עבור האתאיסט אין שום דבר מחוץ לעולם או, אם תרצה, אין אונטולוגית “כלום. העולם כולו, כמשהו, “מתנגד” לכלום הזה, ובאופוזיציה זו הוא סופי והומוגני לחלוטין בסופיותו. כולם שווים מול המוות, וכל ההבדלים הספציפיים (והקיימים) של משהו / ים בעולם נעלמים בדבר שמתנגד להם; הכל מתכנס בדבר המאוחד שאיכשהו ישנו ושונה הוא מכלום. יש משהו, כמובן, בהבדל זה: הנתון הוא משהו ספציפי מכיוון שיש משהו אחר שאינו הוא, וככזה הוא איננו אלא משהו סופי לחלוטין מכוח אי היותו של דבר. משהו, כביכול, לעולם לא יכול למלא דבר מכיוון שהוא לא: משהו הוא משהו רק בהבדל שלו מכלום, כלומר ממה שהוא לא. אמנם, הלא באופן כללי, אבל בדיוק מסיבה זו הוא סופי.
אם מסיבה זו התיאיסט אומר שאלוהים הוא משהו, האתאיסט מבין שאלוהים אינו שונה מהעולם, שהוא לא אלוהים, או, אם הוא כן, אז לא כאלוהים אלא כמו משהו עולם “אלוהים, או, אם הוא, לא כמו אלוהים אבל כמשהו גשמי. מה שבטוח, גם הוא שונה מכלום ובהבדל זה הוא משהו עולמי. מה שבטוח, הוא שונה מכלום, ובהבדל זה הוא סופי, אך בהבדל זה הוא הומוגני עם העולם. רק מסיבה זו ניתן לתת “אלוהים” לבני האדם; רק מסיבה זו מתקיימת אינטראקציה ביניהם ומשמעות הדבר היא שאין אלוהים, שהאישור התיאיסטי של “האחרות” של הדבר האלוהי הוא אשליה. ביחס לכלום, ההבדל בין העולם ל”אלוהים” נעלם; הם יוצרים משהו הומוגני מאוחד, שמחוץ לו אין כלום. כזאת (במתווה אלמנטרי אמנם) היא המהות האונטולוגית של הביקורת האתאיסטית על התיאיזם.
ברור כי אפילו זה לא יכול לשכנע את התיאיסט שמנגיד את האונטולוגיה התיאיסטית שלו לאתאיסטית.התיאיסט מסכים שהמשהו (הסופי) אינו יכול למלא את הכלום וכי בחוסר השלמות הזו, סופיותו של הדבר מתגלה. אבל זה מתייחס רק למשהו הארצי שניתן כסופי, כלומר כל שיקוליו של האתאיסט מסתכמות בטאוטולוגיה. האתאיסט צודק, מכיוון שאלוהים לא ניתן לו: העולם סופי, ומחוץ לו אין שום דבר, מלבד אלוהים, שכמובן לא ניתן לאתאיסט. האתאיסט חושב שכלום “לא ניתן” לו מחוץ לעולם; במציאות, לא רק שלא נותנים לה את האלוהי, אלא שהיא גם “מנציחה אונטולוגית” את האופי הזה.
אלוהים ניתן לתיאיסט כמשהו, ובנוסף הוא [אלוהים] ניתן כמשהו אינסופי. אינסוף זה של האלוהי מהווה את המהות האונטולוגית של “האחרות”; “כמשהו, ובנוסף לכך הוא [אלוהים] ניתן כמשהו אינסופי. נכון שלא יכול להיות שום דבר חוץ ממשהו בעולם. מול זה יש כלום. אם אתאיסט או אחר לבין הכלום לאינסופי או זה שהוא לא אינסופי. הסופי נרדף על ידי האינסופי בלא אינסופי. זאת הטענה האונטולוגית של הדתי תיאיסט. זה משהו סופי, לא מול הכלום, אלא הכלום מתמלא כ-infinite. זה הניתן מבחוץ, אבל אין חפיפה.אינסוף זה של האלוהי מהווה את המהות האונטולוגית של “האחרות” שלו, וחשיבתו של האתאיסט אינה חלה עליו. סופיות העולם ניתנת לאתאיסט “מבחוץ”, אך עבור התיאיסט הניתן “מבחוץ” הוא אכן ניתן “מחוץ. לעולם”, כלומר מאלוהים, מכיוון שסופיות העולם ניתן ניתנת במובן זה כ”אחר “לאלוהים: הסופי ניתן כמו מה שאינו אינסופי. מכאן התיאיסט יאמר שכלום לא ניתן לאתיאיסט משום שהוא חי חיים חייתים או לא מפרש נכונה את האינטואיציה לניתן כסופי, רואה את האינסופי ככלום מול הסופי ההומוגני של העולם.
