פילוסופיה

ג׳ון רולס. מורה של צדק: מסך הבערות של קריאת המשכורת

ג׳ון רולס. מורה של צדק: מסך הבערות של קריאת המשכורת.

[או ידוע גם, בתור, הפרופסור קורא את התלוש לצדק, לא צודק, אבל פייר! מגיע לי יותר, אבל ככה אוהב את זה, הגון. בינינו, אח שלי, כמו שאבא אמר לנו, ואני אמרתי את זה לאשתי, ואתה, אה הא אה הא, לא נתנו לנו את זה בשביל הכסף. זאת הקרבה. צודק?צודק, אח שלי, צודק, אתה כל כל חכם, אה הא אה הא הא].

(עכשיו, הוויתור על הרכוש הפרטי כמשכורת, כלומר, לא על משכורת, אבל תשלום המיסים, נקרא כבר כדרמה של וויתור מעקרון החופש. ואז עוד יגידו לנו שזה לא תועלתני. יגידו הרבה אנשים, ולא מתוך מושחתות, הם באמת עוסקים בצדק הזה. צדק שמבוסס על שני עקרונות כלכליים, מלבד הסובלנות כערך עליון, שלשקט שלה, אתה מתחייב אם מוסרי, אז שקט כל הזמן. וזה לא קל לך. זה גם וויתור. והנה הוויתור על החופש ככלכלה בשביל השוויון: 1. מקסימום למינימום, המוגדר כמינימום על פי התחלה מהמצב הקיים. ומה החברה מעריכה, כלומר הם, כממשיכי הצדק. ועיקרון נוסף, אפשר תמיד יותר. זה לא על פערים. העיקר שהמצב של העני ישתפר במקצת. כמובן, המדינה או המינימום משלם את המקס, אבל התבלבלו. קורה. זה כל אשר זה אומר).

הגענו למצב אולי שרוסו לגמרי צדק כשלא תיאר ושיער את גודל הכיעור ועוד לפני שהיה- אולי רוסו צדק לגבי כל תחום הרוח בכללותו כשאמר שזה כבר לא יהיה אמת ולא לטובת חינוך ולא מערכים ובעיקר שזה לא יהיה תוך התייעצות עם אוצרות ההומניזם אלא מתוך מבט מצומצם על זה שלידי. הוא יאושש או ישלול אותי ואני ממילא יאושש אותו. גם לא יהיה איכפת לי כי זה לא קשור אליי, מה לי ולזה, מה לעולם ולזה. הסופיזם הוא פנימי. או הסופיזם הוא הדומיננטיות של כל הפנימי המלבל הזה אולי?

טוב. אבל גם צריך לדעת לקרוא את המאמר הראשון על המדעים והאמנויות. וזה מתפקשש לו, עוד אולי צדק כשדיבר כך בפני האקדמיה. כן, אבל האקדמיה חושבת שהיא בעולם.

התיאוריה של צדק מראה זאת, גם אד-אבסורדום. ג’ון רולס. מראה את כל הטיפשות של האקדמיה. הוא כותב לפרופסור כעמדה מקורית. זה על המשכורת של הפרופסור וכמה יפה מצידו שכבר היה לצדק כי הוא בוחר לשלם מעט מיסים בשביל זה שאין לו, כדי שאולי יהיה. מסך הבערות. זה פרופסור מסתכל על תלוש המשכורת שלו. כמובן,

כמה דרמטיות. כמו עם המשכורת: אויי. הורידו לי פה. אתה שומע. גם לך? לא צודק! באסה. לוגם מהקפה. יכולתי להרוויח יותר. כן, אחיו עונה. גם לאבא זה קרה. ולאשתך? כן! יודע מה? זה צדק. אוהב את זה. וככה סיימת את הצדק בקריאת במשכורת. כל דבר אחר זה בונוס.

זה מתיישב עם חופש אקדמי. יש לי חופש אקדמי כי אני איום. אני סוקרטס, הליברליזם מגן על סוקרטס. סובלנות לרדיקלי, ואני סופר-MAN בסופר, בגלל זה גם הקביעות. עכשיו, מה הביקורת? לך תבקר מדינה שמאפשרת סוקרטס. או: כל זה אומר כי אני כבר סוקרטס. הם רודפים אותנו. בטח. פרצופה של המדינה! כאילו הפרופסור הוא פרצופה. מילתה: ברית מילה. או שוב, ויותר: האקדמיה. המלך פילוסוף. חלום הרפובליק כבר כאן. שהרי, כל הגיונה על סוקרטס.
קשור לאקדמיה הראשונה. לפי פרשנות הטיפש: סוקרטס מסוכן לפוליס. מוות. אפלטון- אקדמיה. לאפשר סוקרטס. אקדמיה תמיד להמשך של האקדמיה הזאת. מחוץ לפוליטי, אך פוליטיקלי אקסטרים, עובדה, חופש אקדמי וקביעות. זה רק בגלל הסיכון העצום מול החשיבות העצומה של סוקרטס, עכשיו. עכשיו, המדינה מאפשרת אותו, אותך סוקרטס. לך תבקר מוסד כזה, סליחה מדינה כזאת, שמאפשרת כזה מסוכני. את סוקרטס. אם תרצה ואין זו הגדה לומר: המלך פילוסוף כבר כאן, התחתנה החוכמה עם המלוכה.אחדות הממשי והרציונאלי, אחדות התיאוריה ופרקסיס. איך לייבוביץ׳ אמר? איך? עדיף פורנו פסלים.

