ישראל, פילוסופיה

האג או בית המשפט העליון? להאג

Estimated reading time: 58 minute(s)

חופש העיסוק. מהפכה חוקתית. החופש לרכוש פרטי. זה העניין הליברלי. הפרופרטי זה האני, ליטרלי. וזה מתחיל באדמה, מרחב פרטי, ביכולת לגדר. זהו גם חופש התנועה האמיתי שלא במסגרת של כיבוש, כמו מדינה דמוקרטית. חופש הרכוש הוא גם חופש העיסוק. לא צריך להגן על זכותו של העבד. בכל מקרה, זה עלבון לטיפשות ומראה כמה המקום הזה טיפש מספיק כדי אפילו לא להיות מניפולטיבי או מושחת דיו בכיבוש מילים של צדק, שלא יכול לראות כי זאת המסורת האמיתית שממנה הליברל מדבר, כאן הפכו, והתהדרו במהפכה שאיתה רצים בעולם כפנים יפות לכיבוש, וגם לכאן, הוויכוח כוויכוח בתוך עולם מושגי, הדמוקרטיה הישראלית החיות שלה, הויי ואוי. אולי זה קצת חשוב כי המאבק המשפטי בעולם הוא פוליטי ואין שום מאבק אם ניצבת כדמוקרטיה קודם מבית ואם ישראל, כך, היא המסגרת היחידה עם משפט של צדק מתגונן, ומתגונן כי הליברלי דמוקרטי ייטה פחות למלחמה מתוך הנחות ליברליות הובסיאניות של קומודיוס ליבינג.

זאת נקודה קטנה ולא חשובה מני רבות, בתוך עיקר אחר. אבל אם לא יודע להתחיל מהובס, לעבור ללוק וכן הלאה. או להתחיל במונטסקייה אגב ארצות הברית ןן  ולדבר על מבנה הסמכות, והמעבר מהספר לאב-של-האדמה-כהבטחה-לשלך, לעומת הכריתה של האחד בתוך מבנה הסמכות, לשילוש אירופאי אחר נגד השרירותיות, ואם לא ולא, אז זה סתם ברבור לפייסבוק. כמו זה. ההחלטה על שטח הפלסטינים כאל מדינה היא גרועה מאד.

המשפט לא יתחיל. אבל צריך להתחיל על השאלה מיהו האג. כי המשחק הוא מול בג״ץ שממשיך כהאג אלא אם הוא הניגוד הגמור לכל צדק, ובבסיס הצדק של הכיבוש. בית משפט חייב להיות השלישי הניטרלי. c בין a ל-b. אותו סנריו היה כבר בחומה. 

כאילו מדינה לפלסטין, זה רק להכריע על הכניסה למפתן המשפטי. גם אז, ההחלטה הייתה נגד ישראל, אבל הוויכוח הפוליטי נהיה משפטי, בג״ץ מול האג, כשבג״ץ הוא כבר האג, כביקורת שיפוטית על האג. המקרה, לא חזר להאג, כמובן, גם הטענה לזמניות הגדר מול הסכם השלום עתידי, תמיד כבר בתהליך, לא זוכה לפקפוק אלא כצחוק פנימי או ביקורת פנימית. זה שטח ריבוני. אין וואקום.

אבל, המשפט זאת אליטה קבוצתית המשחקת באותו מגרש ואגב אותם מושגים של צדק. מהותית, לא יכולים לכלום יותר ממאן דהוא מסביר ב״הארץ״ ן הדמוקרטיה הלכה לעזאזל ביום ההוא שהוא צחצח שיניים בשבע ודקה.

המשפט, כשם שלא ייטען, יכול להתחיל רק אגב שאלת הסמכות עצמה. אין ואקום משפטי. דווקא מקרי הסעד, שבהם הצדק של הכיבוש הוא פרינדלי הוא נקודת החולשה של ישראל. רצחת, ירשת, שכחת. זרק אבן? תתחיל משם. מתחיל משם. אפשר להתחיל אחרת, בכלל, אל מול מגמות בינלאומיות ברורות של הגלובליזציה, מכאן, ושל האיחוד האירופי מקרוב ממשי יותר, היותר מכאן. המשפט מלמטה מקים מערכת אחדותית יותר ויותר, של אדם אל מול אזרח, או האזרח מתחיל להיות יותר ויותר אוניברסאלי, במסגרת אליטה משפטית קרובה יותר ויותר, כמו גם ראשוניות המסחר הגלובלי או הידוק בירוקארטי-פוליטי, ויותר ויותר משפטי, גם מלמטה, ביחס למרכז האירופאי, אגב השילוב המסחרי עם ההסדרי-פוליטי-משפטי, בניסיון לייצר אימפריה אחרת לחלוטין, של נפוליאון, ועדיין במסגרת על של מדינה בתוך מדינות, שעיקר המשפט, הוא באוניברסאלי, המכיר בפרטיקולארי, כך באינדיווידואום תחת אותה מסגרת של צדק. אבל בוא נתחיל, קודם כל, במתחייב מעניין זה.

