פילוסופיה

הייפוליט, הגל והצרפתים: הערות, לא טקסט

Estimated reading time: 32 minute(s)


באחד מקטעי המפתח, הייפוליט טוען כי:


השפה היא אתר הפיצול של הסובייקט ומה שמציע אפשרות של פיוס. עם זאת, הרוח היא שילוב ותנועה אינסופיים בין שני המונחים הללו, סובייקט ושפה. תנועת הרוח היא בין הופעות של מונחים אלה. בהקשר זה, התודעה עוברת שורה של הונאות או אשליות המאפיינות את השלב הדיאלקטי. האמת מתרחשת כאשר התרמיות מתגלה: התודעה – מה שהתודעה נדרשת להיות אמת מתגלה כאשליה; על התודעה לנטוש את אמונתה הראשונה ולעבור לבית אחר, מסלול זה הוא דרך הספק או, נכון יותר, של ייאוש ‘(GS 12).


רגע הידיעה המוחלטת, השגתו של המדע הגליני אינו הישג היסטורי, אפוסי, מן הסדר הגבוה ביותר אלא רגע חגיגי של הודאה באי אפשרות הסינתזה או כניעה לחוסר האפשרות של הרמוניזציה בין אדם לעולם. היפוליט קובע בפרק המסכם את ספרו: ההבחנה בין ידע לאמת היא “ההתנגדות הפנימית של המושג” (PE, II, 311; PG, 562; PM, 806). המושג זה הוויה אצלו, לא מושג, קונספט.


הקטע הראשון מדבר על הונאה של הדיאלקטיקה, כאילו שם, במילים, רק כדי להתגלות, שאתה באותו המקום, אין לו תודעת שינוי, כי הוא לא יכול לקרוא זה את, בכלל. צריך יכולת פילוסופית. את הסוף הזה ימשיך בספק מקושקש, לוגיקה וקיום, שבו בכלל מדבר על השפה כלא עובדת.. כהגל. הפנומנולוגיה שלו תקועה בתודעה העצובה. את זה לקח מ-jean wahl. תמיד גונבים, בארץ הסאלונים והסופיזם.


הייפוליט. 51 52 עושה שני קורסים. הגל. הכל זה האין- אנתרופולוגיה, שלילת השליחה כדיאלקטיקה, הוא קורא לזה, יחד עם עזרתם של מרלו פונטי וסארטר מהצד השני, דרך זה שמכנה את של קזיב, שזה להגיד הגל, כפרשנות ההומניסטית של מרקס. כאילו אין הגל שם. הגל שלו, זאת ההוייה המגוכחת של היידגר, לא עובדת, ביטל את הדיאלקטיקה, כי אין תשוקה להיכנס לעולם, וגם יש עולם לפני שיש אתה. היידגר בכלל לא יכול לדבר. יש לו פנומנולוגיה, אין לו אונטולוגיה. היטלר זה לא לחינם, שם. זה לשנות את האונטולוגיה של האדם במערב, הוא אומר לחנה. זאת המכה בטבע. ונשאיר את זה בזה. אח״כ לפטפט. היפוליט מגוחך.


היידגר מבטל את היסוד החופשי, את כל הדיאלקטיקה, הייפוליט עושה אותו דבר דרך הקשקוש שלו genesis, לא נשאר כלום חוץ מביולוגיה, וה-הוויה חזרה להיות רוח מתנדנדת על חלון. מהעץ. אולי תגיע, תתפרץ. סארטר, התפרץ. אין קשר להגל או מרקס.צריך לשמוע אותו איך הוא מדבר על היידגר, התרגום, כאירוע מכונן בחייו, אבל לא סתם. החולה הזה מדבר על זה שהוא הכין את זה, שהמתרגם בא לעולם כאיזה התגלות, בשבילו כהתגלות, קודמת.. הוא קרא את היידגר בגרמנית. הפסיק. אבל זה הכין א התרגום, האלים הביאו לו את זה. אביו היה פרופסור לגרמנית, או משהו כזה. לא הבין מילה.

מהיידגר. הוא פשוט למד שש שנים אצל קוז׳יב, ואז האחרון נהיה מרקס ההומניסט בהגל והוא קיומי. אחר כך -no-thing ודיבר מרקיסזם, הנערף, אז היה צריך לחזור קצת לקוז׳יב, אבל הוא לא מסוגל ללכת צעד אחד. אם היה מתחיל במקום no-thing ב-given, אז יכול היה לדבר על חופש. אחרת, זה על השפם של ברינקר.


