הבעיה הפסיכופיזית. קשקוש גמור. הקדמה אחרת, נוספת, מסיום להתחלה, ההבדל בין המדע החדש לישן. הקדמה ראשונה – מדע/ שפה חדשה/ היחס של המדע חדש למכוונות הישנה צריך להיות מובן מיד. /לקוסמולוגיה היוונית, המכוונות בטבע היא ביטוי של סדר; עבור המדע החדש, זה ״חוֹק.” הסדר הוא תוצאה של חוקיות חדשה. /לשינוי במשמעות של המושג ordo, יש את הבסיס הקונקרטי שלו כאן, באפשרות להעביר פרופורציה מהיחסים בין כמויות גופי היסוד הרלוונטיים, או מיחסי עמדותיהם המתאימות, למצב התנועה של גופים אלה. אולם שינוי זה מבטל את סדר הגופים האלמנטריים, את הסדר שלהם, במובן של סידור נעשה היטב. שהרי, את חוקיות תנועתם, הרצף הקבוע של מצבי התנועה שלהם, ניתן לבנות רק על בסיס שוויון מוחלט בדרגתם, על בסיס חוסר סדר במובן המחמיר, כלומר אדישותם המלאה למקום שהם תופסים./ המדע החדש מבין כעת רק את החוקיות הזו במהלך התנועה, ברצף הזמני של מצבי תנועה, כסדר העולם. סדר הדברים עולה סיפור אחד גבוה יותר, כביכול, כאשר מתווסף הממד הזמני. ממד הזמן. עם זאת, יחד עם זאת, הפרעת הגופים היסודיים שעליהם מבוססת חוקיות העולם, מובנת כיום כ”סדר “.
בואו נשמע את דקארט: בפרק 46 של החלק השלישי של העקרונות שלו הוא מפרט את ההנחות הבסיסיות של הפיזיקה שלו. בפרק הבא מתייחס דקארט לניסיונו הקודם להפיק את מצבו הנוכחי של העולם על ידי הנחת כאוס מקורי. לדבריו, “גם אם, אולי, אותו סדר דברים זה שאנו נתקלים בו כעת (idem ille ordo qui iam est in rebus) יכול להיגזר מתוהו ובוהו בעזרת חוקי הטבע (ex chao per leges naturae deduci potest ), משהו שהתחייבתי פעם להראות [sc. ב Le Monde]. עם זאת אני מניח כעת כי כל החלקים האלמנטריים של החומר היו במקור שווה ערך זה לזה הן בגודל שלהם והן בתנועה שלהם מכיוון שנראה כי בלבול כאוטי (confusio) פחות מתאים לשלמות הגבוהה ביותר של אלוהים, בורא הדברים, מאשר פרופורציה או סדר (פרופורציונלי), והוא יכול להיות ידוע פחות על ידינו, ומכיוון שאין פרופורציה ואין סדר גישה פשוטה יותר לידיעה מזו המורכבת מאותה שוויון אוניברסאלי. “
רק מאוחר יותר, באמצעות עבודתו של בולצמן ואחר כך של פלאנק,” ההשערה הזאת של חוסר סדר אלמנטרי; ‘ כשמו כן הוא, התבטא במפורש במונחים סטטיסטיים. חשיבותה לפיזיקה ברורה מהעובדה שפלנק כינה את מהות vחוק השני של התרמודינמיקה, בתור “עקרון אי הסדר האלמנטרי.”
עולם הפיזיקה המתמטית בנוי על עמדה זו, עולם התהליכים הטבעיים המתרחשים על פי חוק, קובע את מושג הטבע במדע החדש באופן כללי. “טבע” פירוש עבורו מערכת של חוקים, פירושו – לדבר עם קאנט: ‘ההתאמה לחוק ההופעות במרחב ובזמן.’ כל המושגים בנוסחה זו יכולים להיות מובנים רק בהתאמה למושגים המקבילים של המדע העתיק. מושג ההתאמה לחוק מסמל שינוי של המושג הקדום סדר <; מובן כעת כ- lex, כלומר כסדר לאורך זמן. העלייה מ- prima intentionio לכיוון secunda intentionio
אפשרית עם הכנסת ממד הזמן!