מבנה הסמכות (והמדינה) המודרנית אל מול סמכות האב:  משמעות סמכות האב היא ‘מסורת’, נחישות על ידי העבר, ‘נוכחות אמיתית’ של העבר בהווה. לכן, לדיכוי רשות האב יש אופי שהוא ‘מהפכני’ באופן חד משמעי: התיאוריה ‘החוקתית’ נולדת מתוך רוח המרד והמהפכה, והיא מחוללת את המהפכה (‘הבורגנית’) ככל שזאת מתממשת. יש שהיו מתפתים, יאללה, לומר שהרשות הפוליטית מתפוררת או מתפרקת (‘מתפצלת’) דווקא בגלל קטיעה זו. הכל כאן הוא משמעותי: שהייתה קטיעה, שאיבר הקטיעה היה בדיוק סמכותו של האב, וכי הקטיעה בוצעה בשתיקה, כלומר בלא מודע. מהפכה שהיא מניחה, מרמזת ומולידה, כל אלה ‘בורגניים’:

הבורגני רוצים לשכוח את מקורותיו ה’נמוכים ‘כזעיר בורגני- אייל שני בפיתה, הוא – באופן לא מודע – מבטל את עברו ה”מביש”; מכאן חוסר המודעות של ביטול סמכות האב. ככל שהבורגני גאה בעברו ולוקח אותו כמודל לחיקוי שלו, הוא לא מהפכן. הוא הופך לאחד רק בהתנגדותו לאצילים. אך, מעצם ההתנגדות הזו, הוא מכיר בערכה הבלעדי של אצילות, מכיוון שהוא כבר לא רואה שום אפשרות להתקיים איתה או לצידה והוא רואה בזה ערך, שכן הוא רוצה לתפוס את מקומו של האציל. לפיכך הוא שולל באופן לא מודע את הערך הבורגני, כלומר את עברו הבורגני, שבעיני עצמו הוא לא יותר מעברו כאחד ‘פשוטי עם’. רק אז הוא הופך לתמוך בחוקתיות, כלומר הוא עומד על הפרדת הרשויות.

רשות מבצעת, הווה, מאסטר, הגל, מחוקקת, אריסטו, עתיד, פרוייקטים לעתיד כחוק, ולא חוק אד הוק, כסמכות מנהל או סמכות של זה בעל הפרונסיס. ושופטת, אפלטון, נצחי, גם לא לפעולה של שינוי או בהעדר חוקה כמו בישראל, ההכפפה של ה-right מחדש.

בוא נראה זאת דרך שאלת הסמכות. וסמכות מודרנית. מה זאת סמכות? סמכות היא יחסים בין שני גורמים, בהם האחד פועל על פי ההנחיות של האחר, למרות שהייתה ברשותו הזכות או האפשרות להתנגד. סמכות תתקיים כאשר תהיה אפשרות של התנגדות, סירוב, ועדיין זאת לא תופעל. אם תופעל, כאן לא הייתה סמכות. זה מעלה את השאלה של right, שנשאיר לדיון אחר כך.

הסמכות קשורה לא מעט להובס, שעה שהאמנה החברתית הפכה את האזרח לכזה שיכול לסרב לסמכות, כאשר ההנחה המובלעת היא שהצלחת המרד היא הצדקתו. כל עוד יציית האזרח לריבון למרות האפשרות להתנגד,הוא מציית מרצון, נמצא תחת יחסי סמכות. משום שלהובס יש רק את סמכות המאסטר, עלינו לציין כי הריבון, אבסולוטי, ככל שיהיה, לא יכול לקחת ממני את החיים. זה ה-right שלי למרוד, בטח על השרירותי. עכשיו, אדון זה או גברת זאת, עלולים לזלזל, בכך, במעבר זה, אבל יש לראות לא רק שלב במהלך זה, הכולל את לוק, מונטסקייה, ועוד; אלא גם ובעיקר מול התפיסה של הסמכות הקודמת, הלוא היא סמכות האב.

סמכות האב היא הסמכות הדתית, שלטון המלך בזכות אלוהית.

אונטולוגית,  יהודי-נוצרי. סמכות האב  היא סביב causa sui, מהות מרמזת על קיום, מבנה טרינארי, גלגול. מטאפיזית, תפיסת הזמן: המשמעות הפרקטית של סמכות האב היא ‘מסורת’, נחישות על ידי העבר, ‘נוכחות אמיתית’ של העבר בהווה. בכל מקרה, סמכות האב איננה שייכת לתקופה המודרנית. השליטים מכוח הסמכות האלוהית היו דבר טבעי עד למאה ה17, באירופה ואף אחר כך.

