הפילוסופיה של הגל: זמן הוא אדם. הנצחי בזה ההיסטורי

הנצחי בהיסטורי

הגל מתאר את קיומו של האדם הרואה שהוא חי בעולם בו הוא יודע שהוא אינדיבידואל חופשי והיסטורי – מטאפיזי: העולם בו האדם יכול להופיע כך בעצמו צריך להיות – אונטולוגיה: לראות מה ההוויה עצמה חייבת להיות בכדי להתקיים כעולם כזה – אפשרי רק אם המושג האמיתי (הנגלה בפני עצמו על ידי שיח אמפירי קיים) הוא הזמן. הפילוסופיה / מדע השלמות של הגל מסתכם בזאת:

זמן הוא המושג עצמו שנמצא שם בקיום אמפירי (במרחב האמיתי או בעולם) – מטרת הפילוסופיה של הגל היא לתת דין וחשבון על עובדת ההיסטוריה – הזמן שהוא מזהה עם הקונספט הוא הזמן ההיסטורי (בו ההיסטוריה האנושית נפרשת) – הזמן שמממש את עצמו כהיסטוריה אוניברסאלית (מגולמת).הטבע בחלל / זמן הוא היסטוריה (אין זמן טבעי) – קיום אנושי הוא זמן היסטורי (קיום מדבר) – האדם אשר (דרך ההיסטוריה) מגלה הוויה על ידי השיח הוא המושג הקיים באופן אמפירי – רק האדם הוא זמן והזמן הוא האדם – המושג שנמצא שם בקיום האמפירי [המרחבי] של הטבע כנתון, הוויה כנתון, הקיים היסטורית, ״עבודה״.

זמן וחלל

התשוקה פונה לאין של המציאות אמפירית; כמו פער או חור, ריקנות / כלום בחלל (הווה מן הטבע, הווה לכאורה) – תשוקה (הכרה) קשורה לשום דבר — היחס היחיד לעתיד אינו מגלה מציאות או גורם תנועה – אם האדם ההיסטורי מאשר או מקבל את ההווה, הרי שהוא אינו רוצה דבר, אינו חורג / עובר מההווה – כדי לממש את עצמו, הרצון קשור למציאות (אך לא בצורה חיובית) – התשוקה היא בהכרח הרצון לשלול את קיומו של נתון אמיתי או הווה נתון: מציאות היסטורית היא שלילת המציאות הנתונה – האמיתי שנשלל הוא האמיתי שחדל להיות (העבר) – תשוקה לעתיד מופיעה בהווה כמציאות רק בתנאי ש is שלה עבר אמיתי – האופן בו נוצר העבר באופן שלילי מבחינת העתיד קובע את איכות ההווה האמיתי – ההווה שנקבע על ידי העתיד והעבר הוא הווה אנושי או היסטורי – ההיסטוריה ההיסטרית?

התנועה נובעת מהעתיד ועוברת דרך העבר כדי לממש את עצמה בהווה (הזמני) – זהו זמן הפעולה המודע בהווה כפרויקט לעתיד, הפרויקט שנוצר על בסיס ידע של העבר. במילה: הפעולה (לעתיד) תתרחש בזמן – והעתיד יצליח לרקום עוד וגידים, להופיע, רק אם העולם האמיתי יכול להקים או להקל את הפעולה לתשוקה. אין זמן ללא מרחב: זמן הוא משהו שנמצא בחלל = זמן הוא שלילת החלל (של גיוון) – הזמן קיים בעולם – הוא נמצא שם בחלל (אמפירי / טבעי. הנתון הוא טבעי כטבע שני, כטבע. ההוויה היא הנתון) – הזמן מחסל את העולם הזה, העלול בכל רגע לשקוע באפס של העבר – מוות ככלום- זמן דורש עולם השמדה אמיתי, אחרת הוא כלום טהור – כמו אצל סארטר…אגב היידגר… אם כן, הזמן קיים אמפירית (בעולם של חלל / מרחב אמיתי). הנוכחות האמתית של הזמן בעולם נקראת האדם (הזמן הוא האדם / האדם הוא הזמן).

רוח היא זמן (רוח אנושית / אדם / מדינה קולקטיבית / מכלול ההיסטוריה האוניברסלית): הזמן הוא האדם במציאותו האמפירית – הזמן הוא ההיסטוריה של האדם בעולם – בלי האדם, לא היה זמן בעולם. רק האדם יוצר ומשמיד במהותו: יוצר / משמיד ביחס לתפיסות עתידיות – מה שנראה כיום כרצון המכוון לתשוקה אחרת (הכרה חברתית) – פעולה הנובעת מתשוקה זו מולידה את ההיסטוריה (יש זמן רק היכן שיש היסטוריה).

האחרון הוא גם חלק מההסבר ליד הנעלמה. בכל מקרה, מכאן אנו מגיעים אל:

1. הזמן הוא האדם בעולם וההיסטוריה האמיתית שלו: האדם הוא הזמן – האדם הוא תשוקה מודעת חברתית לתשוקה – האדם הוא מערכת היחסים בין אדון לעבדים: כלומר עבודה – התפתחות היסטורית לקראת המדינה האוניברסלית.

