לעיתים אני חושב כי כל הפילוסופיה האנליטית מתיישבת על טמטום לוגי שבא להסביר מדעים אבל לא יודע מדעים. זה מתחיל מראסל. עכשיו, מנומס אני כן ומכבד מסורת גם, אבל בחיי וואואוו כמה אידיוט לורד אחד יכול להיות. הוא כאילו כותב על מתמטיקה סימבולית, שלושה כרכים ולא מבין דבר או חצי דבר כשבונה מערכת נפרדת של לוגיקת פרטים שקצת חוזרת לאריסטו כדי להסביר מדעים שלא מתבססים על איכויות כמו תנועה על פי חוק של מאסות. אפשר להגיד שהוא חוזר ללוגיקה של האמפיריות הבריטית, אבל זה יהיה דבר שטות כי אז ניפול למלכודת של האפיסטמולוגיה מבלי שנבין את האב, קרי, שהאפיסטמולוגיה כולה מבוססת על המתוד. כולה רציונלית. ההבדל נוגע לשאלה של innate ideas, אב. , על הדרך, נראה כי אין זה באמת חשוב. או איך זה נהיה חשוב.
כמובן, ויטגנשטיין הוא תלמידו של הלורד כאת קיין של הבלות. הוא בא לתאר מדעים על פי הגיון של תיאור שטח מפה. אמאמאמא האמה הזאת? המדעים של המאה ה-17 עזבו את תמונת העולם הזאת, זאת שהוא מתאר כמו תיאור פיזי של סדר מיקומים. יש ויתור על סדר במובן של מיקום, טופוגרפית, קוסמוס. הדגש הוא לא זמן, תנועה; יש פתאום חלל, ברונו עוד יגיד לנו שהעולם הוא אינסופי, גלילאו יעשה צחוק מהקורה שהידיד דרידה עוד ידבר עליה בביטחון של דורה, ואשר תהיה, הלכה למעשה. הבסיס למדע הזה. אם תרצה יהיה אפשר להסביר זאת באמצעות השינוי לחוקיות אצל קופרניקוס מהגיון העין של תלמי.
השינוי ראשיתו בשינוי השפה המתמטית.
עברנו למערכת הספרות המוסלמית ולגיאומטריה הפועלות לא עוד כספירה של דברים בעולם אלא באמצעות. חוקיות משוואתית. אם אצל היוונים ספרנו והיינו באים כך מתוך העולם, פתוחים לעולם, הרי שכאן הבעיה של ניתוק עולמות, בין הרוח לחמוק, נפש, טבע הוליכה למצב המעניין הבא: בעוד הדיבור הוא סימבולי, אלגברתי, חוקיות שכזאת, הדיבור המופיע בשיפוט הדיבור הוא כזה כאילו a+b=cd הוא כבר זה המתקיים: קדימות המתודה.
כלומר, המפנה הלשוני חל עוד במאה ה-17. עם המצאת הגיאומטריה אשר איפשרה את הפיזיקה המודרנית. כדי להבין איך אנו יוצאים מהעולם של האני לעולם הפיזי, אנחנו צריכים להעריך את הניכור הנמצא בתוכו האני והדרך שבה פותר אותה.
ויטגנשטיין. בא למצוא או לייסד שפה תיאורית כמו במדע, כמו לוגיקה פוזיטיבית תיאורית,מציירת מראי מקום על מפה. הבעיה היחידה? השפה של המדעים היא שפת האלגברה. אין מדעים מודרניים בלי שפה זו; זו לא שפה שמנסחת את עצמה בנפרד כשמגלה עולמות ואז שולחות את העולמות לוועדת הקישוט כדי שתתאר זאת בקיצור. ויטגנשטיין דואג שלא נסבך עם השפה כי אז נגלה סתירות או בעיות. לא נסבך?
לא נסבך את השפה שבאה מהעולם הזה, שקשורה לאני. ויטגנשטיין לא רוצה להגיד אני. אין לא מקום לשאלה כמו שאין שאלה. השאלה היא אסון ועוד יגידו לנו שהוא לימד אותנו לשאול שאלות. אמרו כששכחו מה זה שאלה. אנחנו נשאל בהמשך. כשהוא מדבר בספר השני על עולמות שפה, משחקי מילים, גם כאן העיקר זה למנוע משהו שיכול לטעון לאמת. הכל זה תרבות. אנתרופולוגיה. השפות שונות ומתנות כל כך שאין לך אפשרות שיפוט אמיתית. הוא אנטי פילוסופיה. וכן הוא לא מסביר איך מדבר ייחודיות כל כך בספר השני. מאיזה משחק מילים. איך הוא יצא מכולם כדי להסביר את ההגיון של כולם? הוא לא נותן account לדיבור שלו כמחוץ לעניין ושלא לעניין. דווקא כאן שיח מסביר שיח הוא מן ההכרח. איך הוא הראשון?