הסמכות האלוהית היא חיצונית להיותי אדם חופשי, כשם שנוכחות אלוהית הרואה אות כקומדיה או טרגדיה מלמעלה או לחלופין, לעולם לא מאפשרת לי להיות אדון לעצמי, כאשר יש תודעה גדולה ממני שאותה איני יכול להסביר ואשר לנציגה אני כפוף באופן ,טבעי״; בכל מקרה, סמכות אבהית היא סמכות המסורת, הנשענת על שליטה בכוח האל, ושליטה כנתינות, שאיננה כסמכות מודרנית המניחה סמכות כאשר יש היענות של צד שני למרות החופש שלי להתנגד. אין אני כאן, נתין בלבד.

להבדיל, אנחנו מניחים כאן את האנושי, של א ב על פי הפעולה האנושית המוסרית. במקרה הזה כל בן אנוש, כל אדם שיכול לנהוג כבן אנוש הינו שווה בזכויותיו.  התשובה היא כן, אם נשאלנו, אפשר להצדיק את התפיסה של “אדם מוסרי קולקטיבי” על ידי ההנחה כי הומו ספיינס “רגיל” יכול היה להיות בעל אותו רצון,  לבצע את אותה פעולה, כמו הקבוצה הקולקטיבית, במיוחד שפעולה של הומו ספיינס אחד לא מספיקה להוציא לפועל את הרצון.  / כך, למשל, להומו ספיינס הרגיל יכולה להיות כוונה כמו להרים עץ כרות במשקל 500 קילו;  הוא כמובן, “אינו מסוגל” לעשות זאת, לבדו. לכן,  הוא שוכר עשרה גברים שעושים זאת בשבילו.  עשרת הגברים האלה הם אז ה”סוכן “שלו (הקולקטיבי). אבל אי המסוגלות, יכולה לעשות שכל בדמיון לתפקיד” האפוטרופוס “של קטין” חסר יכולת “(תינוק, למשל). /לכן, אנו משווים את פעולת הקולקטיב לפעולה של הומו ספיינס “רגיל”, מכיוון שהומו ספיינס כזה אמור להיות מסוגל לרצות פעולה זו.  והקולקטיביות בהכרח אדם מוסרי ולא אדם פיזי, פעולה פיזית.

במערב, יש ביישום זה כהמשך התפיסה של מקור הסמכות, מהאל לאדם או לעם – אמנה חברתית. הריבוי של הסמכויות איננו תאונתי לשבירת הסמכות האחדותית. שבירת מבנה זה שובר את הזהות השלטון עם המדינה, ריבונות כעריצות. המדינה, עכשיו, נציגיה, מופיעים כשלישי, במובן המינימאלי לפחות, של הכרה במציאות של זה שאינו מאסטר ואינו עבד, אלא האזרח,המוכר באופן הומוגני-שוויוני ואוניברסאלי, מה שממילא אמור להקפיץ את הפארטיקולארי לאינדיבידואלי, בתוך ההקשר המקיים את החיים ביחד, באופן חופשי, כך , שהפעולה הקולקטיבית יכולה לתרום להופעתו של האדם המוסרי, בכל פעם שפעולתו או רצונו אינם למעשה פעולה או רצון אינדיבידואלים, למרות יכולתו לרצות זאת באופן עקרוני, וחשוב מכך, להתנגד לכך. בוא נראה את אופי המדינה בתנועה, את הופעת השלישי, כצדק, המקיים כללי בפרטי.

איך ממצב בינארי, אי הסכמה לזכות, מובילה להופעת המדינה ומראה את אופיה, כשלישי, ובמה זה כרוך, בדיוק. 

זכות או צדק צומחת לה במצב בינארי, של ידיד ואוייב פוטנציאליים או לא, כאשר שלישי נטול פניות וחסר אינטרס, C, מתערב באינטראקציה בין שני נושאי זכות, A ו- B. כאן, ההתערבות היא כבר בשיפוט המעשה של אחד שדיכא, או עודנו מתיימר לזכות שלו כזכות, לדכא את המעשה של האחר. אנו יודעים כי לא הייתה ל-A שום זכות עדיין לעשות את המעשה הנדון, ועל B הייתה חובה לתת ל- A לעשות את המעשה הזה מבלי לדכא אותו, רק משום שההתערבות לביטול המעשה של C היא בעלת אופי ספציפי – זו התערבות של מי הוא חסר פניות וחסר אינטרס.

ההתערבות של השלישי אינה משוחדת מכיוון שגם אם A ו- B יחליפו מקומות, השלישי יתערב בכל זאת; וההתערבות איננה בעלת אינטרס מיוחד, מכיוון שכל שלוש אחר היה מתערב באינטראקציה בדיוק כמו כל שלוש  אחר, כלומר השלוש יכול להיות כל אחד; שהרי הוא מתערב מתוך האינטרס של זכות בלבד.

ההגדרה הזאת טוענת שהיא פנומנולוגית או ביהביוריסטית בכך שהיא אינה מתחילה מניסיון לנתח את הזכויות והחובות של A ו- B כמהויות, זכויות טבעיות וגם לא מהיותו של A לא B וההיפך, אלא מגדירה את הזכויות  והחובות הללו מן המתגלה, ההתנהגות, או הפעולה בעולם, של השלישי, בתגובה למעשים של A ו- B עצמם.