2. ידע מוחלט חושף את האדם השלם – האדם הוא זמן = האדם כמתואר במכלול הפנומנולוגיה – היקום / ההוויה עצמה קיימים, כך, כדי שתפיסה זו אפשרית- רוח וזמן מזוהים בזה (כל הפילוסופיה של הגל). הפנומנולוגיה כאונטולוגיה. הלוגי באונטולוגיה.

(1) זמן> תשוקה>

שלילת מעשה>פעולת מאבק היוקרה> ניצחון אדון> שירות עבדים> עבודת עבדים זו מגשימה את רצון האדון על ידי סיפוקו – אין מושג ללא עבודה – הבנה רעיונית של העולם (מחשבה והבנה; מחשבה והבנה ) הוקמה באמצעות עבודה סלאבית. זו רק עבודה שהופכת את העולם בצורה חיונית, על ידי יצירת מציאויות חדשות באמת – ההתגלות על ידי המושג צריכה להיות זמנית במהותה (סופית, התחלה וסיומה בזמן) – רק תוצר של עבודה אנושית הוא באופן זמני – עבודה אנושית היא מה מזמן את העולם הטבעי המרחבי; עבודה היא שמייצרת את התפיסה הקיימת בעולם הטבע תוך היותה משהו אחר מאשר העולם הזה – עבודה מייצרת את האדם בעולם הזה – עבודה היא זו שהופכת את העולם הטבעי הטהור לעולם טכני (פרוצדוראלי) המאוכלס על ידי האדם – היסטורי עולם.

הרעיון הוא עבודה, העבודה על פי רעיון והעבודה היא המושג – עבודה היא עצם מהותו של האדם (מרקס) – העבודה היא המושג כי מהות האדם היא המושג: האדם הוא המושג, אם המושג הוא האדם, עבודה ואדם הם גם מושג. כלומר גם הזמן. יש הבנה רעיונית רק במקום שיש מציאות זמנית / היסטורית במהותה – רק קיום היסטורי או זמני ניתן לגלות על ידי המושג – הבנה רעיונית היא בהכרח דיאלקטית – גילוי הידע הדיאלקטי: הגל מצא את האמצעים לבסס פנומנולוגיה, מטאפיזיקה, אונטולוגיה של ההיסטוריה כפי שאנו חושבים אותה היום וכפי שהיא במציאות). המאסטר כחלק השני של המושג, אגב מושג, נכנס כאן:האדם הוא הקיום האמפירי בעולם העתידי שלעולם לא יהיה נוכח (מוות) – המציאות / נוכחות היחידה של עתיד זה היא הידע שיש לאדם בהווה של מותו העתידי – האדם הוא למעשה בן תמותה (מושג) / זמן – ידע מוחלט או חכם המגולם (רק אם הוא יודע זאת); סמלי הלוגוס כמילים הופכים לבשר, הופכים לאדם, רק בתנאי שהם מוכנים ומסוגלים למות – ישות סופית מתגברת על עצמה באופן דיאלקטי בלבד (אלוהים מת (לורד)) – קיום המושג (ככל שהזמן) הוא סופי (בן תמותה) – היסטוריה חייבת להיות סופתי – האדם הקולקטיבי (האנושות) צריך למות בדיוק כמו שהאדם האנושי נפטר – ההיסטוריה האוניברסלית חייבת להיות סופית. הגל: סוף ההיסטוריה הוא בואו של המדע כהופעה של ידע מוחלט בעולם – רגע אחרון של זמן (המושג) – רגע ללא עתיד – זה כבר לא רגע זמני – אם נוצר ידע מוחלט בזמן, או כזמן / היסטוריה, הידע שהתרחש אינו עוד זמני או היסטורי:זהו נצח / נצח המתבטא כשלעצמו – נצח הנגרם על ידי הזמן.

2. בין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו

התכתבויות חד משמעיות ביו מילה לדבר ואז הדדיות, לעומת, לעיתים, תאימויות סותרות בין המילה לדבר עצמו כ״דברים״, יצרו לאדם בעיה בקביעה כי למרות, למשל, שהמילה חתול, יכולה להיאמר אגב אימג׳ים שונים של החתול, עדיין, במציאות, חתול זה! הוא עדיין חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מבוטלת, כאן, באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום-קיומו האמפירי של הדבר- לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, או המובן שלו (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה. לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמילה, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול, או, שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה של ממש. כך, כדי להשיג את “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה באמצעות הבנה (דיסקורסיבית). וזאת, הבנה שכזאת, על פי המסורת הפילוסופית, היא בזיהויו של מהות הדבר עם משמעות המילה כמובן, רעיון או אידאה אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום המילה כמהות, המורפמה.

הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו)- המורפמה שנתקבלה כבר, המילה המסמנת, להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה): השיח או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר.הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת, כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא.

או, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה, מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר הוויה או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון. הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית). כך היא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא-היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” מהו החתול כמושג וגם את היותו קיים, הנה, וזה.הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול.

במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה. לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הרי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי- דיסקורסיביות. / אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי). במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. עכשיו.כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר משמעות התפיסה.

למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות-מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי.

מכיוון שאנו מבחינים באופן מיידי כי לא רק שיש דברים בעולם ובו אנו חיים (באופן אנושי), אלא גם כי תפיסות אלה” מתייחסות “לדברים וכי הדברים הללו” תואמים לתפיסות שלנו כמושגים, הרי שחייב להיות משהו אחר מהדיסקורס שלנו. אכן, המילים שלנו נהיים מושגים ואנחנו כאן מדברים עליהם, הרי שאנחנו כבר התחלנו את הדיסקורס שאיננו עוד הצהרה פשוטה. אנחנו מדברים אותם באופן עצמי, כאידיאזיציה על אידיאה. אבל בוא נדבר על הייחודיות של אותו שימוש במושג. בוא נקח כלב, במקום חתול. מה שאנו צריכים להבין זה את החיבור של המושג לזמן או כזמן.

זמן הוא המושג שקיים באופן אמפירי 

האדם הוא לוגוס / שיח בהתגלמותו. ההיסטוריות של המושג אומרת לנו כי כל ההבנה המושגית שוות ערך לרצח – (משמעות / מהות / לוגוס / רעיון) המגולם באמפירי קיים, בר-מוות.

בעל חיים – הכלב החי, שתייה, אוכל – המשמעות (המהות) של המונח כלב עוברת למילה / היחידה הלקסיקלית של הכלב – המילה כלב הופכת למושג מופשט השונה מהמציאות ההגיונית שמתגלה על ידי (משמעות) החיים של של זה שמת / מפסיק לחיות. כך: המופשט (או ההפשטה) של מושג אפשריים רק אם מושא המחשבה הוא בר תמותה במהותו – נהרס בכל רגע של קיום – שנמשך בזמן – בכל רגע שהוא מפסיק לחיות או להתקיים בהווה, משמע להשמיד את הנתון בו לתוככי העבר, או כאובייקט (העבר). או: אם מושא המחשבה הוא נצחי (מחוץ / בלי זמן) הרעיון של כלב מעולם לא היה מנותק מהכלב עצמו – קיומו האמפירי של המושג יהיה הכלב החי ולא מילה לכלבים (מחשבה או דיבור) – אין שיח ( לוגוס) בעולם האמיתי, אשר לקראת שמירה על נוכחות בצורה של מושג כמילה; וכך חלק מעולם השיח (עולם של מושגים). האחרון, כך, הוא כקשת קבועה שמתהווה מעל מפל מים; והמפל הוא האמיתי, כלומר, הזמני שנהרס עד לאפס עבר.

מצד שני, הממשי נמשך גם בזמן כממשי – עובדת הסיבולת, הוא הופך לזיכרון עצמו, ברגע שהוא מבין את מהותו או את משמעותו – מה הוא = זה שנשאר לאחר שהושמד: מושג מחדש (עצמאית) / בתור, תוך נרטיב) ברגע בו האמיתי הנוכחי שוקע בעבר, משמעותו (מהותו) מנותקת ממציאותו (קיומה), וכאן נראה שניתן להרחיק את המשמעות הזאת מהמציאות. בכך שהיא עוברת את העולם (של רעיונות, מושג, שיח, דיבור). מילה זו חושפת את משמעות המציאות המממשת את עברה – העבר שנשמר להעובדה כי נצח במילה-מושג – למושג יש קיום אמפירי (אנושי). רק אם העולם הוא זמני, רק אם לזמן יש קיום אמפירי (אנושי רציף) בעולם – וזה הזמן הוא המושג.

מובן זה המילה היא גם להיזכרות. או אהבה אפשרית למת.

אבל זה חלק קטן מהעניין עצמו. נוגע יותר להגדרת מושג, מושג, ולא המושג, הקונספט, כדיסקורס שלם ושאלת האמת כנצחי בזמני. ובוודאי אין זה נוגע אפילו למבנה המאפשר זאת, קרי:

הגל הוא הראשון לזהות את המושג והזמן  

הגל הוא הנדרש לדיווח על ההיסטוריה (קיומו הממושך של האדם החופשי וההיסטורי [רעיוני וזמני]. בהקשר זה, יש משהו שקרי בדוגמאות של החתול או הכלב, שכן, כאן, אנחנו מדברים יותר על אריסטו- המערכת האריסטוטלית, זאת שמסבירה את קיומו הביולוגי של האדם אך לא את קיומו האנושי / ההיסטורי באמת. האנתרופולוגיה של חופש כבעיית יסוד: הביולוגיה מחליפה את הגיאומטריה של אפלטון – האדם כבר אינו מלאכי אלא בעל חיים (לא אינדיבידואל היסטורי או חופשי). אבל האינדיבודואליות שלו, אם בכלל, היא בעיה. מנותקת מהפילוסופי. כך, יש נצח אצלו כאידיאה בעולם באמצעות טבע ביולוגי שחוזר על עצמו באופן קבוע, עם מקום לתאונות. אבל לא כאלה היסטוריות, משנות קיום. לכן, אצלו, זה יהיה ה-genesis