אתה לא יכול להפסיק לדבר. אתה יכול להפסיק לטעון לאמת, זאת אומרת לדבר סתם. אם כולם מדברים סתם כעיקרון, אז כולם מרים אמת ללא מפריע. אז למה הם בכלל מדברים? הם מדברים כדי לצאת מעצמם, כדי לראות אם יש סיכוי לתמונת העולם שלהם אז הם יגידו, בוספו של דבר, כי זו דעתם. הבעיה עם כל דעה? הנטייה שלה להתחפש לאמת, לטעון לאמת בכל זאת. את זה. בין דעה לאמת, אני מתחיל להיות אני.
אני הוא תמיד מבוכה אצל ויטגנשטיין. בספר הראשון הוא מבקש שתסמוך על האני שלו כמי שמכיר אותו סומך עליו. כמן המרצים שלך. בספר השני לא ברור איך הוא יכול לכתוב אלא אם יש שפה של אקדמיה, מדברת נונסנס תוך נונסנס. לבסוף, בדאס מיסטיקל אין מיסטיקל. זאת שנאה. ביטול האגו. זה לא שקט של חדל קשקשת ברשת. זה שקט של היעדר שאלה. בהקשר הזה, הנונסנס הבלתי פוסק הוא בבחינת יתרון.
הדואליזם הפסיכו פיזי של דקארט לא מדבר על עיקר העיקרים של דקארט. לצאת משם לשאלת הקשר בין התודעה לטבע זה קצת מן האידיוטיזם. אני לא יודע מה עוד צריך לעשות עם הפילוסופים למיניהם של ימינו, וימינו כמאה שנים של ימים, ואוקיונוסים. הבעיה היא שהם מדברים במילים שלא מבינים ואז המילים כבר אמרו את העולם אבל הנה. אני חושב שהספר הכי חשוב של דקארט הוא על המתודה. אתה לא מייצג את העולם.
לומדים אפיסטמולוגיה, אז לא מבינים כלום. ומתעלמים לחלוטין ממה שהם אומרים. דקארט צוחק לגמרי על התפיסה של steriles veritates. אתה לא מתחיל מהעולם שאותו אתה מנסה להבין – פיזי; ומן הצד השני, אתה מחפש לוגיקה שתתפוס נכונה את מה שקורה בחוץ . כלומר, דקארט לא יגיד לך כי העולם של המתודה הוא תיאור העולם שזו הבעיה הפסיכופיזית. הוא יגיד לך שקודם כל זאת המתודה כדרך לתגלית, לא לייצוג.
באופן כללי על מה השינוי במאה במאה ה-17 מתבסס? הוא מתבסס על המעבר למתמטיקה שהופכת להיות המתודה שדרכה אתה מגלה את הדרך למצוא את האמת. הם מדברים כאן על השתתפות. הפיזיקה היא לא תופעות טבע שאני מסביר עצמאית ממתמטיקה סימבולית. בהקשר זה, אתה לא יכול להסביר נוסחא באלגברה כהרחבה של ארתמטיקה. מה זה ax+b=c. צריך להסביר איך מגיעים מהמספר הנספר מהעולם לזה, אבל זה לא חשוב עכשיו. מה שחשוב זה שאין הפרדה מסוג זה ואז כן או לא לתיאור. זה מתחיל מהסימבוליזם הזה.
הסימבוליזם הזה אגב מתאר מצב שבו אין לך צורך פיזי בכל הפיזיות הזאת. אין סדר במובן של מיקומים, היררכיות וכו. אנחנו כבר מדברים על חוקים. אלה קשורים לזמן ולא למסה מגלילאו למשל. הכל קשור ל– mathesis universalis וזה מה שתואר כאן. כלומר, אנחנו מדברים כאן על אמנות. על מתודה. בין גילוי להמצאה ועל שפה סימבולית. כך הקשר בין העולם של הmind לעולם הטבע החיצוני מתחיל ועוד איך מתחיל ב-mind ובו יש לנו שורה של אבסטרקציות. אבל ההנחה היא תמיד שמה שקורה הוא כבר תיאור של העולם ולמה כי אלוהים לא משקר, זאת אמונה באלוהים! מעבר לזה, הוא לא משקר כי יש לנו ideae innatae. אה. אז אנחנו שיקרנו לעצמנו אם התיאורטי לא עובד בטבע. או, לסיום זאת המצאה משתתפת, שיעורית, סטטיסטית. אגב תנועה. אגב חוקיות התנועה.