אך כמובן, הגדרה פנומנולוגית זו מכילה, במבט ראשון, סוג של טענה אונטולוגית, הנוגעת לקיומם של יצורים הפועלים מתוך אינטרס של זכות בלבד. אנו יכולים לדעת באופן פנומנולוגי שבני אדם מקבלים את סמכותו של השלישי כחוקית משום שהשלישי נראה להם פועל מתוך אינטרסים של זכות בלבד.

יחד עם זאת, יש תיאוריות של זכות שתמיד מציבות מטרה אחרת, בין אם רווחה כלכלית ובין אם אינטרס של המדינה, כמניע האמיתי להתערבות של השלישי. לכו, או בגלל שאיננו יודעי לב ואף אחד לא רוצה להיות מודע לכליה שלו, הרי שהרצון לבסס זכות כתופעה אותנטית, ספציפית ואוטונומית, עלינו להוסיף תנאי נוסף להופעת זכות או צדק ביחס לשלישי: על השלישי לפעול בהתאם לתפיסת צדק נתונה. בעולם של מצבים שונים, מושג צדק זה יהיה מושג הצדק של “הקבוצה המשפטית הבלעדית” של המדינה הנדונה.

במקביל לקביעת ההבחנה בין סמכות משפטית לאלימות פוליטית, הרי שזכות מחייבת או מרמזת על המדינה. כל התיאוריה המודרנית של המדינה מוליכה אותנו לכך. כדי שהזכות תוכל להיות תופעה אמיתית ואותנטית של התנהגות אמיתית בעולם – היא חייבת להיות משהו שהוא יותר או אחר מאשר הדבר הקנטיאני של הדבר בפני עצמו . ההתערבות של השלישי חייבת להיות בלתי ניתנת להתנגדות מנגד, לפחות באופן עקרוני. השלישי לא מייחל לכך וכך כשלישי, אני יכול גם, כשלישי, להכריח בכוח את הצד המפריע לסגת, ולאפשר את זה שקיווה הצד האחר לעשות, ועכשיו באפשרותו לעשות את בזכות, כחוק. סמכות אמיתית מרמזת אפוא על הקיום והיעילות של כוח המשטרה: מונופול האלימות יכול להבטיח את מציאות ביטול מעשה ב ‘, בניגוד למאמצי ההתנגדות של א’.

אך בעולם של מדינות רבות, כל אחת מהן אויב פוטנציאלי של האחר (א-לה שמיט), השלישי שייך. למדינה אחת. הצדק, הזכות לצדק שייכת, במקרה הזה, לקבוצה הבלעדית הזאת, והאזרח שייך למדינה שתפיסת הצדק מיוצגת על ידי קבוצה בלעדית אחת ולא אחרת. הזכות או הצדק של הזכות צריך סמכות וזאת בעייתית מול מדינות אחרת, עם מערכות משפטיות אחרות האזרח במערכת הבינלאומית של מדינות לא יכול להיות כפוף אלא לחוק מדינתי.

השאלה היא האם הוא יכול לעזוב אותה, כשם שהניח לוק, עוד חזרה ליוונים או שמא אין זה בחירה וכך הבחירה הקודמת- כל התפיסה של הסמכות הקשורה לאמנה החברתית עוד תופסת כאן. כדי שזה יקרה, או במצב שכזה, מן ההכרח קיומו של השלישי מול אזרחים שווי זכויות מול השלישי, כאן הזכות היא להיות שווה בפני התפיסה הנתונה של הזכות.

הכל מתחיל מהיהודי. הכל מתחיל מהגדרה יהודית ולא רק:

כאן, האדמה נהייתה לאב, או ליצירת אבות, שוב ושוב. המדינה לא אוניברסאלית,לא שלישית, ועובדה זאת הוליכה להעדר חוקה, לך תכתוב מפורשות את הלוגיקה הנחבאת של הכיבוש, למשל. החוקים או חיצוניים או תוצאה של בג״צ, המאשר בדיעבד.

בכל מקרה, אין קשר למסורת הליברלית בכלל. גם ללא היהודי. 

האדמות נמצאות בחוקים של קרנות קיימות וכל מיני קקות כאלה.

העדר חוקה מתחיל שם. והוא מתחיל בזה:

פרוייד 1928. כותב על העתיד של האשליה. חיבור זה יכול להיקרא כשאלת הנורמליזציה, תוך נישואין בין אמת לכובד, קרי בחירה באי אמונה. במיוחד נכונים לאלה שממילא חילוניים. אבל הפוליטיקה הציונית ענתה כחילוני לדברי האלוהים ואז שכחה ופנתה למטאפיזי, בשקר זה. מכאן: כן, עשתה בתרבות. הכל עכשיו ומבצע העכשיו לכל העכשיו ועדיין כל העכשיו הוא ההסתבכות עם האבא. של איזה אבא המדינה, והווה בעבר.

