Death in a black hoodie with a scythe in forest
ניטשה, פילוסופיה

קירקגור, היידגר, הגל. אקסיטנציאליזם, אימה וחופש מול הגל

Estimated reading time: 24 minute(s)

קירקגור: הפעולה הנחושה מול אי הידיעה; האימה שמזמינה את החופש. מהראשון בקפיצה הבאה. אני לא יודע כלום של ממש אבל, אבל זה נראה לי הכיוון, והכיוון הוא לא אחד של Yearning as of leaping and venturing in one resolute action, one page at a time...
ההבדל בין הפחד לאימה. הפחד עוסק במשהו די מוגדר, אמיתי או מדומיין כאמיתי, וכי יש נחש מתחת למיטה, צרעה המאיימת לעקוץ אותי, רוח גדולה באה מהחלון וכולי. זה הליד, המוחשי כחושי, זה הפחד. לעומת זאת, האימה עוסקת בלא ידוע ובכל האמורפי, עתידי. במילים אחרות, זאת המעמסה של המיסתוריות ששמה את הילד נער הזה מחוץ למיידית שלו אך מחוץ לפעולה ההופכת לפרי של הפריחה ולא הפריחה שמזמינה את השאלה של הפרי האסור. יפה! 
אנו מובלים בטעות לראות איך קירקגור מיישם רעיון זה של האימה על החטא הקדמון ובתוך כך על חטא ככלל. 
במצב של תמימות, הוא אומר, הרוח נמצאת במצב חולמני, במצב של מיידיות נאיבית. השאלה היא איך הוא שולל מציאות מתוך מצב זה. כאן, האימה מופיעה כתנאי לחופש ומימושו של החופש הוא בדיוק בקפיצה אל מול אי הוודאות.  כך, למרות שהאדם עדיין לא יודע חטא, לאימה כתנאי בסיסי לחופש יש יכולת משיכה מעורפלת, לא לחטא כמשהו מוגדר, אלא לשימוש בחופש וכך גם לאפשרות של החטא אחר כך. 
׳באימה יש אפשרות חופש׳. קירקגור משתמש באדם כהמחשה. כאשר נאמר לאדם, במצב של תמימות, לא לאכול את פרי עץ הדעת משום רוע או מוות, הרי שהוא לא יכול היה לדעת מה הכוונה לא ברוע ולא במוות. שכן הידע הזה היה ניתן להשיג רק על ידי אי ציות לאיסור. אבל האיסור העיר באדם את האפשרות החופש. . . האפשרות המסעירה להיות מסוגל ', אליה הוא נמשך ונרתע באותו הזמן.
מה שמוזר יותר ועדיין מעניין יותר הוא על התפקיד אבל יש גם, אומר קירקגור, פחד ביחס לנטוש את הטוב כחטא אל מול האימה בתנאי אי וודאות לגבי הפיתוי הקורא לקפיצה. יכול להיות שאני יכול להגיע לפיתוי וחוסר נוחות הקוראת לי להחלטה מכוננת, כמו החלטית, כנגד היותי אדם שקוע בחטא. יתכן שאני מודע לאפשרות לצאת ממצב זה, ויכול שאני  עשוי להימשך אל מהלך היציאה, הקפיצה הזאת. 
יחד עם זאת, הפיתוי לקפוץ תחת מצב של אימה עשוי להדחות דווקא על ידי הסיכוי לצאת ממצב זה, ככל שאני אוהב את מצבו של חטא. או ככל שאני מפחד לאבד את המוכר ואת הקיום שפי לאחר מכן, החשש לטוב משכיר דירה מאחורי ראשו ומצב זה הוא באמת פחד מחופש, בהנחה שהאיש נמצא באחיזה המשעבדת של החטא.