כיצד, אם כן, המדע החדש, על בסיס כוונתו, מפרש את הקוסמולוגיה הקדומה? כיצד הוא מפרש את עולמם “הטבעי” של הקדמונים, את עולמו של סדר <;? היא מפרשת אותו כעולם האיכותי בניגוד לעולם ה”אמיתי “, בניגוד לעולם הכמותי. הוא מבין את “הטבעיות” של עולם איכותי זה במונחים של “הטבעיות” של העולם “האמיתי”, “החוקי”.
אדינגטון, בהקדמה לספרו האחרון, מדבר בצורה אופיינית לשני העולמות האלה: “יש כפילים של כל אובייקט מסביבי – שני שולחנות, שני כסאות, שני עטים.” לשולחן האחד, שולחן רגיל, יש הרחבה, צבע, הוא לא נופל תחתיי, אני יכול להשתמש בו לכתיבה. הטבלה השנייה היא הטבלה “המדעית”. “זאת מורכבת,” אומר אדינגטון, “בעיקר מריקנות. בדלילות הריקה הזאת מפוזרים מטענים חשמליים רבים, כה וכה ממהרים והמהירות רבה.”
בקיצור, ארתימטיקה כבר לא רלוונטית. אי לא סופר את החושי.
בשפת בני אדם:
הבעיה הפסיכופיזית כפיתרון
ראשית, שים לב לנקודה הבאה. ההפרדה בין הנפש לגוף, הבעיה הפסיכו-פיזית איננה בעיה כל כך, נתחיל בזאת. דקארט עבד עלינו במבחן של הספק על מאין אנו מתחילים. הוא לא סיים באני. הוא סיים בביטול השאלה האם אני רק בראש שלי או מה שאני אומר קשור איכשהו לעולם והאם יש אפשרות להבטיח איכשהו שאם אני אומר משהו אדע כי יש לו קשר לעולם עצמו, בחוץ, האובייקטיבי. לכן, הוא התחיל באני. אחרת, כל האני הוא אבסורדי או אבסורדי כהתחלה אלא אם הקיום של האני כתודעה הוא כבר קיום מספיק בעולם של גוף.
הדואליות הזאת פותרת את הבעיה מראש, ככל שאנו מדברים על הקיום האנושי מחוץ לזמן, כקיום נפשי, המניח את היותר ממני, ואת האני כאני שלא פה, אלא אם כן, מן הצד השני, אני מניח את אלוהים כשלישי, כאן בעולם, אימננטי לי: לא רק בדיסקורס שאינו לי או בשליטתי, אלא גם כדיסקורס אחר לגמרי, מופרד לגמרי מדיסקורס החושים, במובן הזה מהגוף. אפשר לומר כי החיבור הנפשי הוא בדיוק הצגה מחדש של הנפש למדע, כמופרדת ועצמאית, מבעיית הנפש, כשקשר לעולם, תיאיזם מול אתאיזם – הנפש, אם תרצה כתודעה.
במילה אחרת, דקארט מכניס את אלוהים כשלישי. אבל זה יותר המיתוס. אלוהים בטוח ירצה שהדיסקורס הלוגי שלי יהיה הדיסקורס נכון לעולם. זה יאה לו, הוא יאמר במקום אחר, שתהיה הרמוניה שכזאת בין השיח הלוגי שלי, לא כבר, זה שהוא רק אני, כמו אני-אנחנו לחומר, בוא נאמר, הפיזי עצמו. זה לא הדבר כשלעצמו, כמו היאה לאלוהים שהאמת של השיח, האמת של השפה המדעית, השפה של המתמטיקה הסימבולית, תתאר נכונה את הקוסמוס כקוסמוס, כשלמעשה, המעבר הוא לשפה אחרת לגמרי: השפה של המתמטיקה הסימבולית כהמשך לדקארט, זאת של גלילאו, המבקשת את שפתו של האל, באמירה כי אלוהים כתב את העולם כספר וספר בשפה מתמטית, לומר זאת, אז, זה לומר כי תפיסת הקוסמוס עצמה השתנתה, מקוסמוס לאינסופי # לא לתיאור.