כמובן, זה מאפשר סמכות דומיננטית יותר לחברה הפנים חרדית. זה מאפשר ניתוק גדול יותר מהערבים כאן. מהמזרחים. ממירב מיכאלי תותים אבל הביביסטים וניצן הורביץ, גלוטן! עובדת הכיבוש לא מאפשרת כאן מדינה כשם שהירוב להתחסן מראה זאת, גם.

הנצח כהווה לעבר, מצטרף גם בשל חולשת המבצעת, אך גם המחוקקת כחלק מעולמה של המבצעת. ואותו בלגן יהודי ו/או כיבושי, כל אלה נותנים כוח עצום לבג״צ, לא פנימה, אלא אגב הרעשנים, דווקא החוצה, כמבסס הכיבוש. האג צריך להתחיל במי הוא האג. כי על האג יש ביקורת משפטית על ידי מכשיר הכיבוש, שוב, או לא מכשיר כל כך כמו נותן לו את החומה, בשירטוט מפה.

אבל זה היה למה זה לא מאפשר את זה כאן, נורמלי, כאינטרס.

עכשיו, אם כבר דיברנו בקצרה על הרשויות, נרחיב את המבנה טיפה, כדי לראות, שוב, את ההפסד הבולט מבלי לציינו. אני ממילא לבד פה חבל, אני ענק הרוח היחידי שהיה פה בלי צורך במלאות. תאר לך אותך פה?! אז הנה:

רשות מחוקקת. פרוייקטים לעתיד. חזון קדימה.  (מבוססת על אריסטו. אונטולוגית – המנהיג, מניע לא מונע, צורה בתוך חומר). אריסטו טוען ליחסי עבד אדון המתאימים ליחסים תועלתניים בין מנהל לעובד. לעבד שלו אין תבונה מעשית, פרקטית, לכן תיטיב לו חסותו של המנהל או יותר נכון של המנהיג כמחוקק. פרלמנט. חוק איננו לעכשיו או אד הוק, בין עכשיו לנצח. החוק כתוכנית עבודה.

הסמכות הזאת חלשה למדי וממילא קשורה לכוח המבצע, לסמכות המבצעת בישראל, המכנסת את העתיד להווה. מטאפיזית. להווה עצמו יש סמכות נוכחת.  אנחנו רוצים להיות מעודכנים, אנחנו לא רוצים להיות ‘מאחורי הזמנים’.  הסמכות העצומה – וה”עריצית “- של” האופנה “היא סמכות של ההווה, של” האמיתי “.  הסמכות של ‘איש הרגע’ נוגעת לעובדה שהוא, במצוינות שלו, מייצג את ‘האקטואליות’, את ההווה, את ‘נוכחותו האמיתית’ של משהו בעולם, בניגוד לחוסר מציאות ‘פואטי’ של העבר וחוסר המציאות ‘האוטופי’ של העתיד. כאן,  זאת הרשות המבצעת, הראש.

באשר לכוח המבצעת, זה תואם את סמכות האדון, המאסטר של הגל (אונטולוגית, של המאסטר- – האונטולוגיה של הגל: שליליות, טוטאליות, המבנה הדיאלקטי של ההוויה):

יישומה בהווה, בהיותה ‘פעולה’ במצוינות, היא דורשת מצד נציגיה ‘התבטלות’ מוחלטת, הכפיפות של כולם ושל החיים עצמם, למדינה – כלומר למשהו שהוא בעצם לא ביולוגי או טבעי. במילים אחרות, תיאוריה זו של או למעשה, מוליכה לביטול הסמכות הפוליטית –  באופן אוטומטי וללא כל דיון – של היסוד המכונן הרביעי, כלומר את סמכותו של האב. ועדיין יש לטעון כי דמות זאת מתאפשרת סימבולית, ויש גם לטעון כי נתניהו זה על האב או על האבות השונים, במיוחד שכאן מעולם לא בוטלה לחלוטין, החל מבן גוריון שהיה נסיך אבל לא lawgiver. הכאריזמה הדתית מפלגתית.

המומנט שלא היה של המחוקק. גם חוקה. על ציונות. לא חרדים.

נסיים בשופט:

לצד אלה יש לנו את השופט. הוא מייצג יותר מרק פרשנות עכשווית או עתידית של חוקים. הוא גם לא כפוף רק לחוקה כמו שהוא כפוף לתפיסת טוב אגאתון אידיאלית, לצד וכרוח החוקים. ( של שיפוט: האחד-אגאתון, האחד-הרבים, המבנה הדואליסטי של ההוויה, וכן הלאה- אפלטון). שים לב כי אין המקרה מחייב פוזיטיביזם . בכלל העוד הוא כאין והנצח הוא ביטול הזמן.