אבל יש גם, אומר קירקגור, פחד ביחס לטוב. נניח, למשל, אדם שקוע בחטא. יתכן שהוא מודע לאפשרות לצאת ממצב זה, והוא עשוי להימשך אליו. אך יחד עם זאת, הפיתוי לקפוץ תחת מצב של אימה עשוי להדחות דווקא על ידי הסיכוי לצאת ממצב זה, ככל שהוא אוהב את מצבו של חטא. או ככל שהוא אוהב את המוכר או ככל שהוא אוהב את הפחד מהאימה כדבר מוכר, החוויה של החרדה שוב ושב. טוב, הוספתי; 
העניין הוא בעיקר הפחד מהטוב ככל שהאימה נעשית קטנה יותר כי הקפיצה היא רק ההכרה במהפכה השקטה שכבר התרחשה. הגל. שוב, המשכתי. 
המקסימום לקירקגור הוא החשש לטוב המשכיר דירה מאחורי ראשו של השקוע בחטא. כך, מצב זה הוא באמת פחד מהחופש, בהנחה שהאיש נמצא באחיזה המשעבדת של החטא. החטא כאן אפשרי רק אחרי החטא. לא ניכנס לזה, אבל הדני הוא קתולי לא פחות מאשר פרוטסטנטי, וקתולי כי לא מקבל את הרוח כלא, אבל פרוטסטנטי כי לא מקבל את הרוח כאהבה בתוך אי צדק, כך התחושה האלוהית היא בדיוק בהרפתקאה, בסיכון. הפחד מהחופש הוא הפחד מהאימה והוא חטא כי כך אתה מתקיים בחוסר פעולה המגלה את אלוהים לעצמו. 
זאת תפיסה ניסית של אמונה כקיום מכאן, התגלות מכאן. של האדם. אבל סובייקטיבית, אפקטיבית בהיסטריה שלה, בהעדר ההיסטוריה שלה. 
האימה מוגדרת על ידי קירקגור כ"אנטי-סימפתיה אוהדת ואהדה אנטיפטית ". קח את המקרה של הנער הצעיר שמרגיש משיכה להרפתקאות, זה עם ״הצימאון לגדול, למסתורי ". האני של הילד נמשך לפעולה שוללנית אגב הלא נודע , אך יחד עם זאת הוא נהדף על ידי זה, כאיום לביטחונו. משיכה ודחייה, אהדה ואנטיפטיה, שזורים זה בזה. זהו הסובלימטיבי הלא אסתטי, שוב. ושוב, כאן הפיתרון הוא לא בניצחון מן הכסא על זה שלא מפתה. 
הפיתוי? חוסר הרוגע? כאילו היה זה מיכאלאנג’לו מצייר לנו את האי הנוחות, העצבנות הזאת בישיבה עד הקימה ממנה אל עבר הפרסקו הבא, הלא נודע הבא, השיפוט הזה הנעשה עכשיו. אופס! כמעט עשינו את אותה טעות של קירקגור כשתיארנו כל פיתוי מול האימה, באותן אופן. אז בוא נפסיק להיות ילדים ונאמר כי הילד הוא נער, הנמצא במצב של אימה, אך לא של פחד. כן תזכרו בילד כנער? 
במילים אחרות, אין כאן ילדות. אין גן עדן ואין מצב של שיחזור, בוודאי לא של כנסייה. הוא לא קדוש לכנסייה אבל הוא קדוש לכתיבה מול העיתון. 
אין כאן yearning.
בוא נתחיל מאמונה: 
״האמת היא בדיוק המיזם שבוחר באי וודאות אובייקטיבית עם התשוקה של האינסוף. אני מהרהר בסדר הטבע בתקווה למצוא את אלוהים, ואני רואה אלוהים כל יכול וחוכמה; אבל אני גם רואה הרבה דברים שמטרידים את דעתי ומחוללים בי סערות נפש חרדתיות. סך כל אלה הוא חוסר וודאות אובייקטיבי. אך מסיבה זו בדיוק הפנימיות הופכת להיות כה מעיזה ועצומה בעוצמתה , מכיוון שהיא מאמצת את אי הוודאות האובייקטיבית הזאת, עם כל תשוקתו של האינסוף. ״
ברור, שהאמת כפי שתוארה היא בדיוק מה שקירקגור מתכוון באמונה. הגדרת האמת כסובייקטיביות והגדרת האמונה זהות. 