השינוי כצמיחה או גדילה של אותה מציאות, כך אותה מהות. לעומת זאת, הזמן, כטבע, נתון, קשור לאדם כזמן, היסטוריה. הרצח, כאן, הוא שינוי ההוויה כנתון. עבודה. התקדמות האדם

טקסט מכריע בזמן המתורגם על ידי A. Koyre (פילוסופיה של הטבע של Jenenser Realphilosofie / ופרשנות) היא המקור והבסיס המרכזי לפרשנותו של Kojeve לפנומנולוגיה: הזמן הוא היסטורי (לא ביולוגי / קוסמי) – ראשוניות העתיד. (תנועה מולידה את העתיד ההולך לעבר ההווה בדרך של העבר: עתיד, עבר, הווה, לעתיד – מבנה ספציפי של זמן אנושי / היסטורי כראוי)

לכך יש תנועה של תשוקה – רצון יצירתי המכוון לישות שעדיין לא קיימת (עתיד) – ישות לא קיימת לחלוטין = נוכחות של היעדרות / נוכחות עתידית בהווה. עם זאת, הפעולה (המכוונת לעתיד) היא בזמן – העתיד יכול להיות מבוסס רק אם העולם האמיתי יכול לקיים או מסוגל לקדם את הפעולה בהווה.

בוא נראה זאת ביתר שאת:

האדם הוא היסטורי: תשוקה

אנליזה קוגניטיבית מראה כי ידיעה או הבנה של האובייקט לא מגלה כלום על האני ואיננה אלא קונטמפלציה משעתקת את החיצוני, אובייקטיבי, והאני כולו נבלע בתוך הדבר שהוא מנסה להבין או לדעת. התבוננות חושפת את האובייקט ולא את הסובייקט. מעשה הידיעה הופך את האובייקט לראשוני.האדם חוזר לעצמי דרך תשוקה (כמו אכילה – הוא רעב. הוא מודע לאני כתשוקה. מימוש התשוקה על ידי האכילה עצמה).

תשוקה היא תודעה: אני שמזיז ומשנה את ההוויה (ניכר ברפלקציה עצמית). ההוויה הופכת לאובייקט (אירוע רצוי) שנחשף לסובייקט. סובייקטיביות המובחנת מאובייקט נתון או כזה המתנגד אליו – הרצון מתהווה וחושף אינדיבידואל לעצמו ולאחרים – הוא הופך להיות אני שמתנגד באופן קיצוני ללא-אני . אני הוא אני המיוחל.תשוקה היא תנאי מוקדם של ישות מודעת לעצמה והמציאות האנושית קיימת בסביבה ביולוגית / פיזית. התשוקה פעילה. שביעות הרצון של התשוקה היא ‘שלילה’, הרס או טרנספורמציה של האובייקט הרצוי (אוכל למשל – גם, אבל לא רק רעב מרגיע: אלא אולי הרצון לעונג או להקל על השעמום).

כל פעולה היא שלילה. שלילה-שליליות פעילה: לא הרס טהור: מציאות אובייקטיבית נתפסת, מנוצלת; הרצון הוא שבע; ועתה המציאות מוכרת ככזאת ה’מרוצה’ סובייקטיבית- (דוגמא לישות שאוכלת; יצירת / שמירה על עצמי כמו גם התגברות / שילוב של האובייקט הזר / אחר. הטמעה או הפנמה של זר / חיצוני).האני של התשוקה הוא ריקנות: תוכן חיובי נוצר באמצעות שלילה: הפיכת הלא-אני בסיפוק התשוקה = תוכן חיובי אמיתי. זה תפקידו של הלא-אני המנושל. אם התשוקה מופנית כלפי “טבעי” שאינו אני, כך גם אני אהיה טבעי. יש קשר ישיר בין הפרט המבקש רצון מסוים להיות הפרט מרוצה-מסופק לבין האובייקט אשר אמור להיות פונקציה בתוך הסיפוק: זה הדבר המדבר של האני.