למעשה סמכות השופט, מאונטולוגיה אפלטונית, מקבלת אופי הגליאני ביקורתי כלפיה. היא בהיסטוריה לביטוי הטרנסצנדנטיות השולל יציאה מהקווים. אך מה מדריך את השופט? פנומנלית, השלוש שמחזיר צדק בהעלמת הבינאריות, החזרת הסמכות המייתרת אותו. כך, השופט אמור מהנצח ששולל זמן לשלול מדינתי. כמובן, שלישראל אין קשר כי הסמכות היא לא מודרנית כלל. שופט הוא לא שלוש וממילא לא שופט כרשות, אם יש מצב של אויב. צדק רצה להתפשט כתפיסת אמת, להיות מוחל בהרחבה, או מול אויב אחר, אבל כאן הצדק הוא קודם כל סמכות האב כאלוהים היהודי של האדמה, תורם להרחבת תקופת העבר.

מעבר, מעבר. עבר. עבר. הזמן. חלל, חומה. עכשיו, העניין של אלוהים ואדמה, הוא הרבה יותר סבוך מזה. קטסטרופלי. ויהודי. מצומצם. אין שלישי. בג״ץ להאג. פעם הבאה. זה היה הרבה. זה היה ממש מעט, אז עוד.

בגדול: אם יש שטח שהוא מחוץ לסמכות המדינתית, הרי שפעולה מולו היא או בהסכמה אחת או בהסכמה אחרת, בשתיקה, בדיעבד. אין בעיה בהקשר הזה לשפוט את אייכמן כמו שיש בעיה בחטיפתו, אם זאת הייתה מהווה בעיה. כאן, יש ניסיונות לחמוק מההגבלה של בג״ץ תוך הכרה בעובדה כי הקבוצה הזאת היא קצת חזירה לתפיסת הצדק האקסקלוסיבית שלה, ולהניח צדק משם זה כמו להניח כי כאשר חזיר אחד אוכל הוא אוכל בשביל כל החזירים, ואז אנו נזכרים כי יהודים אנו, הם.  מה עוד? הכותב איננו משפטן, הוא חכם מדי לזה, וממילא לא מתייחסים אליו- כאן הסיפור על החכם נכנס: אז זה למי שיכול להבין גם כשהוא רץ, בביטוי של אפלטון.

הנטייה של המדינה היא דווקא הפוכה, הרחבת הדרויט, הזכות מלמטה, דרך כיבוש או דרך תהליכים מאחדים מצד האליטות המשפטיות המתחשבות בגלובליזציה כמו במוניטין הגלובלי ומתפשרות במידה רבה עם החוק המקומי לטובת האוניברסאלי. הניסיון הוא להשליט עוד, להחיל עוד מתפיסת הצדק. בישראל זה בלתי אפשרי בשל ההגדרות היהודיות. זאת סמכות האב שנכנסה, באמצעות ספר חוקים, וכאן הסמכות הייתה של ספר. מינוס הכהן.

עכשיו, אפסיק כי המסכת ארוכה והיא לא תקרא כלל, אז נדלג על הטקסט של מבנה הסמכות המודרני וישראל, ואיך הכל מתכנס למשפט,במיוחד בישראל, כי סמכות המאסטר איננה מפורשת לכיבוש, והמחוקק משך את ידו מזה, מתוך היותו חלק מהמאסטר ממילא, במבנה הפוליטי הישראלי של ממשלה ממחוקק. מבנה הסמכות המשפטית עובד אד-הוק, אבל מניח נצחית. נצח במשמעות של אידיאל אחורה, וגם ובעיקר במשמעות של הלא: סיום ההיסטוריה המשמעותית, המשוגע כעבריין.

לישראל אין קשר לדבר, לא זה ולא זה.

משפט בינלאומי וישראל

במשפט בינלאומי, שני הצדדים שמקיימים יחסי גומלין הם מדינות ריבוניות – כלומר “אנשים מוסריים קולקטיביים.” ושום דבר לא מונע מאדם לדמות את המדינה לסוכן אנושי אינדיבידואלי.

מנקודת מבט זו, לפיכך, הרעיון של דרויט בינלאומי ציבורי כלל אינו מופרך. מדינה א ‘יכולה לפעול ומדינה ב’ יכולה להגיב בדיוק כפי שאנשים פועלים ומגיבים באינטראקציות חברתיות. אבל הזהות של השלישי כאן פחות מוגדרת. האם השלישי הזה צריך להיות גם מדינה ריבונית, או שמא זה יכול להיות יחיד או יישות קולקטיביות כלשהי? ומהו אופי היחסים של האחרונה עם המדינות המתדיינות?

עד היום, הדרויט השלישי הבינלאומי היה תמיד בורר בלבד, נבחר אד-הוק, לבוררות נתונה. בזמן של העת העתיקה, זה היה לעתים קרובות אל (“אורקל”); בימי הביניים, זו הייתה בוררות האפיפיור; [ו] זה היה בדרך כלל ריבון, כלומר מדינה, שעניינו התברר במקרים של דרויט בינלאומי. אבל לאנשים פרטיים יש מסכתות כתובות בנושא דרויט בינלאומי; ויש “דעה עולמית” משפטית, שהיא עדיין משהו שונה מנקודות המבט של מדינות שונות.