קירקגור אכן טוען לא אחת שהאמת הנצחית אינה כשלעצמה פרדוקס. אבל זאת הופכת לפרדוקסלית ביחס אלינו. אפשר אמנם לראות כמה ראיות בטבע לעבודתו של אלוהים, אך יחד עם זאת ניתן לראות הרבה דברים שמצביע בכיוון ההפוך. יש, ונשאר, 'אי וודאות אובייקטיבית', אם אנו מסתכלים על הטבע או על הכתבים. 
ולא רק אלא גם:רעיון האל-האדם הוא בעצמו פרדוקסלי מהסיבה הסופית. האמונה תופסת את הבלתי ודאי מבחינה אובייקטיבית ומאשרת אותו; אבל עליה לשמור על עצמה, כביכול, מעל ים חסר תום. אמת דתית קיימת רק בניכוס 'נלהב' של הלא וודאי מבחינה אובייקטיבית.
אז שוב:
'ללא סיכון אין אמונה. אמונה היא בדיוק הסתירה בין התשוקה האינסופית של פנימיותו של הפרט לבין חוסר הוודאות האובייקטיבי. '
חוזרים לאימה. ליחיד. לאמת הסובייקטיבית. לקפיצה. 
בסוף הוא כותב. הענייו הוא שהוא תמיד מול עצמו. אקסטנציאליזם זה גם, יכול היה להיות, אצל רוסו, בוודאי, על ההיעלמות של האני כיותר אני, כרק אני, בשקט לאני, זה ששם. זה המיסטי שאין לו. אין לו אהבה. אין לו שום חיבור לעולם.
הוא קצת מאונן עם קונדום ואומר לדף קפצתי. האותנטיות כאן היא להיענות לאימה לאחר. זה סתם הפחד להיות כמו כולם, אז לא, זאת דתיות מאד בעייתית. הוא מול.  לא משתנה. איזה קיום? 
גם היידגר, אותו מאמבו לג׳מבו. הם שוכחים שהם עצמם מדברים וכי הם צריכים להסביר את עצמם מדברים, אבל בשביל ההיסטוריות ההוויה חייבת להיות הנתון, ההווה בך כשאתה משנה אותו. פה זה פסיכולוגי לגמרי. אצל  זה או  לעולם כשעמום, עזוב אותך ממנו. אבל השלבים של הדני זה שלבים של כתיבת ספר. הוא קופץ לחיי החובה של הפרק הבא. סתם סתם. 
לא מכיר אותו בכלל, באמת. ממש טיפה. סתם מרכיב מחדש. 
כראוי, אגב. אבל זה עניין אחר.
בכל מקרה, לעניין המקורי: 
אפשר למצוא בהגל כמעט את כל הרעיונות הנקראים מהותית לתוך ההוגים האקזיסטנציאליסטים, היידגר בראש או ההגות העונה לשם הקיומי ההוא:  כי האדם (Dasein) הוא בעצם ישות בעולם (In-der-Welt-sein); כי עולם האדם (Welt) שונה במהותו מהטבע (Natur: Vorhandensein) בכך שהוא שונה, או - לפחות - נחשף / נחשב כבר-שינוי-על ידי עבודה (Zuhandensein); כי בבסיס ההבנה (Verstehen) קיים שיח (Rede- או מחשבה סבירה), ושבה יש נוכחות-פרקסיס-ורגש (Befindlichkeit) - ולא יחס "תיאורטי" בלבד - האדם בתוך עולמו; כי מכלול ההוויה מתגלה לאדם רק על ידי שבטים/עמים ועל ידי חרדה (אנגסט), אשר מגלה לו את סופיותו, את מותו; כי האדם הוא לא רק ישות שנמצאת בחלל, אלא גם - ומעל הכל - האדם הוא זמן; כי במישור התודעה האנושית, התמוטטות זו באה לידי ביטוי בצורה של הרזולוציה-הרואית (Entschlossenheit) של קבלת סופיותו של האדם האנושי - שהוא זמן ואפשרות טהורה, לא אמיתית - כתנאי הכרחי למימוש פעיל (כלומר המימוש מרחבי) של האפשרויות המהותיות שלה; כל זה, ודברים רבים אחרים, הם הגליאניים גרידא. מכאן העיקר הוא בקריאה לא נכונה של הגל, זאת היא זאת המגלה את מקוריותו של היידגר.