כך, הקודם, עם הפרשנות ההומניסטית למרקס, נהיה היידגריסט, כי סארטר מדבר מרקס, מה אני יודע. זה בכלל לא חשוב, קוזיב כן או לא. סארטר פשוט תמיד לא נוכח שם. זה חשוב לא שלא ידעו דבר. קוז׳יב חושב שהוא טיפש, בטח, וזה ממש עניין אותו, אבל ארון עשה סדר בביוגרפיה שלו. ציין שבא. זה שוב לא חשוב, כי לא בטוח, מה הפיתוי האמיתי, אבל קודם העין מתפתה, ואתה יכול לראות. מה שיכול לראות. אתה גם רואה, אבל, יופי שלא יכול לו, במיוחד שאתה מלך העולם.


הייפוליט: ״הדיסקורס הדיאלקטי כל הזמן יכול להיעצר וסקפטיציזם הוא כל הזמן אפשרי״. כן. זה לא נכון. קשקוש גמור מן המורה הגדול להגל, המתרגם הראשון של הפנומנולוגיה וכיוצא באלה. סקפטיזם אף פעם לא אפשרי בדיאלקטיקה מטבע הדיאלקטיקה. סקפטיזים מניח את החוק של אריסטו לגבי הסתירה המהותית. א יכול להיות רק א. הוא לגבי צמיחה. א לא קשור לב. רק בתאונה. אין קשר אחר. מעבר לכך, בדיאלקטיקה של השיח, שלילת השולל זאת שלילת ההבחנה עצמה. שלילת הב. היא בבחינת אי אובדן אבל אצל הגל, זאת ההתפתחות של התודעה, התודעה של האני כבסיס של הדיסקורס. כמובן שיש כאן גם פעולה, וזאת הפעולה השוללת של האדם כהיסטוריה. סיום ההיסטוריה הוא בבחינת סיום הדיאלקטיקה. מזה שהאדם הוא ההיסטוריה ואנחנו מגיעים למרחב כזמן וכנצחי- אין לספקנות שום משמעות. אתה בתוך ההיסטוריה. אתה תמיד מונע לביטוי עצמי בהיסטוריה.

לויאליות. סקפטיזם זאת תודעה עצובה. עוד צורה של לחיות של יחס עבדותי – דתי – עוסק במוות. אצל הכל הכלום הזה הוא בדיוק החירות של האדם כייצור שיכול לשנות את המציאות. ההיסטוריה היא היסטוריה של שינוי. או שאין משמעות לזמן. מה שהייפוליט עושה הוא להפוך את הכלום לבסיס הכל וזה בעצם המוות של האדם. הוא מוציא את האדם מההיסטוריה. הוא בעד התודעה העצובה. כך אומר: הכלום הוא כלום אחר באדם מאשר היותה טבע חי כמוות והיעלמות בטבע, מהטבע. הייחודיות שלך זה מחייבת מחשבה על המוות. ברור שזה אידיוטי לחלוטין להגל. אנחנו מתחילים כתשוקה בתשוקה במאבק על ההכרה. החיה לא עוברת את הגבולות של תחושת העצמי. האדם לא חי מול האובייקט כאדם חושב כי אז הוא האובייקט. הוא לא יכול להיות אובייקט כי הוא אני פוטנציאלי ותודעה הגליאנית אבסולוטית מלכתחילה. ההבדל בין החיה לאדם הוא בדיוק העצמאות הזאת מהטבע. העבודה של העבד גם משנה את הטבע. אנחנו לחלוטין בטבע שני כהיסטוריה. הוא טוען היידגר. עוד ציטוט ממנו. אותו עמוד. בלתי נסבל:הפנומנולוגיה של הרוח מההתחלה עד סופה, הסוף שבו הנפש היפה דוחה את ההכרה האוניברסאלית –