רולס יגיד צדק רזה. בלי ערכים, לא להגזים, או כל הערכים שיש באותו מקום. וגם סובלנות. א הפרופסור סובלני לפלסטיני. ומצביע מרצ.

הנה רולס: עוזר לערד.

רולס- מסך הבערות של העמדה המקורית:

אתה יכול להיות רופא או מוכר בסופר. אתה לא יודע מה תהיה. האם תבחר ב-10 שקלים לרופא ו-2 שקלים למוכר בסופר. מסך בערות: אתה לא יודע מה תהיה, רק שאתה קורא את זה ורואה את עצמך בתור הרופא, אבל בכל זאת, מה תבחר. אתה לא יודע, מה תהיה! אז אתה תבחר ב-10 מול 2 או ב-9 מול 3? בשני? תזכור? אתה רציונאלי, לא מהמר- זאת אומרת, זה ברור שהיית רוצה את ה-10, אבל מהעמדה המקורית, תהיה גם צודק, אז 9? תאר לך שתהיה מוכר בסופר, אז 3, כן, 3, אפס. יאללה. אני צודק.

זה היה עקרון הבחירה של המיני מקס. אתה רוצה תועלת, מיקסום רווח, זאת רציונליות של תיאוריית המשחקים. מסך הבערות? אינך יודע מה תהיה, כשאתה בדיוק זה: אי השוויון ההיסטורי מוערך על ידי חברה שמעריכה אי שוויון טבעי ומאמץ היסטורי על פיו, ועדיין ועדיין. כן, זה הטאבולה ראסה של הבורגני, ועדיין: אתה לא יכול לזה! כי אתה רציונאלי. לכן, רק אם לא תהיה מהמהמרים האלה, כלומר, לא תרצה את מה שחושק, אלא את מה שבטוח, רק אז תגיע באופן צודק למה שלא צודק כלפיך, אבל הוגן. בעצם, היית צריך לקבל יותר, אבל תזכור. לא בחרת את זה לכסף וזה צודק.

עכשיו, תזכור, לא צריך לשאול את האחר כי העמדה המקורית הזאת היא אחד, אותו אדם שהנחנו מראש. אז לא צריך לשאול את המוכר, כבר סידרנו. אין צורך למכור לו. וגם דוד שאל את מיכאל. תזכור, תמיד: את העיקרון השני. אתה לא מהמר, אבל! תמיד יכול עוד ועוד, מכון או עיסוי או מכון עיסוי? עוד משכורת, להעלות את המשכורת הרגילה? סבבה, כמו עלייה במדד. אחד עוד 5000 שקלים, השני עוד 3 שקלים?מה אתה רוצה מהח״כ אם זה הפרופסור? הצדק של האקדמיה. המורה שלהם לצדק.

מעולה. צדק. העיקר שגם העני ירוויח מזה! טראמפ זה. העיקר שהמצב שלו יהיה טוב יותר. הפערים לא חשובים. זה לא רק מחלחל, מוסיף, וזה לגמרי פייר ופייר? זה פיירלי האמת של הצדק. מסך הבערות של קריאת המשכורת. אתה קורא את התלוש לצדק. עכשיו, איך רוסו אומר:

לקבל את אי השוויון כאילו תלוי ועומד ומשקף את אי השוויון הטבעי זה לקבל את עבדותך. אחר כך: באותו אי שוויון: אריסטוקרטיה של מצויינים זאת צורת השלטון הנעלה ביותר- קצת. אריסטוקרטיה תורשתית היא צורת השלטון המושחתת ביותר.

לפני זה, במאמר על המדעים והאמנויות, מדבר כאדם הפשוט לאדם הפשוט, כשהוא מהמורים הגדולים של האנושות. הם לא היו צריכים את האקדמיה. הבעיה של האקדמיה היא לא הכסף והשחתה אגב הדיבור לכסף, אלא העדר החזרה אל או הייעוץ ב- כל מקורות ההומניזם וכך אמירה של הסטטוס קוו כאמירה חוזרת של הפוליטי של החברה. על הרצון הכללי אמר כי כללי כדמיון מחדש או שקר אצילי או אזרחית, היכולה להיות כללית דיו בשביל כל יושבי המקום. זאת יצירה עבור האנשים החיים, מהאדם לאזרח, אבל כל בני האדם במקום עצמו, בשטח ההוא, לאזרחות.