טרנספורמציה: מימוש התשוקה מוביל למקום חסר תשוקה; התשוקה באה לידי ביטוי באמצעות פעולה מהווה את עצמי; ברגע שהרצון מסופק, אנו נותרים עם העצמי הטהור (זה הרצון וזה שנמצא במנוחה) – התשוקה היא עיקרון מכונן כללי שיכול להיות מכוון לעבר עצמים משתנים (רוחניים למשל) תואמים את ה- I.כדי שתהיה מודעות עצמית, רצון להיות מכוון אל חפץ לא טבעי, זה שהוא מעבר למציאות הנתונה. הדבר היחיד שמעבר למציאות הנתונה הוא התשוקה עצמה. תשוקה (כשלעצמה – לפני סיפוק), היא ביטוי ל’ריקנות ‘, היא ביטוי לנוכחות נעדרת מציאות; כזאת שנפרדת במהותה מן הדבר הרצוי (ואשר מבקשת אחדות או השתלטות א-סימטרית, מן הצד החושק). התשוקה היא הכל מלבד דבר: המדובר בדבר מה השרוי במצב נוזלי ולא סטטי; אין זאת מציאות חסרת שינוי, נשארת זהה לעצמה, אלא פוטנציאל טהור. תשוקה המכוונת אל תשוקה אחרת (תשוקה עצמה) תיצור את האני אשר נבדל מבעלי החיים. זהו אני ניזון מתשוקות. זו המוטיבציה הבסיסית לפעולה. זאת לא זהות או שוויון לעצמו, אלא השלילה-השליליות של הצרכן הצורך.

עצם היותו של האני הופך להיות becoming = צורה אוניברסאלית של זמן (ולא מרחב): קיום ממשיך (משתנה): לא אימה: אלא מהות עצמית המייצרת את עצמה, מהות זו תהיה (פרוספקטיבית); תהיה לזאת שהייתה (רטרוספקטיבה); ולמה שהפכה להיות (נכון לעכשיו). אני הופך להיות בעל התכוונות עצמית, אבולוציה מודעת. האני מתעלה על הנתון באמצעות רפורמולציה של תוכנו האישי. ההתעלות עצמית קשורה לתפיסות של אינדיבידואליות, חופש והיסטוריה. האני הזה הוא אני אשר באופן רפלקסיבי חושף את עצמו כמודעות עצמית.

התשוקה האנושית מכוונת לתשוקה אחרת. ישנם רצונות של בעלי חיים שונים. המציאות היא מערכת מעין זו. המציאות האנושית קיימת בתוך שפע של מציאויות בעלי חיים. האדם יכול להופיע על פני האדמה רק בתוך עדר. המציאות האנושית היא אפוא חברתית. חברה = ריבוי תשוקות מכוונות, באופן אינדיבידואלי, (או מכוונות פוטנציאליים) לרצונותיהם של חברי קבוצה אחרים.

החברה היא אנושית רק כסט של תשוקות משתוקקות זו אל זו כאל תשוקות. תשוקה אנתרופוגנית מייצרת אנשים חופשיים והיסטוריים, מודעים לחופש לא מדובר בסתם חיים (כמו למשל בעלי חיים) – מכוונים לתשוקה אחרת (לא ישירות כלפי אובייקט חיובי נתון). אובייקטים של מחשבה, אם כן, הם ייצוגיים והיררכיים; עם השלכות חברתיות ופוליטיות; היוצרים מדיום נחוץ של פרשנות. כך, תשוקה המכוונת לאובייקט טבעי מתווכת על ידי תשוקתו של אחר המכוון לאותו אובייקט (פרויקטים גדולים.

שים לב, כאן מדובר על הפעולה לעבר המתפרק עתיד. פוליטית, זה המחוקק. המחוקק הוא תמיד גם זה שבא למרכז, לדבר, מסביב למעגל הנפתח; כאן, רטוריקה כאפשרות). חפצים כבר לא ביולוגיים (דוגמא למדליה) – אנו חפצים במה שאחרים חפצים, או במה שנחשב לרצוי.

המציאות האנושית מבוססת על ידי פעולה המספקת רצונות כאלה: היסטוריה היא ההיסטוריה של הרצונות הרצויים (כמו גם הפסיכולוגיה העומדת מאחורי הסיבה לכך שהרצונות כאלה הם רצויים; ומה שיש לראות בהם רצוי או בלתי רצוי (אך ברי שינוי).מלבד זאת, התשוקה האנושית והחייתית מקבילות זו לו האדם ניזון מרצונות כמו שבעל חיים ניזון מדברים אמיתיים. האני הסובייקטיבי מופיע ומתבוסס ביחס לסיפוק הפעיל של מה שנחשב רצוי בתוך קבוצה חברתית – כך גם האדם הוא פונקציה של התשוקה (דרך השתתפות בפעולה או סנטימנט משותפים) בדיוק כמו שהגוף מתפקד דרך האוכל. [בני האדם חושקים בתשוקה – במיוחד, בתשוקה שמאפשרת להם להישאר לא מרוצים; התחושה הרצויה).

האדם: תשוקתו האנושית חייבת לנצח את התשוקה החייתית שלו. כל תשוקה אנושית היא תשוקה לערך. הערך המקסימלי עבור חיה הוא ההישרדות העצמית שלה. הכל עבור החיה הוא בבחינת פונקציה לשימורה העצמי. התשוקה האנושית מתגברת על התשוקה להישרדות עצמית. האנושיות של האדם מתגלה רק אם הוא מסכן את חייו (את חיי החיה) למען תשוקתו האנושית. סיכון לחיים = יצירת מציאות אנושית (למשל, הריון מסוכן מטבעו) – [בעלי חיים עשויים גם לסכן את עצמם בפני אחרים / בעלים) – פעולה נגד שימורו של עצמו מדגימה את היות האדם נבדל מן המציאות הטבעית של בעלי חיים (פרויד ; תאנטוס – דחף מוות; עישון). לדבר על מקור התודעה העצמית זה לדבר על סיכון החיים (מטרות לא חיוניות).