otherworldly או otherworldliness vs. thing- no-thing- nothingהתנגדות של אלוהים והעולם, אינסופי וסופי, ניתנת ישירות התיאיסט (ב givenness של הסופיות של העולם או לחילופין בסופיות של העולם ניתנת לה גם האינסופיות של אלוהים). כך, הביקורת של האתאיסט יכולה להראות לה במקרה הקיצוני ביותר רק את הפרדוקסליות של זה שניתן, שעוד יותר מגביר את האמונה שלו באלוהי האינסופי. האתאיסט מדבר, כך, אל עצמו. לכן, מתוך ניסיון להסביר דיבור כאן, גבולות דיבור וכולי וכולי, אנחנו נאלצים להודות שאלה הן המערכות החשיבתיות, אידאליות.האתאיזם, “אונטולוגית”, רואה כלום כשהוא חושב שכל משהו בעולם, או עולם, “ניתן” לו בגדר הסופיות. למעשה לא ניתן לתת דבר מכיוון שהוא לא, וסופיות לא ניתנת כניתן של “התנגדות” לכלום אלא כניתן אגב ההתנגדות לאינסוף האלוהי. העולם ניתן לתיאיסט בתור ” אחר “של אלוהים, ובניתן זה כמשהו הוא ניתן כסופי; האדם ניתן לעצמו סופית רק כ”בן האדם בעולם “, כלומר, כשונה מ”בן האדם באלוהים״.
יש כאן מומנט של בחירה, מעגל. ראה הגל מול דקארט.
קפיצה. בלי קפיצה? קאנט. בודהיזם. הבעיה היא ב״גרמני״ שאיננו הגל או מרקס (טוב גם קאנט או לא, גם להגל וגם לבני אלף), זה שהוא לא מקבל את הניתן. הוא מתחיל עם זמן כאדם ואז הוויה. אין פילוסופיה פוליטית כמו שאין אונטולוגיה, אלא אם אונטולוגיה פוליטית. פעולה כמכה בעולם, היטלר, או לגמרי הבנה של קירקגור על ידי היידגר או הבנה של היידגר, ושל נוסף, של אי הבנה, על ידי האינטלקטואל הבורגני והמושחת, המוסיף הפחדה עצמית באסתטי דרך היידגר כחחחחח. הוא לא אוהב מוסיקה. רוצה להיות הטון היחיד של ואגנר, כשם שניטשה כתב על זה. הקשר למזרח של כולם. האלוהים ללא ההוייה הקרובה ליד. הקשר לתנ״ך. הוא קטסטרופלי, אבל אנו מדברים לחינם.
בלי שמיט והנס…תיאיזם חילוני # אתאיזם דתי (אונטולוגיה פוליטית, אלימות אלוהית, בינאריות, ה ג ו י, כל הריאות השחורות של רסט-(ל) גיל +ב(ז)נטים). הטעות האונטולוגית של היידגר. הוא לא באמת אדם בעולם בלי העולם כתמיד given ולכן תמיד something ולכן finite נגד no – thing. האתאיזם מניח שהעולם כנתון? כל העולם כסופי ולכן כל העולם מחוץ לעולם כעולם, היסטוריה להבדיל מזמן מול הוויה, שתמיד תניח את ה-אינטואיציה הלא שלמה האתאיסט, במיוחד עם אתאיזם חלקי, כמו בהוויה ו—- זמן, וכך היא לא כל כך אדם בעולם כמו האדם בעולם אלוהי עדיין, או ה-givenesss שלה הוא ההתגלות הפוליטית. אלימה. הוא תמיד יחכה להוויה או שההוויה תהיה הבנת היידגר. בשביל הבא אחריו, יש שנים של תפילה ואי הבנה אחרי השלב של הבורגני כאינטלקטואל מושחת לפי הגל, לא עובד ולא נלחם, לא בעולם. דרכו לעולם תחייתית משיחית- לא מתנחל אבל חקלאי בעיר. ומתנה. לא פעולה. טוטאלית. הבנטים פחות מסוכנים. אבל הצעירים? שלומדים את השיט הזה? הם מפחידים את עצמם בדף. זאת תפילה חולה).
השאר תגובה