מה?! – טובעת לתוך הכלום, שהוא הביטוי לכישלון המוחלט שלה. הוא מדבר על סוקרטס כעל אלימות שהופעלה עליו וזה תמיד יכול לקרות. הדיסקורס תמיד יכול להיפסק. אני לא יודע על מה הוא מדבר. אצל אין אלימות על סוקרטס. סוקרטס זאת הטרגדיה האמיתית. לא אנטיגונה עבורו. הוא הוציא את האתונאי מהחיים המיידיים שלו כששאל אותו שאלה על השפה ונתן לו להיות אני כמגבלה. ככה הוא קידם אותנו מהיוונים על ידי זה שהצביע על הבעייתיות העצומה בלי החזרה השנייה. זה מצב טבעי. אין אני. אגב , אנטיגונה. על פי הגל, זה בא באמת אחרי סוקרטס שהרחיב את האפשרות לאני. יש יריבות בין המשפחה לעיר שוב. האמהות טוענות לפרטיות של הילד, לא עוד להיותו חייל לוחם אזרח. כל התקופה מאפיקורוס, סטואה, נצרות, אנחנו בעצם בבעיה שבה כולם עבדים וכולם נהיים מושחתים. כולנו בשלילה של אפשרות השלילה מול שלילי מוחלט או היעלמות מוחלטת מהפוליטי.

אז זאת השעה של התודעה העצובה. הייפוליט תמיד שם. בתודעה העצובה. הוא במוות. בהיעדר הדיאלקטיקה. אין אצלו מהפכה צרפתית. אין אצלו נפוליאון. אין אצלו אימפריה הומוגנית ואוניברסלית שבו העבד והמאסטר מבטלים זה את זה. —-ציטוט ארוך מהספר שלו על הפנומנולוגיה. תנועת הרוח של המאוורר היא בין הופעות של מונחים מנוגדים שתמיד נמצאים בדרך לדיאלקטיקה שלילית . בהקשר זה, התודעה עוברת שורה של הונאות או אשליות המאפיינות את שלבה הדיאלקטי. האמת מתרחשת כאשר התרמית הגדולה מתגלה: התודעה – מה שהתודעה טוענת לדיאלקטיקה של התודעה העצמית, המגיעה לתודעה מלאה, מתגלה כאשליה; על התודעה לנטוש את אמונתה הראשונה ולעבור לבית אחר, מסלול זה הוא דרך הספק או, נכון יותר, של ייאוש ‘(GS 12)- התודעה העצובה, רגע הידיעה המוחלטת, השגתו של המדע הגליני אינו הישג היסטורי, אפוסי, מן הסדר הגבוה ביותר אלא רגע חגיגי של הודאה באי אפשרות הסינתזה או כניעה לחוסר האפשרות של הרמוניזציה בין אדם לעולם. היפוליט קובע בפרק המסכם את ספרו: ההבחנה בין ידע לאמת נעוצה ב”התנגדות הפנימית של המושג” (PE, II, 311; PG, 562; PM, 806);

פירוש הדבר דרמטי הוא: פירושו שידע אינו מתמקד בהוויה, אפילו במהות. ההוויה נראית לתודעה כזרה לעצמי; מצידו, העצמי, עם ההשתקפות שלו, נבדל מההוויה. מסיבה זו כל פילוסופיה המוגבלת לאפיסטמולוגיה עשויה להגיע לשיאה מול הדבר עצמו, בייצור אטום שהוא בלתי חדיר לידע. ידע תמיד יהיה הבנה של ידע סובייקטיבי; בסיס הדברים, ההוויה, תישאר הטרונומית לאדם. אין הגל. not conceived. שם כדי להסביר את האפשרות לניכור ואכן את הפחד מהמוות. המערכת של היא אלוהים שלא ידע ישו ואדם שלא ידע כי הוא ההתפתחות של החיה לתודעה העצמית, המחייבת את האני והאני המאושר מתחילת התהליך המבקש את התשוקה של התשוקה. אצלו יש מודעות, אין תודעה. היסטוריציזם, לא היסטוריה הנחתמת במלאות. אין אצלו גם רקולקשן. What is at issue here is all

human experience: theoretical, practical esthetic, and religious. Human experience allows the self to discover itself and substance to reveal itself to itself. This experience necessarily takes place in time, for within consciousness ―the whole, although not conceived of, precedes its moments .That is why ―time is the very concept that is there and that presents itself to consciousness as a vacant intuition.‖ Time is thus the disquiet of consciousness that has not attained itself, which sees itself as outside itself. ‖ (PE, II, 305; PG, 558; PM, 800). (GS 579)