אנושיות = סיכון חייו של האדם בכדי לספק את התשוקה האנושית (מכוונת לרצונות אחרים). לרצות את הרצון של האחר זה להיות/למלא את הערך הרצוי על ידי אותה תשוקה. אינדיבידואל רוצה להיות ערך זה או זה מהווה את ייצוגו של הערך הרצוי מבחינת האחר. אני רוצה שהוא יכיר (ארקנן) את ערכיי כערכו (כערך אוטונומי) – זאת התשוקה און הרצון שיוצר תודעה עצמית / מציאות אנושית = פונקציה של הרצון להכרה.מקור התודעה העצמית = מאבק עד מוות להכרה.מאבק על יוקרה בלתי מוחשית – בן אנוש שנוצר מרצונות סותרים / עימות רצוי – לסכן את החיים ולסכן את האחר; האדם נוהג לאלץ את עצמו (או מטמיע את האחר) כערך עליון. יש להכיר במציאות (מציאות עצמית) ככזו.

חברה

החברה דורשת שתי עמדות אנתרופוגניות שונות במהותן (אדון / עבד).שני המתנגדים חייבים להישאר בחיים אחרי המאבק להכרה; מאבק בו הם פועלים בניגוד; השונות המהותית, ניגודית הזאת מייצרת שוויון כפוטנציה, כן פעולות חופשיות שלא ניתנות לחיזוי או בלתי צפויות (שינוי); מרכיב מפתח הוא פחד: הדאגה וההפסקה של סיכון החיים; האחד נכנע ומכפיך את רצונו לשביעות רצונו של האחר ומכיר בו תוך אי הכרתו. האחד הופך לאדון, והשני ידוע כעבד של האדון (יחסים א-סימטריים).

האדם הוא תמיד, בהכרח ובעיקר, אדון או עבד (דינמיקה חברתית / כוח / קבוצתית – באותה מידה, חברות אדון / עבדים). קיום אוטונומי ותלותי (האוטונומיה והתלות של התודעה העצמית הבין-אישית?).ההכרה והגילוי המתקדם של הוויה זו (M ו- S) היא במונחים של קשר חברתי מהותי.

האדם הוא בבחינת הטרנספורמציה שלו עצמו – קיום אנושי במרחב הוא קיום זמני – מציאות אנושית היא היסטוריה אוניברסאלית; ההיסטוריה היא תולדות האינטראקציה בין שליטה לעבדות: – התודעה העצמית קיימת כשלעצמה ומעצם העובדה שהיא קיימת (כשלעצמה) היא קיימת גם לתודעה עצמית אחרת (היא קיימת רק כישות שיש להכיר בה).

המאסטר. מצב טרגי. הוא לא מכיר בעבד שמכיר בו. העבד לא סיכן את חייו. היסוד האריסטוקרטיה כיסוד אנושי. התגברות על התשוקה הבסיסית לחיים. היסוד החייתי הישרדותי. במובן הזה, הוא מוכר על ידי דבר, לא אדם.

האדון לא עובד, וככזה הוא לא מייצר שום דבר מחוץ לעצמו – הוא רק משמיד את תוצרי העבודה הסלאבית – ההנאה שלו / הסיפוק שלו = סובייקטיבי גרידא (אין היבט אובייקטיבי) – מתעניין אך ורק בעצמו ומכוון את המציאות הקיימת אך ורק על פי האינטרס העצמי שלו- בשל היותו מוכר על ידי עבד/דבר, הרי שהוא מוכר רק על ידי עצמו – אין לו מציאות אובייקטיבית בקנה, המאפשרת דיאלקטיקה. ייחודו בצריכה וצריכה אינה יכולה לספק סיפוק מלא ומוחלט.העבודה היא ביטוי לתשוקה מודחקת – היא מעצבת ומחנכת – הדחף לתשוקה מודחק (פסיכואנליטי) – ומדחיק את התשוקות של העבד לאחר. העבד מתעלה / מחנך את עצמו, מטפח ומלמד סובלימציה את האינסטינקטים הבסיסיים שלו .

כך, העבד לא משמיד את הדבר הנתון. הוא דוחה את השמדת הדבר על ידי טרנספורמציה ראשונה באמצעות עבודה; תוך שינוי טרנספורמציה של הדברים הטבעיים הנתונים ובתוך כך תוך שינוי .טרנספורמציה שלו-עצמו – הקשר השלילי / שוללני לאובייקט הופך לסוג של מחשבה וזוכה לקביעות (המהלך השוללני/חופשי הופך לזה האובייקטיבי בתהליך טיפוח הדדי).התודעה העובדת מתבוננת בעצמה בעבודה שלה (ייצור העובד = מימוש הפרויקט – הוא מתממש במוצר זה ועל ידי זה) – העבד מהרהר אודות עצמו כשהוא שוקל את המהלך היצרני האמור.ייצור מלאכותי הוא אוטונומי ואובייקטיבי: על ידי עבודה, ורק על ידי עבודה, האדם מממש את עצמו באופן אובייקטיבי.

