ויטגנשטיין וסוקרטס, על המה זה, בלי הזה

״אני לא יכול לאפיין את עמדתי טוב יותר [כתב ויטגנשטיין] מאשר לומר שהיא מנוגדת לזו שסוקרטס מייצג בדיאלוגים האפלטוניים. שהרי אם אשאל מהי ידיעה (146a Theatatus) אציין דוגמאות של הידע, ואוסיף את המילים “וכדומה”. . . ואילו כאשר סוקרטס שואל את השאלה “מהו ידע?” הוא אפילו לא רואה את זה בתור תשובה מקדמית למנות מקרים של ידע. (לודוויג ויטגנשטיין, כתב יד 302, § 14, כפי שצוטט בגרת ‘האלט, פרשנות ל”חקירות פילוסופיות “של ויטגנשטיין (איתקה, ניו יורק: הוצאת אוניברסיטת קורנל, 1977), 33–4״.

אני יכול להראות כמה זה מגוחך אגב איך קוראים את אפלטון, שאתה צריך להיות במעגל הדרמטי של ההקשבה, שזה דבילי כי זה המקרה שיש בו שלושה דיאלוגים ברצף, וכן, שהוא בכלל לא מזהה את השאלה. השאלה היא מהי טעות, מה המעמד של הטעות בשיח ומה המשמעות שלה בהווייה. הוא כלל לא עוקב. זה כמו במנו, הוא ממשיך לשאול אותה שאלה מקודם. זה הוא ויטגנשטיין ממשיך לשאול כאן. אין אפלטון,וזה אירוני.

הוא ממשיך בשאלה של הידע, כמו שמנו ממשיך לצטט אותה שאלה, האם אפשר ללמד במקום לראות שהוא במהלך של לימוד. הוא זוכר, לא נזכר לעתיד. מעבר לכל זה, הוא מפספס את הדיאלוג כרדיפה אחרי השאלה באמצעות חלוקה למקרים וחיבורם, ההיפך הגמור. עכשיו,הוא לא קרא כלום, כמט תלמידיו שקוראים רק אותו, גם אם קוראים כי לא קוראים כלום, עם השינוי לשפה. מילה כסמל למסמן, זה כמו או בסוף ממש בדיוק, דיון אוטוריטרי. כמו פה,

לאקאן אומר לסטודנטים שלו. או מה יודע.

לאקאן. ״על מה מדובר בשיח, כמבנה הכרחי החורג הרבה מעבר לדיבור, שתמיד מזדמן פחות או יותר. מה שאני מעדיף, אמרתי, ואפילו כתבתי את זה על הלוח יום אחד, הוא שיח ללא דיבור. העובדה היא שלמען האמת, השיח יכול להתקיים בבירור ללא מילים. הוא מתקיים ביחסים בסיסיים מסוימים שלמעשה לא ניתן יהיה לקיים ללא שפה. באמצעות מכשיר השפה נוצרים מספר יחסים יציבים, שבתוכם ניתן כמובן לרשום משהו שהוא הרבה יותר גדול ונמשך הרבה יותר מאשר התבטאויות בפועל יכולות לומר “(Lacan, 2007: 13).

ועדיין, ויטגנשטייין לא קרא כלום, אז בטח לקח את זה מסוקרטס הצעיר. הוא תמיד היה אומר, זאת דוגמא, זאת לא תשובה של מהות למה זה. אבל זה ממשיך, ואפלטון נותן את כל התשובות האלה כחלוקה, פרטים, פרטים, בשביל למצוא את המאחד. דוגמא. הגדרה. לבסוף זה ויטגנשטיין נשאר במה זה. כי רוצה אובייקט. אחר כך משחק כאובייקט- אנתרופולוגיה. כאן, דוגמא, להראות.ֿאין לו הבנה של שפה. בגלל סמל מסמן. והפחד מהאני.אז אין עצמאות לשיח. זה כבר ארוך יותר. אבל הכל כתבתי. דקות אחדות חושב.

קשור לכאן בעבותות.

Proposition 6.5:For an answer which cannot be expressed thequestion too cannot be expressed.The riddle does not exist.If a question can be put at all,then it can also be answered.