אין מה לומר על זה עכשיו. זה לא קשור לפנומנולוגיה בכלל. הוא נשאר בקאנט + שפה + פסיכואנליזה עם היסוד התיאולוגי שלה, וקאנט חוזר לדקארט. הוא מוסיף את הסופיות של האדם ולא מצרף את ההיסטוריה הדיאלקטיקה אצלו נכשלת מלכתחילה. להכיר בייאוש / הכרת ההכרח. הדיאלקטיקה איננה שלילה לגבוה ולמלא יותר, אלא שניים המתנגשים תאונתית זה בזה. אין לו את מול קאנט, שזאת תנועה לאריסטו. בכל מקרה, יש כאן שקר תודעתי שמתקיים כאילו הדיאלקטיקה אפשרית, כאילו הדיסוקרס השלם, המוחלט, המעבר דיאלקטיקה, אך הוא לחלוטין כפוף, ביסודו של דבר, לתודעה העצובה והיא תודעת המוות. אתה בורח לשם, לשקר הזה וגם אתה צריך את המקור של הפרשנות. המוות משחרר אותך אצל הגל כי אז כלום ידבר אותך, כמו גם עצמאות מזה שמעבר לטרגי ולקומי, שאתה כמו מריונטות במשחק שאיננו שלך. אתה גם צריך לסכן את עצמך כדי להיות אנושי ולהשיג חופש בעולם הזה. הוא טוען שלא. די מבטל את האדון והעבד כשהוא את הדיאלקטיקה. הוא מבטל אותה כשהוא מבטל את האדם כהיסטוריה ההופכת את המרחב לזמן הנצחי כשהגל מגלה את הזמן בפנומנולוגיה ומגלה אותו כאדם שהוא נצחי, במובן של השתתפות במוחלט שלא מצריך עוד שלילה ומאפשר תיאור של הכל בתוך מערכת מעגלית. דבר מאד חשוב: אתה צריך להיות הגל בפנומנולוגיה, אתה הפילוסוף המתחיל ללכת לחוכמה וזאת משום ההיסטוריה הפוליטית והראייה של סופה בנפוליאון. הוא לא מתעסק בדיסקורס. בנוסף, כאן אתה צריך להסכים ואז אתה נכנס למעגל. המבחן מתחיל בסיום הזמן המאפשר גילוי הזמן, במהלך של גילוי האני מול הדיסקורס שממשיך להיסטוריות של, אך גם לאנציקלופדיה וללוגיקה. הוא שוכח זאת כממציא לוגיקה וקיום כחיבור אחר העוסק בכלל בשפה ובעיית השפה שכבר משאירה את הגל ללמוד שחייה מחוץ למים, כמו שהגל אומר על קאנט. —הדיאלקטיקה תמיד נכשלת. אנחנו תמיד מוגבלים למוות שלנו. ההכרה בזה היא האבסולוט היחידי. הוא בא אחרי קוז׳ב וכשכל מי שלמד אצלו ישב כבר בקפה של היידגר.


אין לי כוח לכתוב ולקרוא את מה שכתבתי, על צרפת. אבל אלתוסר בשום פנים ואופן לא קרא את הקפיטל, התעקש לכתוב גם נגד הצעיר כי לא רצה לכתוב, כדי לא לקרוא, על ההומניסט, שמרקס היה, עד שנה שעברה, זה בכלל על המדע, והיה אידיאלוגיה, זה פסיכי-פסיכי. היית צריך לחיות באותו זמן כדי להבין טירוף כזה. אז למרקס. חזרה למרקס.

אף פעם לא הגיע. אבל טיפה. על הקפיטל. מרקס ההומניסט זה מרלו-פונטי וסארטר- הם נהיו קיומיים, מרקס קומי, אגב הייפוליט – הם למדו לפני שעברו להיידגר, אצל קוז׳יב, ואז עברו מהפרשנות ההומניסטית של קוז׳יב למרקס- לא הגל! ככה הייפוליט הגדיר, שהוא עשה היידגר באין שלו, מסיים בתודעה עצובה, גם את זה גנב – ז׳אן ווהל כותב על החרדה של דנמרק – טוב שעשו ציפרלקס- וכותב עוד מאמר אחד נפלא על התודעה העצובה של הגל, לא מסביר כלום, רק אומר שככה קרא לזה אלתוסר – אגב קולטי, איטלקי, ספר בצבע תכלת ואני עם סימונים בצד, מתרגם ממה שהבנתי- מתייחס אליו.הוא אומר משהו על הוויכוח – מרקס הצעיר, מרקס ההומניסט.