ככל שהאדם שקוע בהוויית האובייקטים המיוצרים באופן מלאכותי מהווים את האדם, הרי כך, העבד, מצליח להבדיל עצמו מהוויתו הטבעית – דרך עבודתו, הוא הופך מודע באמת למציאות האנושית הסובייקטיבית שלו.בעבודה האדם הוא ישות על טבעית המודעת למציאותו (להבדיל מהטבע) – על ידי עבודה- הוא מגלם רוח- הוא היסטורי “עולם”-הוא “אובייקטיבי” היסטוריה- צורות עבודה – או עובדת היותו מחנך את האדם מעבר לבעל החיים – האדם השלם, המסופק עם השלמתו, הוא העבד שעבר את העבדות (הכרח להפסיד את הקטטה הראשונית?).

אין עבד ללא מאסטר (האם חייב להיות מאסטר?) שכן הוא הזרז לתהליך ההיסטורי, האנתרופוגני – עבודה היסטורית / חברתית / אנושית מתבצעת כנגד אינסטינקט העובד או האינטרס המיידי שלו: בשירותו של אחר – עבודה מאולצת, מגורה על ידי פחד מוות – עבודה זו משחררת / מאנישה את האדם – יוצרת עולם אובייקטיבי אמיתי (לא טבעי / תרבותי / היסטורי / אנושי)

עבודה בשירות המאסטר מבוצעת בטרור תוך שחרור העבד מהטרור שתחילה שיעבד אותו (האם אפשר להשתמש בזה כהצדקה מסוכנת? האם האם טרור ואלימות נחוצים להתפתחות התודעה העצמית?).עבודה היא יותר מפעולה.

יצירה של עולם טכני (של מציאות שווה ערך לעולם הטבעי) – היא גם שלילת הפחד (התגברות על צורה קודמת של הוויה / קיום נתון דרך תודעה דיאלקטית) – התודעה מבססת את עצמה בקביעות – כדבר מה כלעצמו, ישות-קיימת-לעצמה – ההוויה לעצמה מורכבת מהתודעה הסלאבית כשלה (לא בעד או בפנים) – התודעה מתוודה לעובדה שהיא עצמה קיימת כשלעצמה. צורת / פרויקט התודעה, הוקמה חיצונית – אינה יישות אחרת אלא סוג של ישות טהורה לעצמה; האמת (מציאות חשופה, מודעת, אובייקטיבית) – האדם שעובד מכיר את המוצר שלו בעצמו בעולם – הוא מזהה את עצמו בו, הוא רואה בה את המציאות האנושית שלו, בתוכו הוא מגלה וחושף בפני אחרים את המציאות האובייקטיבית של אנושיותו. – התודעה העובדת הופכת למשמעות או לרצון משלה.

לשיח עצמו, בהקשרו הנצחי בזמן, אדם-הגל.

בני אדם לא רק חיים בעולם. הם מספרים זה לזה על החיים, ממציאים לעצמם סיפורים, מביימים את העולם. הם קוראים ונקראים. הם נותנים או מבצעים פקודות, מפנים תפילות לאלים שהם קוראים להם בשמות, מצהירים על נדרים וכולי. הם גם מפקפקים ומספקים תשובות, מתלבטים, סותרים זה את זה. היקום של בני האדם הוא היקום של השיח. השיח מגדיר את בן האנוש, כך הדיקורס מגדיר את הפילוסופיה-זה השיח הקוהרנטי והקומפרהנסיבי של האני.

העובדה המהותית לשיח הפילוסופי היא עצם הדיבור. לדבר כפילוסוף זה לדבר על כל מה שעליו מדברים, תוך התחשבות בכל מה שעליו אומרים ותוך לקיחה בחשבון את העובדה שהם מדברים על זה. או שוב: פילוסופיה היא שיח המדבר הן על מהות הדברים והן על משמעות השיחים, אשר “מתייחסים” אליו, ויכולים לעשות זאת רק על ידי דיבור על “צד שלישי” אשר, אף שאינו מהות ולא זהה למשמעות, יכול בכל זאת להופיע כשניהם: מה שקוג’ב, בעקבות הגל, מכנה המושג. לדבר על המושג כאחדות יחידה של מהות ומשמעות זה לדבר על האמת. וכדי לדבר על אמת, יש צורך לדבר על הזמן.