ולעתיד, הוצעה מועצה בה יושבים מדינות שהם עצמם, או בית דין בין מדינות המורכב משופטים “פרטיים”. בקיצור, לא ברור מי יהיה השלישי של הדרויט הבינלאומי, ביום בו דרויט זה ימומש, השלישי יהפוך למוסד מוגדר וקבוע היטב. אחד המאפשרים שלישי, של השנים האחרונות, הוא האג מטעם האו״ם.

נהוג לומר כי ביחס לדרויט הבינלאומי, המצב אנלוגי לזה שבוודאי שרר עם שחר ההיסטוריה ביחס לדרויט בכלל, לסדר המשפטי של יחסי גומלין בין יחידים. גם שם ודאי היה מדובר בבוררות ללא סנקציות אמיתיות וללא שלישי קבוע. וזה בהחלט נכון במידה מסוימת: מדינות ריבוניות בפועל ניתנות להשוואה לאנשים שעדיין אינם אזרחי מדינה מאורגנת מבחינה משפטית.

האדם הקדם-פוליטי יכול היה להיות לגמרי לא מודע לדרויט, ודרויט היה יוצר את עצמו באינטראקציות הראשונות שבוררו על ידי השלישי ועל ידיו. מדינה, לעומת זאת, לא יכולה להתקיים כמדינה מבלי שיש בחיקה ארגון משפטי מסוים. לפיכך הוא נמצא בהכרח לא רק באידיאל מסוים של צדק, אלא גם במערכת משפטית מסוימת, המיישמת אידיאל זה על יחסי גומלין בין מדינות. דרויט בינלאומי עוסק במדינות אינדיבידואליות ולכן מתמודד עם דרויט (מקומי) הקיים מראש על ידי אידיאל צדק נתון.

הדרויט הבינלאומי היוצר את עצמו חייב להיות בהתאם לאידיאל זה. זה לא יכול להיות אלא הרחבה של דרויט (מקומי) לאינטראקציות בין מדינות, השולטות באינטראקציות חברתיות בתוך המדינות המדוברות. השלישי, שבלעדיו לא יהיה דרויט בכלל ויוצר את דרויט בינלאומית, אינו ממציא אותו מאפס. הוא מתחיל מנתון משפטי, שהוא דרויט מקומי.

ניתן לשאול, מצד אחד, באיזו מידה דרויט בינלאומית הייתה יכולה להוות את עצמה גם אם לא הייתה דרויט אחרת (מקומית) עלי אדמות; ומצד שני, אפשר  להגדיר את התנאים הדרושים ליישום דרויט מקומי על אינטראקציות בין מדינות. לכך יש את הנטייה של הצדק המקומי, עם הקשר הלא ברור לכאורה לפוליטי, להתפשט, לחדור הלאה. לעומת זה, לגבי התנאים, אם ממשיכים ברוח ההגליאנית הזאת, דומה כי יש כאן בעיקר משום התפיסה האימפריאלית – הפוליטי כרודף אחרי השופט או השופט כמגדיר את הפוליטי באמצעות תפיסת זכות הצדק שלו.

ישראל, כך או כך, זה ולא ישראל. ישראל אבל לא כי הרעיון שלה לא יכול לכלול את האחר הלא יהודי, שוב, מופיע, כאן,כאויב ראשית. אין שום שלישי כאן, כאמור. לשחק על החיבוק.

אבל יש כאן עוד היבט או עוד אפשרות וזאת צמיחה של מערכת שיפוט או מערכת שופטים על פי איזור אחד או אירופה כדוגמא.

לחילופין, העולם הגלובלי יוצר גם צרכים גלובליים יוצר של חוק וכך הטמעה של דומה של השונה לעת זאת. לבסוף, גלובלית, יש יותר זהות כלפי המעמד המשפטי כמעמד אוניברסאלי גלובלי לכל החותרים לתפיסה ליברלית יותר. כך, קיים קושי רב יותר מבעבר מקיומה של מערכת צדק אקסקלוסיבית ולדחות על הסף את הבינלאומי, מה גם שהגלובליזציה עצמה דוחפת את העולם למשפט בינלאומי. ומי שדוחף לכך במדינות הוא לא פחות מהמעמד הבורגני. אבל בוא נניח לכך. הדברים חד משמעים כאן.

בשביל זכות או צדק במשפט הבינלאומי, הרי כי חייבת להיות, מצד אחד, אינטראקציה בין שני בני אדם או שני “אנשים” באנגלית פרסונס- הובס- האינדיבידואל כמדינה, כך מצב של שתי מדינות; מאידך, חייבת להיות התערבות של “שלישי נטול פניות וחסר אינטרס”, המבטל את תגובתו של ב ‘לפעולתו של א’. רק במקרה זה ניתן יהיה לומר כי לא היתה את זכות הצדק לפעול כפי שפעל.