הכי קורע? הוא אומר שזה וויכוח נגד גראמשי. אני לא זוכר שנים ושמות של אנשים, את הובסבאום זוכר כשם, וזוכר שכותב על איטליה וגרמשי, שמהדורה שלו , מכובדת, עם כל כתביו, ראתה אור – אזזזז- לא לפני הרבה שנים וגם מדינות אחרות, בלה בלה, אלתוסר, אני חושב, קרא אותו באיזה דה-לימון של בית קפה, כי קולטי ציין כי מתווכח עם גראמשי, ואז הפסיק מהר. הוא כנראה חשב שזה ספר חדש, או שגרמשי מתווכח על זה, כשהוא כותב מזיכרון, על מה שקרא פעם, וממשיך לדון איתו – למרות שענייניו עם לנין בכלל. לנין כותב הערות על אפילו. הוא קרא. אלתוסר, יש שמועות, מישהו משועמם בדק, שמועות, כנראה תרם את הקפיטל לעלייה האתיופית, קראו לה משה והוא התרגש. גראמשי, שלום: מרקס הצעיר או קפיטל? הראשון היה הומניסט?לאקאן, חזרה לפרויד? חזרה למרקסֿ?

היחידי שהיה לו מרקס כי היה לו הגל, זה לאקאן. הוא לא היה פסיכואנליטיקן. הוא היה פסיכיאטר. עצמאי מהכת ההיא. ההרצאה של קוז׳יב על המשוגע אצל הגל? זה דיון עם לאקאן. כתוב ברשומות, עם מחמאה, כהערה, שזה היה טוב. קוז׳יב כותב על לאקאן. פוקו כתב אצל ההיידגריסט על השיגעון. הייפוליט הרצה עם על השלילה מפרויד. אין לו שלילה, שלל אותה,מהגל… אז הלך לחפש אותה אצל פרויד. לאקאן מסתלבט עליו. לאקאן, אחרי הסמינר על הגל, המשיך עם סמינר בבית שלו, הוא היה פסיכיאטר! קליניקה פרטית מכתבים מכתבים לקוז׳יב, מתי הוא יכול לבוא והוא ישמח. לאקאן, כותב: חרגנו, מעולהֿ? קרא הובסבאום. וגם על הובסבאום קורא את אלתוסר. זה לא וויכוח על כלום. אין שם מרקס. כלום. הוא לא מבין מה זה. ולמה זה?

ולא. זה לא מהפכני. זה מקורי כמו אקדמיה. אף אחד לא יכול לחשוב את זה. טוב שהובסבאום כתב ככה, אפשר לשלוח לינק. לא חוזר לפרויד. אבל אלתוסר, כותב על פרויד ולאקאן:הוא אומר כי הפסיכואנליטיקה היא על לשבת כילד ולאכול מרק יפה כי אם ככה, אז גם לך תהיה, גם אמא, כמו לאבא, כשתגדל. ואז היא באה, והוא רצח אותה. אכל מרק בבית משוגעים. לאקאן על קוז׳יבֿ:המאסטר היחידי שהיה לי.—אלתוסר והשבר האפיסטמולוגי, אגב היום ההוא בשבע ודקה, שמרקס צחצח שיניים דווקא בשבע שתי דקות, וכך עבר מאידיאלוגיה ללא פועלים, רוח הבלהות זה אנגלס מציק לו שיכתוב את המניפסט, למדע, ואז המדע הוא מבנה שרק הפסיכוזה מסבירה. קפיטל זה הפנומנולוגיה של מרקס, בלי אנציקלופדיות אחר כך בלי לוגיקה. מרקס כן עסק במדע, כשכתב דוקטורט על היוונים. אתה צריך היית להיות צעיר, אוניברסיטה בטח, כדי להבין דבר כזה, כמו אלתוסר. אתה פותח אותו, שניה והבנת, טוב, את מרקס, הוא אפילו לא טרח לקרוא. אינטלקטואלים היו רוקסטארס.

No tags for this post.
רשומה רגילה

מחשבה אחת על “הייפוליט, הגל והצרפתים: הערות, לא טקסט

  1. פינגבק: הפילוסוף הגרמני הגל, על הדת: הגורל של התיאולוגיה הוא אתאיזם - אבי קוג׳מן: מחברות פילוסופיות

השאר תגובה