״אכן […] האמת במובן הראוי של המילה היא דבר שאמור להיות לא ניתן לשינוי ולא להכחשה: הוא תקף ‘באופן אוניברסלי ובהכרח’ כמו שאומרים. ‘האמת לא נתונה לשינויים; היא, כמו שאנו אומרים גם: נצחית או לא זמנית. מצד שני, אין ספק שהיא נמצאת בנקודת זמן מסוימת וקיים בעולם. ברגע שאנו מציבים את בעיית האמת, ולו באופן חלקי, אנו בהכרח מציבים את שאלת הזמן, או ליתר דיוק את הקשר בין זמן לחוסר זמן.”

הבה לא נכלול את הפיתרון ״ההרקליטאי” מלכתחילה, זה המהווה את הבסיס של כל הספקנות וכל היחסיות. על פי השערה זו, האמת זמנית באופן בלעדי ולכן הדיבור הוא רק “פטפוט” אינסופי, שבו תמיד יהא זה סביר (ובכך) מוצדק לסתור בשלב כלשהו את זה שהיה, זה הנאמר קודם. זה לא שהפטפוט הזה “סותר” את עצמו בכל נקודת זמן. זאת העובדה האחרת, ההפוכה- שהדיסקורס הזה הוא פטפוט אינסופי, ללא או בלי סוף מוגדר. בתור פטפטת אינסופית, הרי שמדובר בפטפוט לא מוגדר, שכן במקום לקבל משמעות שעשויה להיות בסיס לשקלא וטריא, היא תמיד יכולה, כמו משפט לא גמור, לקבל כל היגיון נוסף. זאת אומרת; לשיח של הכל in flux אין שום קביעה ספציפית. שיח פילוסופי הוא אז בלתי אפשרי. זו הסיבה שהפילוסופים האמינו תחילה שהם יכולים להציל את האמת באומרם שהאמת היא נצח, או, לכל הפחות, נצחית. התזה האחרונה היא התזה “הפרמנידית”, שנלקחה גם, אם כי בדרכו שלו, על ידי שפינוזה. למרבה הצער, אם הפתרון ה”הרקליטאי “לבעיית האמת הביא את השיח לפטפטת, הפתרון” הפרמנידי “או” השפינוזיסט “מצמצם אותו לשקט. אכן, אם המושג שונה מתקופת העולם בו בני אדם חיים ומדברים בכלל ופילוסופים בפרט, אזי זה בלתי אפשרי לחלוטין להסביר את ביטוי האמת בשיחים המתוארכים של בני האדם: “אתיקה” מסבירה הכל , למעט האפשרות שאדם חי בזמן, יכול היה לכתוב אותה ”.

נניח כי ההיסטוריה של הפילוסופיה מתחילה בזיהוי המושג עם הנצח. במקרה כזה, אנו יודעים כי זה מסתיים בזהות ה”הגליאנית “של המושג עם הזמן, ולא בזמן הקבוע של הקוסמוס, וגם לא בזמן הקבוע במחזוריות החיים; אלא, בתוך הזמן ההיסטורי, כלומר כאשר העתיד מקבל עדיפות. הוא נותן לעצמו סוף שאינו רשום בשום טבע שהאדם “מנתק” את עצמו כתוצר של ההוויה אשר, אחרת, אמורה “להרות” אותו. לפיכך, ההיסטוריה של הפילוסופיה נראית כהפחתה מתקדמת של הגדרת הטרנסצנדנטיות של המושג. בסופו של תהליך זה, השיח הפילוסופי מבין שאינו יכול לדבר מבלי לסתור את עצמו לגבי המושג, ולכן הוא מתחשב בעצמו, רק בתנאי אחד של האמירה כי המושג, שאינו מהות ואינו משמעות, מתגלה על ידי התהוות ראשונה של המהות ואז כהתגלות שניה של משמעות. במילים אחרות, המושג אינו אלא התהליך ההיסטורי של הפיכת יקום האובייקטים ליקום השיח: “כל דבר בעולם קיים כדי לסיים את עצמו בספר”, וההיסטוריה של הפילוסופיה היא רק האלף בית או פדגוגיה בת אלפיים וחמש מאות שנה, ואשר לפיה – לפי סופה- בני האדם העירו את עצמם ל”חוכמה “המלמדת אותם שהם היחידים בעולם שמדברים ואין שום” מילה “טרנסצנדנטית אליה עליהם לפנות לתפילות או אין” ישות “טרנסצנדנטית “שיכולה להכתיב להם מצוות.

שכן, בניגוד לתיאולוגיה הנוצרית שעבורה הקוסמוס מניח לוגוס אינסופי שאיננו מניח אותו (הקוסמוס), החוכמה מאשרת את “סופיות” הלוגוס, המניחה לפניה ואחריה, קוסמוס שקט לנצח. הדיבור הוא “לשבור את השתיקה”: לזמן מה. שתיקה תרחף שוב מעל המים בסוף הזמן הזה. “מערכת היחסים בין החכם לספרו מקבילה אפוא בקשר לזה של האדם ולמותו. מותי הוא שלי; זה לא מותו של אחר. אבל זה שלי רק בעתיד; בפועל, בהווה, בסיום הפרוייקט מהסוף, מותי הוא אימפרוסנלי, מוות, ממש כשם שספרי, ספר.