קופרניקוס תחילה
אחד הדברים שקבעו את התיאוריה של קופרניקוס כמהפכה היה השימוש במילה זאת לתיאור התנועות עצמן של גרמי השמיים, לרבות כדור הארץ, לעומת השימוש הפוליטי יותר שהשתרש בלשון לאחר מכן ובעיקר מהגל והדיאלקטיקה ההגליאנית (המצאתי, אני מודה, אחר כך אמציא הסבר). שהרי על פי קופרניקוס, אין שינוי של ממש במה שהציע ואכן היו כמה יוונים שטענו טענה זו פחות או יותר או ניקולאס בימי הביניים ואחרים מיד אחר כך ולפני קופרניקוס, אשר לעיתים היו יותר רדיקליים מקופרניקוס. אפשר לומר כי המהפכה התאפשרה כמהפכה שקטה, אן הייתה זו המידתיות או ההליכה שאיננה עד סוף שאיפשרה את קבלתו של קופרניקוס, וכן את הדמיון והמחשבה לתוכו שקבעו את המהפכה כמהפכה אכן. במושגים סובייטים, הרי תיאוריית שתי המהפכות, שנשארה, במהותה, בתמונת עולמה, די מתמדת ועוד בלי טרוצקי, זה רע אמיתי.
בנוסף, ואל מול היוונים, הרי שעלינו לציין את ברונו שקורא אחר כך לתוך תפיסת העולם החדש, את האינסופיות של העולם. לשם כך היינו צריכים את הרעיון היהודי נוצרי של אלוהים אך גם להתגבר על מה שנקרא כתקופה החשוכה של העולם המערבי, עד הימצאו שוב של האפס מתוך העולם המוסלמי והשימוש שייעשה בזה בשביל הגיאומטרציה של הטבע. לבסוף אפשר לומר כי הספק והתדהמה של קופרניקוס היו אפשרים גם משום התקופה של תחילת הרנסנס והאחיזה הפוחתת של העולם תוך כנסייתי.
ועדיין, הנה המהפכה בגדול ואשר תחילתה בהסרת הכדור האנושי ממרכז העולם, ושימתו לצד הפלנטות האחרות, שינתה שינוי איכותי את תפיסת העולם כקוסמוס בעל גבולות ברורים וסדר פיסיקלי שבו האדם באמצע; וכן ההבחנה ההיא בין הוויה נצחית שמימית אל מול מה שנמצא מתחת לירח ו-in flux – מסתלקת מן העולם. בנוסף, יש לנו את התנועה הלא היררכית או זו הקשורה למסה, להבדיל מזמן,עם ההתפוררות של התפיסה ההיררכית והפיזית מאד של החלל, הקשורה לסדר הבניה של העולם יותר מאשר לחוקים העצמאים מהחלל, דווקא כשהחלל כחלל מתגלה יותר. או אולי חלק מהעניין הוא ההופעה של הזמן כשהחלל מופיע כעצמאי יותר וכך כמומשג באלגברה ובקווים משולשים עיגולים כשפתו של גלילאו. אבל, בוא נעצור, ונמשיך עם תלמי ואריסטו.
אריסטו ותלמי
תחילת הבנת שינוי של קופרניקוס היא ההיפותזה של אריסטו ותלמי, לפיה אם כדור הארץ היה המקור לתנועה, הרי שהדברים על האדמה היו נפרדים ממנה, ומאבדים את מה שאחר כך ייקרא כוח המשיכה מעצם התנועה האלימה. כך, כמו שהרקליטוס אולי אומר הכל יהיה in flux והתנועה הזאת תהיה אלימה ונגלית לעין. התפוח שייפול שוב? הוא לעולם לא ייפול באותו מקום שממנו הוא היה, אם נכון וראיה זאת נדחתה, מעין נפרד מכורח התנועה של הכדור או האדמה עליה אנו ניצבים. תחילת התשובה של קופרניקוס כמו מאכזבת תחילה, אך מבריקותה משתקת ושקט.