למשל, לגבי הנקודה האחרונה, היידגר: אין דיאלקטיקה. אין חירות. מסיים במוות. לכן מבין אחרת את המוות. וכן. להיידגר אין תשוקה. לא ברור איך מתחיל אצלו הזמן שלא במוות. ואין מוות אם יש רק מוות. תחילת הזמן כמו הקיום האנושי הוא בתשוקה. חור בחלל המגלה את הזמן.
ספציפית: היידגר לא מסתפק בלסכם את התוכן הפנומנולוגי של הפנומנולוגיה בשפה שלו (אם לא בגרמנית, לפחות). הוא משנה את  באופן מהותי. ומה שנראה די רציני ומסוכן לאונטולוגיה שלו - הוא משנה אותה על ידי דיכוי - או, ליתר דיוק, החלשה - של כל מה שנוגע לאלמנט השליליות או החופש פרופר, האלמנט המייצג את היסוד האנושי הספציפי באנתרופולוגיה ההגליאנית.
בעיקרון, האנתרופולוגיה ההיידגריאנית מגלה / מבוססת על שלוש קטגוריות עיקריות וראשוניות: Befindlichkeit, Verstehen, ו- Angst (על ה Rede - הלוגוס - להיות מוסק, בסופו של דבר, מן השניים ראשונים). קטגוריות אלה תואמות את שלוש הקטגוריות האנתרופולוגיות העיקריות או הבלתי ניתנות לרדוקציה של הגל: Begierde, Arbeit ו- Kampf au / Leben und Tod.
כעת, בכל אחת משלוש הקטגוריות הללו, היידגר מחליש את היסוד הפעיל-שלילי.
1. ה- Befindlichkeit הוא האיש המצטמצם לתחושת הקיום שלו והווית החובה (dass es zu sein hat).The Begierde. עבור הגל, האדם הוא כל זה, ויחד עם זאת, להגל יש מובן אחר מלבד זה: האדם הקיים הוא מה שהוא - וצריך להיות - רק אם הוא מכחיש באופן פעיל, מדכא, משמיד את ההוויה הנתונה, שאינו שלו; השלילה מתחילה על ידי שלילה פעילה של ההוויה הטבעית, זו שאיננה אנושית. המצב הסוציאלי פוליטי הכרחי כאן. מכאן הפירצה לאדון והעבד. 2. Verstehen. האקסיטנציאליסט הוא האיש שמימש באופן פעיל מטרה קרי- על ידי הגשמתה ובכך הפך לעניין שלו עצמו, על ידי העובדה של ההבנה (כלומר את השם, מה זה). עם זאת, כל המהלך נעשה מול עצמו, רפלקטיבי, במקום, הוא צועד לו. זה שיח סביר, נאמר- בגדול, זה תואם את מה שהגל אומר על עבודה, אבל הגל (Arbeit). מתעקש שעבודה היא תמיד שלילה פעילה של הצורה הנתונה של  האנושית. 3.(כמו כן, ה- Welt אצל  נוצר אך ורק על ידי חמולות או חברה או פוליטיקה ועל ידי "העבודה בפועל, ואילו אצל היידגר " Welt is Welt not Natur כבר מעצם הימצאותו של Befind / Ichkeit).
שוב, אין כאן  או יסוד אנושי פעיל.
תראה במבנה הזה כל מה שיש זה להאמין באלוהים או לא. אבל אם לא מאמין באלוהים אין סיבה לחרדה. אתאיזם מבטל פחד מהמוות, לא מביא את הפחד מהמוות. זה על חוסר המשמעות כי הם לא נכנסים לזמן. זה או קפיצה לבד או חיים לבד אל מול אלה אם כן יש קפיצה של התגלות, הוויה של מכה בתוך האדמה -
היטלר כמתנה. זה הרבה על העיתון. 
וזה הרבה על הקתוליות שלו בעולם לותרני. את האימה לקח יותר מהדני ואת הקפיצות, נו, זה מתנה.
[elfsight_pdf_embed id=”2″]
No tags for this post.
רשומה רגילה

השאר תגובה