הנה,ליוונים:
https://www.facebook.com/avikujman/posts/5608209285859546

עזבו את השטויות של טלמון וכל הטיפשות של רעיון כביטוי ולא כפילוסופיה, ככה להכריח אותך להיות חופשי זה גיליוטינה, וזה נאצי, טלמון: אהבת מוות לחיים. הרגו כל יופי וצעקו פאשיזם.

הייתי ממשיך, אם יהיו לפחות 1000 לייקים.

כי זה על האני וההכרה וכסף זה הצבור, צבור, צבור, כדרך לאובייקטיביזציה של הכרה. רולס טוען שהאדם לא קנאי. איזה מטומטם. זה על האני, ומשם המסורת של הליברליזם מתחילה, אפרופו, המאבק על ההכרה.

המצאת הכסף היא התחלת הצרה של אי השוויון במצב הטבעי. אבל גם פתרון הבעיה של הובס. אגב הפרשנות של רוסו ללוק: האמת. הבעיה של רוסו לא מתחילה בזה שהמציא את הכסף. זאת הבעיה של ״לוק החכם״. אבל לוק היה חכם כי באמצעות הכסף הוא פתר את המאבק על ההכרה אצל .שהרי רוסו טען שאצל הובס מאבק ההכרה על הראשון יהיה, אז, סופי באינסופיות או עד, יימצא האדם האחרון אכן אחרון בעולם,לא מוכר על ידי אף אדם.

הגל יעבוד על בסיס הבעיה הזאת.

עזבו, לא חשוב. הכל בולשיט. גלים של שיט:

מרקס: יש שני מצבים של קפיטליזם. הערך העודף גם. המעבר מהמתנזר הקפטיליסטי, המשקיע שוב ושוב ואת הכל במפעל – הרוח הפרוטסטנטית של וובר היא המצאה מיותרת- לקפיטליסט הנהנה מייחודיותו לרכוש מותרות אחרות, מאי האפשרות של האחר, קשורות לשינוי בתפיסת הערך העודף כמקסימום של רווח מול מינימום של חיים. שהרי, ברגע שזה הופך להיות, גם על המותרות: תקנה הכל מאמזון ורק אמזון כג׳יף משחק בחלל כי אין לו מה לקנות, שאתם כבר קונים, הרי שהערך העודף חייב להתחשב באפשרות שלך לקנות את המכונית של פורד וטוסטר.

אבל שיהיה קשה כדי שיהיה יפה. כדי שתהיה גאה. זעיר בורגני. והנה 15 דולר לשעה למוכר. הפרופסור רק מפריע. ללא צדק.

במובן הזה, המורה של צדק הוא פורד ולא רולס. בזוס!

חוסר ההבנה הפשוטה הזאת, אגב אלפי, עשרות אלפי, מאות אלפי התייחסויות לרולס, עזבו אחרים, קשורה גם לקריאה ובטח לכתיבה. הבעיה ברולס, ישר לומדים. ממושג למושג, כמושג. מושג זה בכלל דיסקורס. במילים אחרות ולסיכום: תהיו בשקט. אולי מיליארדים, אולי? בטוח. מיליארדים של מילים על כלום. פילוסופית, ראו עניין זה אצל הוסרל, הערה מספר אחד. כך, אמנם, הוסרל לא כזה חכם. בטח לא גדול. אומר מה שאמרו. ועדיין אומר אחרת את זה ומהעולם האקדמי, מאמרים, עוד לפני לפני. אנחנו ממשיכים קצת ממנו, אגב טיפטונת על המילה הלא מדברת ולמה אתה חייב לדבר אותה אחרת כדי לדבר באמת. קודם המתחם. יצאנו.

הוסרל
https://www.facebook.com/avikujman/posts/5599322680081540

לגבי אקדמיה של טיפשות משהו, בטח נעלבת. אז החמצת, אמרת, תסכול, השלכת. לא כפרה, אסביר: האם קללות מגוכחות הם לא בדיוק השילוב בין הנמוך לגבוה כמו שני דברים אחרים, נניח. למה להניח כמו להראות: ההורדה של הדיסקורס מתוך המכובדות המעופפת שלו, זאת שאופפת אותו, כך את הקורא. אני מתכוון לכך אה לה מונטיין. כלומר, גם הפילוסוף הולך לשירותים או מילא אחרת, מילה, מילה אחרת, למיצוי החרא הזה? מכאן, זה חוזר לחיים או קורא להם לחיים כי הם רגילים לקרוא תחילה. לחקור תחילה. הם רדומים ללימוד. לא ערים לשאלה ולבין לבין.