תשובת קופרניקוס
קופרניקוס עונה כי אולי זה נכון אם האלימות שבתנועה של הכדור הייתה ברמה המתוארת, אך לא כך הדבר. אכן, אפשר לדבר על תנועה אחידה והרמונית של האדמה ואשר המצוי מעליה. כאן , השוני: התפיסה הקודמת הייתה כולה השתהות והתעכבות על מה שמצוי מעל האדמה, בחזרתו אל אשר עתיד להשתנות, כך שהתפוח יפגוש שכבה אחרת של אדמה או חלק מכדור הארץ, בהקשר זה.
״העיקרון הראשוני אם כן הוא הרעיון כי הכל צריך להיות בתנועה סביב המרכז שלו עצמו , באופן אחיד, כשם שהחוק של תנועה אבסולוטית דורש״ כדי למלא זאת יש לקופרניקוס שבע אקסיומות בחיבור המוקדם שלו אשר מהווה מבוא נגיש יותר לקופרניקוס מאשר הספר שסיים לכאורה במותו. אלה הן שבע האקסיומות.
ראשית, ישנו רק מרכז אחד לכל העיגולים ולכל גרמי השמים. שהמרכז של כדור הארץ איננו המרכז של העולם/יוניברס. שנית, הוא כן המרכז של כוח הכבידה כמו של הספירה הירחית. שלישית, כל הספירות סובבות סביב השמש כמרכז הבלבדי שלהן, ולכן השמש היא מרכז היוניברס. האקסיומה הרביעית טוענת כי המרחק בין כדור הארץ לשמש בטל בשישים ולמעשה חסר חשיבות אל מול המרחק העצום המצוי בין השמש לספירה של הכוכבים. החמישית גורסת כי התנועה של גרמי השמים איננה תוצאה של השמים כמו של כדור הארץ עצמו. ההנחה השישית, השמש ניצבת במקום. התנועה היא אשליה והשלכה של תנועת כדור הארץ לכיוון השמים. לבסוף, הרחבה של האקסיומה הקודמת: תנועת כדור הארץ ביחס לשמיים מתבטאת גם בנראויות לא נכונות לגבי יוצאי דופן בקרב הכוכבים והפלנטות…רטרוגרדיות.
כך, למשל, היית צריך, את גלילאו והטלסקופ כדי לראות שהנקודות הלבנות סביב השמש, הן על השמש. העיקר, כאן, להראות, את המעבר ממה שבטוח לעין, התיאורי, לזה שמבוסס על חוקים, תנועה, זמן. זה לא העולם שנגלה לי לעין. זאת לא מפה.
.מכאן, אנו נסביר את הפסיכוזה של הגוף–נפש או הבנת המדעים. לגבי הגל, ההיסטוריה מתחילה מאותה שפה, שתיכף נסבירה. בגדול, לעכשיו? אנחנו פתאום מסבירים כיוון להיסטוריה, תנועה, לא באים להסביר או ללמד עבר או את הפוליטי, כך, גם את ברגותי.
כאן, יש חוקיות לתנועה. אבל בוא נמשיך.
דקארט, והבעיה הפסיכופיזית
רנה דקארט. הבעיה הפסיכופיזית? אין שום בעיה. ננסה לקצר כמה שניתן. כל עניין זה הוא כאטוריינטציה כללית. מכל בחינה אחרת, אין לכך שוב ערך. אם יהיו שאלות, בתגובות, אשמח להרחיב, פילוסופית והיסטורית. בגדול, וולגארי, נאמר:
מאה 17. מפנה לשוני. פילוסופיה – מאה 17. אותו דבר. מעבר לשפה מדעית, סימבולית, אלגברה, גיאומטריה, לא נפרדת מהטבע. זה הטבע! זה המדע. הם חושבים שהמשפט קשור לתיאור במדע כי הם מתחילים בדקארט של ספק ואיך אדע אם זה ארנבת או תרנוגלת. הוא עדיין בראש שלו. לא יצא. אלוהים לא שקרן. אז לא צריך לצאת. זה לא תיאור. הוא צוחק על תיאורים.
הפיזיקה משתנה לגמרי וזה הטבע. או שמתבלבלים בקשקוש אגב ההבדל בין האמפירי לרציונלי. זה אותו דבר. שניהם נשארים בראש. אז רק מתווכחים על innate ideas. הוויכוח מראה כי זה לא חשוב. קיבלו את התוכן. זה היה מבריק. אין שום וויכוח מהותי בין דקארט ללוק, נניח. מעבר לדרך, הם עשו ודיברו מדע. חוסר ההבנה שלנו נובע מעובדת הקטיעה בין העולמות, החל מהמאה ה-19, עד לא כל כך שיח של חירשים כמו סתם אוטיזם אחד לשני.
