דנטה

דנטה, מאה 13, היה משורר פלורנטיני, ובמשך חלק גדול מחייו, הוא חי הבגלות פוליטית מפירנצה; ובספר שנקרא De monarchia (‘בנוגע לשלטון הקיסרי’), הוא נתן, לדעתו, הסבר מנומק לנחיצותו של האימפריום כריסטיאנום, “פילוסופיה” של Respublica Christiana.

המאפיין המעניין ביותר בהסבר זה הוא שהוא מתבצע כולו במונחים אריסטוטליים. כל מי שכתב באותה תקופה היה חייב להיות מושפע עמוקות מההבנה האריסטוטלית של הפעילות האנושית, אך דנטה ביצע את המהלך המרשים ביותר, במתן הסבר והגנה על ‘חזון’ ימי הביניים של הנצרות כאחדות פוליטית וגם ככנסייתית במושגים של טלאולוגיה אריסטוטלית.

 

יש, לדבריו, בעקבות אריסטו, סוף אוניברסלי אחד בכל ההתנהלות האנושית, דהיינו השגת אותה מצוינות שהיא פוטנציאלית ב’טבע ‘האנושי. מטרה זו מתבטאת בכל מיני התאגדויות אנושיות – בפעילות המתנהלת במשפחה או במשק הבית, בכפר, בעיר או בממלכה. זה אבסורד לחשוב שבכל אחד מההקשרים השונים הללו רודפים אחר מטרה אחרת; יש סוף אחד שנרדף אחריו בסך הכל, האודימוניה האנושית; וזה אבסורד להניח שאדם יכול לרדוף אחר מטרה אחת מחוץ ליחס לכל אדם אחר.

 

אריסטו, אריסטו ועוד, אריסטו?

 

דנטה לאריסטו: בני אדם הם, באופן טבעי, בעלי חיים פוליטיים. יתר על כן, התנאים להשגת מצוינות אנושית הם התנאים שתפקידה הראוי של ‘ממשלה’ לספק – כלומר שלום, צדק וחופש. ללא שלום לא יכולים להיות חיי תרבות; הצדק נותן לכל אחד את מה שמגיע לו; וחופש הוא שחרור מן הצורך- ממלכת החירות של מרקס, זה ביזנס יווני…) ובאותה הזדמנות, אפשרות לבחירה רציונאלית אשר, עבור אריסטו, מאפיינת בן אנוש.

כעת, מכיוון שיש רק מטרה אחת לאדם, ומכיוון שהתנאים בהם ניתן לחתור למטרה זו הם גם אוניברסליים, עדיף שהאנושות תהיה תחת שלטון אחד מאשר תחת שלטונם של נסיכים ושופטים רבים ושונים; שלום יהיה בטוח יותר והצדק בטוח יותר. בקיצור, אחדות האנושות מעידה על התאמתו, אם לא נחיצותו, של שליט אחד וכוח אחד אגב כל התנאים האנושיים- היא מעידה על נחיצותה של התאגדות פוליטית ‘קיסרית’ אחת. הפוליטי עוקב ומאפשר את המטרה הטבעית-אנושית. הכנסייה, לעומת זאת, מהווה את המקור למימוש המטרות הסופר-טבעיות, דתיות, נוצריות.

 

סופר טבעיות!

 

דנטה מתבסס על העזרה של וירגיליוס, המגלם את החוכמה האנושית, על ביאטריס, נושאת הברכה והאושר העילאי ועל זו של ברנרד קלרבו, המתווך האולטימטיבי בין דנטה לתפארת האל.

 

עם זאת, הדמות הרביעית היא החשובה ביותר, זאת של דנטה עצמו בתוך המעשה של השירה. הוא איננו פאסיבי, אינסטרומנט של דמויות או רוח אלוהית. הוא לא רק מושפע אישית ממה שהוא רואה, אלא גם הוא זה שמראה מתוך העין שלו. אלה הם המקומות החשובים! וממילא,חברים, זהו דנטה המשמש כמדריך שלנו בשיר.

 

כך למשל, דנטה עולה על המרפסת של המעגל הראשון של הר הטיהור (לאחר טיפוס דרך סלע שסוע המעניק ל”עין המחט “של הבשורות את תכונות הסלעים ה”נודדים” או ה”מתנגשים” באודיסיאה של הומרוס והארגונאוטיקה של אפולוניוס מרודוס).