הנקודה השניה: או רגע, רגע: האין זה כמו, קצת כמו, בדיוק ההיפך ובכל זאת הניסיון להביא את הקורא לדר עם הטקסט. מקיוואלי אומר כי בלילה הוא לובש את גדיו היפים ביותר, שעה שהוא לומד, כלומר, קורא ככותב משוחח, עם מוריו הגדולים. בגלל שהיום הלבוש קשור ללבוש הסוגר את המילה, האם מקיוואליזם איננו רע כדרך לאפלטוניזם? עזבו, האם אין חלק מהחברות שבין הרטוריקן לפילוסוף באחד, באפלטון. תחשוב, נו פרופסור אידיוט, תנסה לחשוב כבר. יכול?

בנוסף? נקודה שניה, כאילו. במילים אחרות, אבל מדברות:

האם זה לא יכול לקיים את ההיפוך ההוא. מהמטאפורה לשפה החיה המערבת שוב את אני כקורא שבודק את הכתיבה ביחס לשאלת האני? נגיד: יושבי המערה אזוקים לדעות הקדומות שלהם אומר כלום. זה נקרא. זה עליהם. מה זה קשור? הם קשורים לזה. אנחנו קוראים. פילוסופים. לא. יגיד. הם דומים לנו? האם זה דומה לצורך שלי להגיד את זה בקיצור כי אין עם מי לדבר, אז לקלל לך תזדיין. וזאת קללה כי הם מאוננים בכתיבה שלא קורא, גם הם, כשפיזית, הם קוראים? עוד פעם? לא זה לא קשור. הא סליחה. כמה דרמות. קרא את המשכורת.

בהקשר הישראלי זה מאד ברור. אין באמת מסך בערות. זה בסופו של דבר כמו שאומרים על הכלב. שמים לו מטפחת על העיניים, הוא חושב לילה, אז הולך לישון. אבל גם ישן בבוקר וזה לא עובד. אבל הנה השוואה בין אדם לחיה. מסך הבערות. שמים לפרופסורים וסטודנטים! מטפחת על העיניים, אתם נרדמים, וזה בכלל אוטופיה לכלבים.

המערה של אפלטון, זאת לא הפוליס לעומת הפילוסוף, זאת האקדמיה, נקודה. לפני מותו, סוקרטס מספר בפיידון או לך תזכור מה המציאו פהֿ על ההפלגה השניה שלו, על הניסיון השני שלו לפילוסופיה.ה שם, הוא אומר כי ניסיון ישיר פרה סוקרטי, שאותו ניסה, כשלמד את הטבע, מעלה בפני מאור פניך את השמש, זאת מסנוורת, וכך מעוורת אותך, במבט ישיר. אתה צריך את המילה כ-image, בין מהות למשמעות, לפיתוחה, או המילה המפליאה בהיות המוכר אטום פתאום כי פתוח פתאום, זאת היא השתקפות על הקיר, הפער הזה של ה-image- סופיסט.

דיון. כאן, מתחיל הפילוסופי. או ראה ועניין העין, להבדיל מהמדע, המתורגם כאן, אגב תחילת המטאפיזיקה, פנטזם, פער, ההרהור הפילוסופי נכנס, וכך נתחיל, בשאלה על השאלה לשאלת., מה זה כדבר הזה ; מה היא פילוסופיה, בפעולה זו. מטאפיזיקה. א-ב. איך אומר? האסירים אזוקים בתוך הדעות הקדומות שלהם. זה לא אומר הרבה. המטאפורה הזאת לא מדברת. מדברת החוצה. צריך לחזור חזרה. מנשוא לנושא עם הנשוא כנושא נישא על ידי האני. אז הוא משנה. אנחנו לא מסתכלים עליהם עוד. הוא אומר. הם דומים לנו. כלומר, הם הומצאו כמטאפורה מהמילולי, לא, ההיפך, זאת שלילת החוץ בשביל השלל, התמיד שואל את השאלה של האני שוב תוך שמדבר אחרת כי הדיבור אחרת הוא זה שמביא את השאלה, מה? אלוהים הוא הוויה. אז נמשיך. שטויות. סתום אטום. רגע. תהפוך. ההוויה היא אלוהים? מי מדבר כאן? חוזרים לסובייקט אחרי המעשה, המסדר אחרת את המושגיים אגב הפרפרזה האחרת של האקספוזה. האקדמיה נרדמת אל ה-image של המילה, אפילו לא במערה.

חשבתי אמבגן קצת ביקורתי. + איפה +. פוסט קפיטליזם כפוסט מרקסיזם.

No tags for this post.
רשומה רגילה

השאר תגובה