לומר זאת, אז, זה לומר שינוי התפיסה מהחוש, מהנתפס אל מול עולם היררכי, תיאורי, זה לצד זה, לעולם המבוסס על תיאור החוקיות עצמה. החוקיות היא כבר על תנועה, היא כבר על הסבר השינוי בתוך סדר, במילה, מומנט הזמן נכנס. עכשיו, בתיאור הזה אנו אומרים פחות ממה שנאמר, ועדיין יותר כי אנו אומרים את התוצאה שכבר דיברה את עצמה מהדיסקורס של דקארט, והוא עצמו אמר אותה בהמשך על ידי אחרים. באופן מיתי יותר, וביחס לתודעה, האמת היא בהנחה של ה-innate ideas. במילים אחרות, יש בידי את הכלים שאמצא בעולם ודרכם אמצא את המתודה לגלות דברים על הטבע – לא ב-טבע. ועדיין אלה הרעיונות הפנימיים, החוקיות ההיא של העולם, ומכאן העולם כשיח זה.
הדיבור על אפיסטמולוגיה וההפרדה בין העולמות מלמדים על ראיה כראשונה, האמפירי כשאלה הראשונה. זה בעצם מרמז כאילו רצוננו לראות אם מה שיש בעולם אנחנו מתארים נכון. מכאן, בעצם, מופיעה הבעיה, אבל זאת שפה אחרת כבר על העולם. כלומר, זאת אומרת, שפתו של דקארט. בהקשר המתודה, זה קודם השיטה למצוא, השפה המדברת את הטבע ואז ההנחה היא שכבר הדבר דובר. ההנחה הזאת תוסר אם הטכניקה לא תעבוד. שהרי אנחנו לא רוצים לדעת את הטבע כמו פעם, כמו אצל היוונים. כאן אנחנו מדברים על פרקטיקה. האם הרעיון שלנו יעבוד בעולם. האם הטבע מבין את השפה שלנו. תחשוב, למשל, על המעבר לניסוי. לפעמים הניסוי לא מגיע בכלל. בהקשר זה, כל הטמטום של עולם ההפרכה והלאה והלאה הוא מגוחך. זאת כבר השפה עצמה.
אז הדבר הראשון, החשוב זה המתוד כראשון.
אז המתוד הוא שאלת התגלית וזה כבר על קונספט, אוניברסאלי. בקיצור נמרץ: אנחנו צריכים להבין את המעבר מהמגבלה היוונית. בשביל זה צריכים לשכוח מזה שאנחנו יכולים על מספרים באופן עצמאי מהמציאות של הספירה בקבוצה. חמש כלניות. שתי כלניות פלוס שלוש כלניות שווה חמש. המקסימום של הקונספט היווני זה שכל מספר אריתמטי מופשט, זאת אומרת, כל מספר, הוא מספר מוגדר של אובייקטים מוגדרים, קונקרטיים. והקונקרטי הוא משמעותי, שעה שפירושו הוא כל המתמטיקה כתפיסת עולם של ספירה. כל כך מופשט מההזיה המייחסת אידיאות כרעיון מופשט אצל אפלטון, בגלל האידיאל המתמטי, ובהקשר לאידיאל זה, האידיאה מתחילה מה-looks בספייס מדבר, וחייבת לחזור לשם, משום שהיא התחילה ממספר, מספירה.
בכל מקרה, מסיבה זו היוונים לא יכלו להגות דבר כמו מספר בלתי מוגדר “a;”, עבורם “מספר הוא מספר מוגדר של דברים מוגדרים”. לכן ההגדרה הקלאסית שלהם למספר הייתה “ריבוי יחידות”, כמו בספר השביעי של אוקליד, או “ריבוי מוגדר”. “, כהגדרתו של יודוקסוס. המקסימום שנוכל להגיע מבחינת קונספט זה לקונספט של חמש כחמש יחידות של קבוצה מסוימת. 5 זה לא 5 כמספר.
