ניטשה מקור הטרגדיה התחלה שננטשה

Estimated reading time: 11 minute(s)

פעם אחת קוראים את כאריסטו, מול קטרזיס, יותר בכיוון של הומופותיה, כי אי אפשר להתעלם מעוררות בתשוקות לפני, במקרה הזה, ניקויים מתוך העודף, והחזרה אל שיווי משקל. אבל ניטשה לא חושב על קירור מנוע. פעם שניה, קוראים אותו הגליאנית, דיוניסוס מול אפולו, כשלישי השקט הנוצר, אגב החוכמה של אוריפדס, הנכנסת כאסקטרה משוררות, לתוך הלהקה (שלגל, גם), אבל דיוניסוס זה על שיגעון, ואפולו הוא מקרה מיוחד של זה או שיכרות, בתוך הטרגדיה.

אבל הכי מכעיס, זאת הסובלימציה. המקור הוא דווקא כרצון להמשיך עוד מאותן תחושות, שוב, לא החלפה מתוחכמת, כמו רצון של מיתוס חי, נראה, נגלה. כאן מקור הטרגדיה הוא המלחמה הקודמת, הגדולה, כמו של אך זאת אמיתית, כאשר האמת שלה, בזמן עתיד, היא הטרגדיה. עכשיו, נכון שהמקום של הטרגדיה הוא על סוף הטרגדיה בסוקרטס, אבל אם מדברים על ואגנר כאן, אז זה חייב להתחיל במטרת הטרגדיה, וזאת המלחמה באפולו או בניצחון של אפולו במציאות שבה דיוניסוס מוסתר. כך, למעשה, הסוף איננו בסוקרטס . כאן, אני טוען כי זה כלל לא סוקרטס. סוקרטס, הוא המומנט משנה העולמות כי הוא זה שמאפשר את ניטשה, ומה שנברא כאן זה הסוף דיוניסוס פילוסוף או באפלטון דיוניסי. זאת כבר הקריאה לניטשה, מתוך ואגנר, ממש כמו שהבעיה אצל ואגנר היא הטון האחד של ואגנר.

פרפרזה.

האדם הדיוניסי הטהור הוא לא בן אנוש מלא. אך, בניגוד לחיה, הוא יכול לעמוד בפני הפראות של הדחף הדיוניסי, וב”נוכחות בו זמנית של צלילות ושכרות“ מתבטא המצב הדיוניסי, לא הטבעי אלא האסתטי. הדברים מקבלים אז את הקול “שהעולם האפוליני הסתיר באופן מלאכותי”. אף על פי שקיים עולם אפוליני, אין אדם אפוליניסטי גרידא, שכן האדם אינו יכול להיפטר לחלוטין מאימת הקיום. האמנות האפולינאית, המפשטת, הבוחרת, המבדילה, היא תגובה לאימה זו, המסווה אותה, הופכת אותה לנסבלת ואף רצויה על ידי ייצוגה בצורת ריבוי תמונות הפזורות בחלל:

השלווה של האמנויות הדוריות, החיוך של הפסלים, נועדו להדחיק את היסוד הדיוניסי. “ברית אחים” זו של שני הדחפים מומשה רק פעם אחת, בטרגדיה היוונית. שם האנרגיה האכזרית של דיוניסוס/, ככוח בתוך האחד, אך גם של האדם הדיוניסי, כוח בעולם, באדם/,
זוכה לביטויה המובהק על ידי ריקוד, מסכות, הסגנון הלשוני, כשם שמנוסח לתוך השיר, ואילו המראה ההגון, דמותו האישית של הגיבור, מיועד להיהרס (כל הגיבורים הטרגיים הם מסכות של דיוניסוס).

העיניים והאוזניים משתוקקות תוך סיפוק, שיכרון הופך למוזיקה והעונג בצורות יפהפיות הופך להאדרת נצח התופעות, לא רק אלא עונג המופיע בחשיבותו הגבוהה ביותר מכיוון שהוא שומר על עקבותיו של הדיוניסי: אתה נכנע לאשליה של אפולו, אבל לא לפני זיהויו באותו זמן, שזה אחד. זה המשחק של פני השטח והעומק, שיווי המשקל הזה של הראייה והצליל שמסביר את התענוג הטרגי. הסתירה והאימה “נפתרות במקהלה מרהיבה.” על ידי התאחדותם, הדיוניסי והאפוליני:

“מצדיקים את קיומו של” העולם הגרוע ביותר ”. לייבניץ?

שתי הערות לפני החזרה לדיוניסוס ואפולו.

כותב במחברות שלו לצד כתיבת ההולדה של הטרגדיה, ביקורת על או נגד אריסטו או דיניסוס נעלם אצל אריסטו. הוא אומר שאל לו להטעות אותנו. הוא יוסיף בהקשר זה כי אצל אריסטו נשלטת המחשבה של אוריפידס כלפי ה-להקה כאוריפדס, האיש החכם לצד המשורר.

אין, אבל הגדרה אחרת. למעשה, עצם ההגדרה היא בעיה מתוך ההיסטוריות של ניטשה. הוא מנסה במקום לעמוד על התפתחותה וזאת באה מהכיוון, לפיו, של המלחמה הגדולה או איזו מלחמה והאסתטיקה של המלחמה. זאת קודמת את ההתעוררות של האומנות. אפשר אולי לומר סובלמיזציה, אבל לפעמים צריך להיזהר, במיוחד כאן, בכל קריאה של לתוך זה. יותר נכון כי סיום המלחמה מביא לרצון ליצור את המראות והתחושות האלה שוב. להכניס זאת לעולם. ושוב, אם ביחס אל אריסטו, הרי שהטרגדיה לא יוצרת את מיתון התשוקות. זה לא שהאדם יוצא משם מקורר יותר. אנחנו לא בודקים כאן מעלות במנוע.

נהפוך הוא, הטרגדיה יוצרת את התשוקות הללו ממילא. כך מלכתחילה, הוא בטח יקרא סיפורו של אגב הקטרזיס יותר ברוח ההומופותיה, של הכנסה של עוד אשר יוליך לאובר -מכאן- פלוייניג אאוט של רחמים או פחד, כי כי עיקר העניין הוא העוררות של התשוקות הללו. כמו אפלטון, ובניגוד לאריסטו, הוא חושב שאין כאן שום קטרזיס. רק הגברה של התשוקות, הוצאתם מתרדמת. אפלטון, ברמה הפשוטה של הדברים, היה נגד הגברת השלילית הזאת, כי ראה בהן, תוצאות של תודעה עצובה, וזאת משום שהוא, כמו אריסטו, אולי נכון למקרה, ראה בכך מיתוס מן העבר, משחק חתום וגמור. לא אפשרות של פתיחת הדבר לפעולה כמו לאנטי פעולה.

אצל …הריח המסריח של הגליאניזם – אולי פשוט לא רציתי להמשיך את זה. עדיין חושב שהסופיות של הדיאלקטיקה זה עיקר הסכנה, לצד סכנות אחרות של ניטשה. פעם, אולי פעם של עתיד, עסקתי קצת בטרגדיה. ״קצת״. טוב. לא יודע לאמוד את זה או את עצמי ביחס. בכל מקרה; אתמול ניסיתי לראות מה קורה לגבי ניטשה, מה החדשה לגביו. לא משהו. מצאתי את זה אצלי באחד המיילים. לא סבלתי את ניטשה. היום, אני סובל שסובל אותו.

כתיבת תגובה

השאר תגובה לבטל

Exit mobile version