, בוא נשאל מה זה אומר?
כל אחד משלושת כתביו התיאורטיים ביותר של אריסטו מתחילים בביקורת על קודמיו, אולם בעוד שספריו השנים אגב הפיזיקה והנפש מציגים- בהתאמה-הגדרות של אריסטו עצמו, בבחינת סינתזות גבוהות יותר ועדיין שלמות; לטבע ולנפש, נראה כי הספר השני של המטאפיסיקה אינו אלא סדרת שאלות.
מדוע? הטבע והנפש נמצאים שם ללא קשר למה שמישהו יגיד עליהם; אך ללא מבוכה אין למטאפיזיקה דבר. נראה כי המטאפיזיקה היא המדע היחיד שבשאלת שאלות מגלה את כל התחום שלה, וכך, בהשלמת הפילוסופיה, איכשהו מחזיר את הפילוסופיה למקורה בפליאה.
השאר תגובה