תחשוב על חמש נקודות במקום למשל כקבוצה. אין חמש אבסטרקטי. ליוונים לא הייתה את הספרה אפס. זה מהמוסלמים. הם תמיד ספרו עם פרקטיקות אחרות לנצח בעיה זו. אבל לא היה להם את כפולות העשר שנותנות עצמאות למספר. .הם תמיד ספרו. מספר = ספירה. כל זה הוא קונספט של אריתמטיקה. אוקיי?
קונספט או אוניברסלי ראשוני. עכשיו, אם יש לנו ביטוי כמו a. זה מספר לא מוגדר. זה כבר הקונספט של המספר עצמו. זה יכול להיות 2 או 4 או 6 אבל זה לא 2 או 4 או 6. זה כבר המספר העצמאי מהקונקרטי. המספר. בחוץ. הטריק? האוניברסל הזה הוא של אלגברה. סימבוליקה. הרחק מן העולם הנספר, הפיזי. אבל אנחנו ניסחנו אותו כאוניברסל שני כאילו היה אוניברסלי ראשון. של חיבור. אריתמטיקה. כלומר, כאילו כבר נספר, ספור.
אז אלה שני הדברים אצל דקארט. חוץ מגאומטריה. זה המתוד. מכאן טכניקה. והמתמטיקה הסימבולית. אז השאלה הפסיכו-פיזית היא מיסודה טיפשות. אנחנו מתעכבים על החה חה חה במקום לראות כי זה בדיוק הבסיס למדע החדש הכתוב במתמטיקה סימבולית. ומשם למה שאמרתי מקודם. העולם הפיזי הוא כבר על חוקים ואינסופי, לעומת קוסמוס מסודר היררכית אחד אחד בחלל. זה לא על העין או על ה-homo measura
השפה הסמלית
הרציונליזם שלנו הוא סמלי. זו התוצאה האמיתית של ההבחנה הקרטזיאנית בין” נפש “ל”עולם החיצוני”. זה הביטוי האמיתי של הפרדוקס עליו דיברנו. התודעה אמורה להיות מספיקה להבנת העולם, אבל המינד שלנו נתפס כסגור ומנוכר מאותו עולם חיצוני.
אנו ניגשים באמצעות מושגים מופשטים, לא ישירים ובאותה עת אנו מפרשים זאת כאילו נמצאים בקשר ישיר עם העולם. תיאור זה של שני המאפיינים העיקריים של “matheis universalis;” כלומר אופיו כאמנות ותפקודו באמצעות סימבוליקה, כלל לא רחוקים מההבחנה בין המינד לנטור. “המטהסיס יוניברליס” קובע את כל האוריינטציה של חיינו שאנו מכנים “רציונליזם”.
או:
הקדמה שניה
גלילאו כותב על אפלטון ואריסטו. משווה בין המערכות של אפלטון ואריסטו, טוען לזכותו של אפלטון, ואגב כך מפרש את הטיימאוס: המיתוס על בריאת העולם כסיפור ולא פילוסופיה מתוך הבעיה של הפילוסופיה והסיפור אפשרי. מה שמעניין כאן הוא הטוויסט שהוא נותן לדברים הדורשים ביאור לכאורה, ואשר אותם הוא ממציא מחדש, על פי מערכת אחרת, על פי שפה אחרת, שמחייבת, לצורך העניין, שינוי מונומנטאלי, מן העולם הקודם לעולם החדש, שלו. כך, הפרשנות שהוא נותן לאפלטון שונה לחלוטין ממה שאפלטון אומר.
אצל אפלטון, טיימאוס, העולם זאת היא תוצאתו של האל-יוצר הוא פסל, מציב, בתוך ארכיטקטורה.