הבעיה בהאג היא כפולה.

מצד אחד, מדינה מול בני אדם או עדיין לא מדינה. וכי זה נפתר מאליו, על פי המשתמע מהגדרה זו. שהרי, אחרת זה תמיד יהיה אחד הצדדים שישפוט. הסיטואציה תדיר תהיה בינארית. מצד שני, בית המשפט העליון נוהג כהאג, לכן הוא להאג, פשוטו כמשמעו. המשפט בהאג צריך להתחיל במיהו האג. האג מתחיל בחשיבותו של השלישי ובהיותו ראשון מסוגו, אם יהיה לסוג, כסוג. אחרת, זה תמיד חוזר לבית המשפט כאן, כיקור שיפוטית על האג. המאבק על המשפט הוא מאבק פוליטי מסוג אחר. הוא מאבק על כאן. בהעדר:

הוא יכול להיות ראשון מסוגו, והוא תמיד ראשון,כמשפט-על,  דרך המאבק להפיכתו של זה הלא מתאפשר כי לא מתקבל על ידי הצדק המקומי, למצמיח שיניים נוגסות בשר, תוך שמתחיל מזה שקובע צדק ללא מדינה או המדינה שבדרך- אין כאן מדינה שניה שלא מקבלת את הסמכות החיצונית. עבורה היא הסמכות היחידה האפשרית בדרך להוגנות בסיסית. זאת כמדינה, האחר לא צריך לקבל זאת. אין לו אלא לקבל זאת. והמשפט?

אין אלא לעולם לקבלו ושיהיה בהצלחה.

בגדול:

1. כדי להבין למה כל המערכת לא דמוקרטית, ואין קשר כאן לבתי משפט צבאים ובולשיט, נמוך מעין זה, צריך לדבר על מבנה הסמכות המודרני, ובתוכו למה המשפטי הוא המבנה, צעד צעד, את מערכת החוק הישראלית, ואיך בניגוד למגמה הבינלאומית של בינאום, אדם לפני אזרח, אגב קיומה של מערכת משפטית כאליטה משפטית בינלאומית, כאן, המעקף המענג של אריאנה לשנהב, עושה בדיוק ההפך. לעומת האיחוד האירופאי, אשר נבנה, הלכה למעשה, באמצעות המשפט, מלמטה, כאחדות מחייבת למצב חדש, כאן האדם הוא האזרח הפוגע בריבון עם האקדח, והמערכת כולה ככיבוש חמוצים במתקן. כאן, המערכת היא מקומית. היתרון של הבינלאומי הוא התפיסה של מול ארצות הברית, ובתוך כך, הדמוקרטיה היחידה במצב מתגונן. במקום ערעור על הדמוקרטי, אגב המשפט, ישראל מלמדת את המשפט לדמוקרטיה. הפנטגון המשפטי מתחיל מכאן ומשם וכולו זוועה.

2. בהקשר הדמוקרטי מול היהודי, נדבר תכל׳ס. וזה בדיוק, העניין של היהודי כסמכות ביחס לאדמה אל מול המתרחש לו באירופה, שם סמכות האב נעקרת מבלי המלחמה כנגדה כמו בעד הניסיון להסדיר את האפשרות למהפכה הצרפתית כמציאות ממשית. מונטסקייה. אנגליה סיפור אחר. מול המלך. הציונות לא מוותרת על רעיון כזכות אב לאדמה, להבדיל ממיתוס. הסיפור של פרוייד רלוונטי. לכן, אין אפשרות החלה של חוק מדינתי כחוק בינלאומי.

3. הכל על השלוש, וכאן זה הבינארי. הערצה.

4. מה ששכחנו? לדעתי, בכל מקרה, לבית משפט עליון כריבון יש את הסמכות כאפשרות דה פקטו, לכן דה יורה, של סמכות פרשנית ומתקנת על המשפט הבינלאומי. זה חייב להיות פוליטי ולהתחיל מערעור בגץ. אבל אז כל היופי של השמאל יכה בנו. נסיים כשנאמר: מ. חוקתית. בית המשפט הוא הריבון האחרון ובכל מקרה גם הראשון בנוגע לכיבוש (כי הכיבוש הולך דרך בגץים, המאשרים מצב קיים-  דרך זה שמבטלים שתי עגבניות. הגיון האיזון. המאבק הוא פוליטי.  בתוך זה, בין אליטות משפטיות. אליטות אלה אוטיסטיות לנעשה כשמניחות כי זה תמיד נעשה.

הבעיה היא שגם הפלסטינים מקשיבים לשיח הזה אם ישירות ואם דרך ההשפעה באקדמיה כחוזרת. היא היחידה והיא המומחה כברק. חייב להתחיל בערעור בית משפט העליון וזה קל לחלוטין.

אבל זאת ישראל. וישראל שלהם.

לפיכך:

רשומה רגילה

השאר תגובה