פילוסופיה

מרקס דוקטורט

Estimated reading time: 8 minute(s)


וידוי של פרומתאוס: ‘במילים פשוטות, אני שונא את חבורת האלים’ [אייסכילוס, פרומתאוס], הוא הווידוי שלו [הפילוסופיה] עצמו, האפוריזם שלו נגד כל האלים השמימיים והארציים שלא מכירים בתודעה העצמית האנושית בתור האלוהות הגבוהה ביותר. חוץ ממנה, לא יהיו אחרים. ” מבוא שלא פורסם, נכתב על ידי עצמו. המסורת מחברת גם את לאור / פרומתאוס.


הערות על הדוקטורט של מרקס – השוואה בין הדטרמיניזם המטריאליסטי של דמוקריטוס למטריאליזם החופשי יותר של אפיקורוס. המטריאליזם האחרון כולל בתוכו סטייה, זיג זאג, טוויסט, עמידה איתנה של האטום מול העולם- דווקא ביכולת שלו לא להיעמד איתן כמו להיזרק ולהשתנות – כאן יש קשר הלוא הוא הדטרמיניזם החורג מהמטריאליזם- של אפיקורוס.


שפינוזה, כך למשל, המטריאליסט והפאטאליסט, זה של הגרמנים לפני מרקס, ג’ייקובי והגל, לצורך העניין, מעריץ את דמוקריטוס. לפיו, משמיד את כתביו של דמוקריטוס מקנאה; לא יכול להתעלות מעבר לזה. מצד שני, לא רוצה להיות זה השני ואצל שפינוזה כזה שלא צריך להגיע. שהרי אצל שפינוזה יש אמת במובן של חוכמה. לא דבר שכיח כל כך בקרב הפילוסופים- לאהוב מה שלא יכול להשיג זה דמיון וככזה, vain-glorious משוגע (הובס). החשיבות של היא בדיוק בתאונה שממנה יכול לצמוח שינוי. חופש כך לאדם, להבדיל מחופש כתגובה. השינוי מכניס זמן. לשפינוזה אין זמן.


השם הלטיני Clinamen הוא זה שלוקריטיוס נתן לסטיית האטומים הבלתי צפויה, כדי להגן על הדוקטרינה האטומית של אפיקורוס; כלומר, נטייה או הטיה. הקביעות התמידית והלא משתנה של הטבע הופכת לבלתי רלוונטית בנוכחות סטייה. אטומים מתנגשים. הם מתרחקים מהמסלול החוזר ונשנה אחרת. (עקרון אי-הקביעה של הייזנברג – סטיית האטומים הבלתי צפויה?)איש לא דאג למה שכתב הצעיר בעניין עד כמה עשורים לאחר מכן, וגם לא בזריזות.


היסטוריונים של הפילוסופיה היוונית ראו את יסוד הסטייה כצמח, המאפשר ספונטניות במערכת ובכך את שורש הרצון החופשי


פוייבראך 11 – לשנות את העולם, כבר נמצא ביסוד האנרגטי-דינאמי, בבסיס תפיסתו של אפיקורוס- כך השינוי, כאפשרות, כבר באופן שבו העולם בנוי ובעצם, בנייתו, באופן זה שמאפשר בנייה מחדש. מכאן מגיעים לתזה הראשונה. לא אובייקטיבים מטריאליים סתם, ללא סובייקט. אלא היסוד האנושי, חושני, היסטורי, כבר פרקטי, בעולם. הבעיה היא העמידה מול הקיום, הניכור, ירידתה של הפוליס והחופש כביטול הרצון הפוליטי, השוללני אל מול אידיאל. כמובן, אצל מרקס, הקיום של האטום הוא בתוך העולם ובתוך כך בתוך העולם החברתי.


מצד שני, אפיקורס מאפשר את האחדות באמצעות המהלך ההיסטורי, מהעמידה הקוסמית והחברתית נגד או מול האפשרות לדינמיקה שוללנית על פי העיקרון המספק אנרגיה בעולם. לא צריך את הנצרות, חזרה שניה, חופשי מבעיית המוניזם. אבל הוא לא הורג את אלוהים. העקירה תהיה מן החיוב.


בכל מקרה, משחק כאן במטאפורה של האטום לאינדיבדואל, עוד לפני שאנו שומעים על כך מהתיאוריה הליברלית. הוא קורא לזה חופש המאיר על המרחב הפרטי בלבד. העניין הוא עם החברה וכן ביחסים סובייקט-אובייקט- האדם הוא כבר סובייקט בעולם-שוללני -חופש- עבודה+רעיון.


(שוב,הוא קצת קשקשן ההיידגר הזה). כי פה אתה בדיוק מוצא את עצמך בעולמו. תשובה אחת, תשובה שניה, וכמובן יש לנו את התשובה הברורה יותר, שהיא בחירה במוות מתוך רצוננו בחירות. מוות, לא אלוהים מחוץ לזמן ולא מחשבה שחושבת בי, מתערבת לי- כמו אצל דקארט, שם האני הוא לא רק אני, לבדו, חושב- אלא ההוא והמחשבה של ההוא בו.


כדי להיות חופשי, אני מקבל עליי את האמת שאיננה שקר. למה צריך את זה אצל הגל?

No tags for this post.
רשומה רגילה

השאר תגובה