כאן סדר, פירושו, בכל מקרה, סדר מוגדר, סדר לפי נקודת מבט מוגדרת, לפיה לכל דבר בודד מוקצה מקומו, מיקומו;. סדר פירושו תמיד סדר טוב. מסיבה זו הקוסמולוגיה העתיקה, כטופולוגיה, אינה אפשרית ללא שאלת נקודת המבט האולטימטיבית של הסדר הזה, ללא שאלת הפרופורציה, הטוב. והקוסמולוגיה הקדומה מגיעה למימוש בצורת המיקומים/מקומות השונים. אז זה הטיימאוס, במקור ולצורך העניין: מעבר מאי סדר לסדר, וזאת פרשנות הסדר. הדבר החשוב כאן, זה היחס, תיאור, ספירה, מיקום.
והנה, גלילאו, קורא את הטיימאוס, מגן על אפלטון מול אריסטו, ועדיין טוען כי לכך התכוון אפלטון.
איך גלילאו מבין את המעבר מאי סדר לסדר? הוא חושב שאפלטון התכוון לדברים הבאים: לכל אחד מכוכבי הלכת השונים יש מהירות מסלולית שונה בסדר העולם הנוכחי. על מנת להגיע למהירויות אלה, הם חייבים, מרגע יצירתם, לעבור את כל דרגות המהירות הנמוכות יותר.
האל היוצר נתן להם ליפול בתנועה ישרה, קרוב לנקודת האמצע של העולם בתנועה, כך שההאצה האחידה המיוחדת לנפילה (נפילה חופשית) תוכל להביא אותם בהדרגה למהירות הנוכחית שלהם, ברגע שבו הם הגיעו למקום שהוקצה להם. רק אז, האל העמיד אותם לסיבוב, כך שהם המשיכו מהתנועה הזוויתית הלא אחידה לתנועה המעגלית האחידה, מאז עד היום. תנועה ישרה לא אחידה לאורך הקט האנכי מתאימה, עבור גלילאו, למצב של אי סדר, עליו אפלטון מדבר, בעוד תנועה מעגלית אחידה, כלומר תנועה לאורך הקו האופקי (ל”אופקית ” פירושו במקור כיוון מעגל האופק) תואם למצב הסדר הנוכחי.
עם פרשנות זו, גלילאו נוטה להגן על המערכת האפלטונית נגד אריסטו. הוא לא מודע לשינוי עדיין עד סופו, על המשמעויות שלו. הוא צריך עוד זמן. אנחנו הזמן שלו. הבעיה היא שאנחנו באנו אחרי העיצוב מחדש, לתוכו ואיבדנו את היכולת לראות זאת. מעבר לזה, מאז המאה ה-19, יש הפרדה בין העולמות הללו, סליחה, פילוסופיה ומדעים, פיזיקה בראש ובראשונה. כך, כל צד מקשקש את עצמו ממילא. אפשר לראות את משמעות או מקור השינויים, עוד משהו כמו? בעצם בוא נראה עד כמה זה לא על ראיה.
כמה לא אפיסטימולוגיה, באמצעות קופרניקוס מול תלמי…
פילוסופיה בטוויטר? טוויטטויט.
אפריל 13, 2023
אין תגובות
כמו נגיד את כל האונוטולוגיה ההגליאנית במשפט- אם מרחביות היא ההוויה עצמה, הזמניות היא השונות בין הוויה לאין (שונות זו אינו אלא ה”זהות” שלהם כ”תנועה”
Damascius’ Philosophical Moment
מרץ 22, 2023
אין תגובות
Damascius, and the silencing of Proclus, through the attack on Proclus’ trick. (Try to follow if you are inclined to philosophy, and if only for
The Dialectic of Discourse (1)Hypothesis, Thesis, Anti-Thesis…Syn-Thesis
מרץ 18, 2023
אין תגובות
In order to be able to speak OF ANY discourse [having a meaning] or, what is the same thing, Of Discourse (Logos) as such, we
הערות שהיו סתם. שיהיו.
פברואר 23, 2023
אין תגובות
הערות שהיו סתם. שיהיו. ״רופאים החותכים, שורפים, דוקרים ומענים חולים, דורשים על כך שכר שלא מגיע להם לקבל״. הרקליטוס על רופאי שיניים (נערך שם, שם).מילים
השאר תגובה