הוא לא יודע מה זה דיאלקטיקה. חלוקה והרכבה. וגם. מטאפורית, לא ישירות.1. דיאלוג איננו ספר או הרצאה. אריסטו טוען כי הדיאלוג של אפלטון הוא mime. יסוד דרמטי. 2. המשחק הוא חינוך ביוונית של אפלטון ואין הוא מפסיק לשחק בקרבה ביניהם. Playfulness ורצינות הן אחיות. 3. המטרה היא לא לחפש את אפלטון, אלא להיות זה שמקשיב ועושה את הפילוסופיה תוך כדי. הקורא הוא במעגל השומעים אבל עליו לנהוג, במינימום, כמו העבד ולא מנו. ייטב, כמובן, אם לא תהיה לו נפש דו ממדית, חסרת עומק. בהמשך נראה איך מדברים אם טקסטים לא מדברים, מטאפוריים, מתחבאים. 4. לצד המילה יש גם דרמה השופטת את המילה והמצביעה על הדהודיה האפשריים. 5. אין דוקטרינה. יש את המעשה עצמו, המעשה הפילוסופי. 6. לא דוקטרינה, אבל כן תמות חוזרות, ניסיונות המדברים זה עם זה. 7. אפלטון מופיע כשהוא שר. טרנס. הוא לא מעלים את המשוררים. הוא נעלם בעצמו וכך מופיע בעצמו. הגל, פילוסופיה. לא אובייקטים. ו- הרצינות של הקונספט כשיח. הכל אמור למצוא את עצמו בספר.

זה קצת יותר ישירות, ועדיין: עדיין כי כאן יש עשייה של דיאלקטיקה. מילה כ-image ושינוי משפט קןרא לאני כשאלה שוב: השלילה היא עם ה. ש ל ל נושא נשוא נושא כ-סובייקט. מי מדבר.מערה של אפלטון, זאת לא הפוליס לעומת הפילוסוף, זאת האקדמיה, נקודה. לפני מותו, סוקרטס מספר בפיידון או לך תזכור מה המציאו פהֿ על ההפלגה השניה שלו, על הניסיון השני שלו לפילוסופיה.ה שם, הוא אומר כי ניסיון ישיר פרה סוקרטי, שאותו ניסה, כשלמד את הטבע, מעלה בפני מאור פניך את השמש, זאת מסנוורת, וכך מעוורת אותך, במבט ישיר. אתה צריך את המילה כ-image, בין מהות למשמעות, לפיתוחה, או המילה המפליאה בהיות המוכר אטום פתאום כי פתוח פתאום, זאת היא השתקפות על הקיר, הפער הזה של ה-image- סופיסט. דיון. כאן, מתחיל הפילוסופי. או ראה אריסטו ועניין העין, להבדיל מהמדע, המתורגם כאן, אגב תחילת המטאפיזיקה, פנטזם, פער, ההרהור הפילוסופי נכנס, וכך נתחיל, בשאלה על השאלה לשאלת., מה זה כדבר הזה ; מה היא פילוסופיה, בפעולה זו. מטאפיזיקה. א-ב.

איך אפלטון אומר? האסירים אזוקים בתוך הדעות הקדומות שלהם. זה לא אומר הרבה. המטאפורה הזאת לא מדברת. מדברת החוצה. צריך לחזור חזרה. מנשוא לנושא עם הנשוא כנושא נישא על ידי האני. אז הוא משנה. אנחנו לא מסתכלים עליהם עוד. הוא אומר. הם דומים לנו. כלומר, הם הומצאו כמטאפורה מהמילולי, לא, ההיפך, זאת שלילת החוץ בשביל השלל, התמיד שואל את השאלה של האני שוב תוך שמדבר אחרת כי הדיבור אחרת הוא זה שמביא את השאלה, מה? אלוהים הוא הוויה. אז נמשיך. שטויות. סתום אטום. רגע. תהפוך. ההוויה היא אלוהים? מי מדבר כאן? חוזרים לסובייקט אחרי המעשה, המסדר אחרת את המושגיים אגב הפרפרזה האחרת של האקספוזה.האקדמיה נרדמת אל ה-image של המילה, אפילו לא במערה.

ויטגנשטיין וסוקרטס, על המה זה, בלי הזה. הזה לא היה. .