 

וזה מה שדנטה רואה, מתאר:

 

שיפוע גבוה וזקוף לחלוטין של שיש לבן טהור, שעליו מיוצגות באופן חיובי דוגמאות של ענווה עמוקה. דנטה בקושי יכול לנתק את עיניו, כך את עינינו, מהתבליטים האלה. כעת, חשוב לציין, כי הנפשות אשר חוזרות בתשובה מקיפות את המרפסת הזאת תוך שהן כלואות מתחת לנטל הקשה של סלעים כבדים, ולכן אינן מסוגלות לראות את התבליטים האלה. דנטה חופשי, שם. הוא גם יעבור את כל הניקיונות בכאילו. הוא מציין זאת…

 

בסיטואציה הזאת, זה רק דנטה רואה ובלי נקודת המבט שלו, והחופשיות בתנועה שלו לבחור בהכנעה לאן להסתכל- העין הולכת אחרי היופי והעין היא ראשית הפיתוי, אנו היינו רואים הרבה פחות. במילים אחרות, ויריגליוס לא רואה כאן כלום מן האמור.

שלושת המדריכים לא יכולים לראות את אשר דנטה רואה מההליכה אחריהם. ההליכה אחריהם היא תמיד מלפניהם. כך, הסימבוליקה צדדית או אפשרית מהשירה עצמה כרואה יותר -ומבטאת יותר, זו של דנטה כגיבור היסטורי וממשי.

 

אז דנטה, הוא העין. העין התשוקתית שרואה דרך המילה כ-image אחר, למדריכים. אבל רואה יותר, בזכות מה שכבר אושש.

 

אבל זה רק לוירג׳יל. ביאטריס היא לא סימבול. המשפט הראשון? פה? שלנו? מאה אחוז אידיוטי, מילים שלא אומרות דבר, וכבר דבר. זה נכון לוירג׳יל, החוכמה של האקדמיה, השאיר אותה להל.

 

אהבה. אש. סימבול. אז דנטה הוא גם התשוקה, המעשה.

 

או הכל מהמילה אחת, מהכותרת. קומדיה.

 

לא, זאת לא הענווה או הפחד מהחטא הקדמון. החטא הקדמון שיחרר אותו מהחטא (אוגוסטינוס זה לא הרוח של הפרוטסטנטי), ואני לא רוצה להתווכח או משהו, אבל ביאטריס היא גם דידו. וירג׳יל לכלך, נתן אישה אמיתית, דידו. 12. בכל מקרה, הקומדיה היא על החיים, היא הבנה, אבל גם אחרי הפרספשן, טרגדיה, כאן, היא-היא הפרספשן- הגל, פנומנולוגיה, בגלל שזה אפוס, אבל דרמה, המשורר כמעשה בתוך השיר, (י.ל. שיר היום, הארץ. שלישי. אחר מדומה. זך. הוא תמיד זך לשיר, אף פעם לא בפנים?).

הם מבינים. המדריכים.

 

גם דנטה, אבל הוא כבר חווה מההבנה שלהם.

 

העולם, אריסטו, מתנהל על פי טלוס: עדיין, עולם עם סדר, ולא סדר לתנועה בעתיד, לכן הפיזיות, לכן גם, הא, וגם זה, כטלוס של השיר.

 

״רפורמה של חיי האדם, למען אושר בחיים כאן ומעבר להם״.

והפיזיות? זה רק על העולם הזה.

 

האוטופיה היא הניקוי. לא בעולם. העולם הזה בעולם.

 

אם פוקו מעוניין, שיתנקה. יש כבר את ההרים, הם מוחאים כפיים.

 

כמו ורדי, שבועיים אחר כך. החיים כן? זה לא על הניקיון. על העולם הבא? שאלוהים ייקח אחריות. מחכה. דנטה לקח מדריך. ורדיֿ? הוא לא בחר לבוא לכאן. שאלוהים ייקח אחריות. הוא כאן. אוהבים את אלוהים מספיק כדי לחשוב כי יש בו עולם לאדם. זה ורדי או דנטה?. ההתחלה ספרות, בסוף חזרתי. לעצמי. אז אבי, וזה ליצחק לאור.

נ.ב.,

את האלוהית הוסיפו, קראתי פעם, וזה מסתדר, אך לא משנה, ל י .

 

אבל, זה נכון? הקטע על האלוהית, כי אחר כך הוסיפו? תוסיפו.