אם מישהו מתעניין בזה, אז מכון כהן? אגב זה מפריך את הטענה שפופר לא אידיוט. הוא מאה אחוז אידיוט. ההסבר הסוציולוגי של קוהן זה על האקדמיה. המהפכה הגדולה התרחשה בגלל שינוי במתמטיקה. גלילאו היה בכנסיה, לא לפני קביעות כפרופסור. במקום ללמוד עושים מבחוץ אבל אז חושבים שהאוננות מסבירה את הסקס. ולא, לא! גם הסקס לא מסביר את האוננות. הוייס של דנה קרה בטח בנפרד ולפני. זה יכול לקרות.
נקודת האפס
השינוי. או: השינוי הוא באפס. לא היה ביוון שהייתה לעידן החושך עבור המדענים ובעיקר המתמטיקיאים. ה-0 באה מהעולם המוסלמי. ככל הנראה, התחיל עם הזמן, עם התפתחות השפה, איפשהו שם באיזור עיראק, מצרכי מסחר. היוונים העתיקו את ה-0 כנקודה. החזרה ללימוד היוונים, ספרי הגיאומטריה שלהם, עם הספירה החדשה הייתה כבר המצאה חדשה של שפה. מתמטיקה סימבולית.
שני הממציאים של תחום הגיאומטריה האלגברית לא ידעו כלל, שכך עשו. הם היו בטוחים שהם פשוט לומדים את המערכת היוונית, אחד מהם היה דקארט, שלצרכי הומור, עוד קיבל בראש מזה שעשה גיאומטריה כמתוד מביש, במיוחד לאור העובדה ששכח זמן, ממש כמו שגלילאו לא שם לב כי הכניס ממד זה, שעה שעבד על גיאומטריה יוונית. הגדיל הוא לעשות, כשחשב כי המערכת שלו היא אפלטוניסטית ואנטי אריסטוטליאנית.
וכתב אגב כך חיבור מפורסם. אתה תמיד בבעיה של זמן, אתה לא יודע את אשר אומר כשאומר יותר, הנגלה הלאה, בדיסקורס ממשיך, אז זה שלא שם לב לזמן, שם לב דקארט וגיאומטריה מסוג זה היא למתמטיקאים אמיתיים. שם גם: הוא דיבר כבר על חוקיות ולא חומר, זאת שמניחה תנועה ולא מיקום, בתוך סדר של קוסמוס.
כבר שם הוא הראה כי מדע הוא השפה של עצמו. אבל גם ויטגנשטיין רוצה משפט מדעי והוא חושב שזה זה ליד זה. פסיכי לגמרי, אידיוטי לחלוטין, גם ראסל. האחרון, חושב שהוא עוזר במתמטיקה חיצונית למדע, והמדע הוא כבר סימבולי מהמאה ה-17, ולא רק אלא גם שאין מדע לולא שינוי השפה. המפנה הלשוני. איזה‘ מדע מתואר כמו משפט מתאר מפה, זה ליד זה, אדום ליד ירוק, והוא רוצה משפט במילים שיהיה כמו המדע, אי אפשר איתם, בחיי, זה יווני, לא מודרני. בכל מקרה, הבעיה הפסיכו פיזית, לגמרי פסיכית.
הבעיה הפסיכופיזית כפיתרון
ראשית, שים לב לנקודה הבאה. ההפרדה בין הנפש לגוף, הבעיה הפסיכו–פיזית איננה בעיה כל כך, נתחיל בזאת. דקארט עבד עלינו במבחן של הספק על מאין אנו מתחילים. הוא לא סיים באני. הוא סיים בביטול השאלה האם אני רק בראש שלי או מה שאני אומר קשור איכשהו לעולם והאם יש אפשרות להבטיח איכשהו שאם אני אומר משהו אדע כי יש לו קשר לעולם עצמו, בחוץ, האובייקטיבי. לכן, הוא התחיל באני. אחרת, כל האני הוא אבסורדי או אבסורדי כהתחלה אלא אם הקיום של האני כתודעה הוא כבר קיום מספיק בעולם של גוף.
הדואליות הזאת פותרת את הבעיה מראש, ככל שאנו מדברים על הקיום האנושי מחוץ לזמן, כקיום נפשי, המניח את היותר ממני, ואת האני כאני שלא פה, אלא אם כן, מן הצד השני, אני מניח את אלוהים כשלישי, כאן בעולם, אימננטי לי: לא רק בדיסקורס שאינו לי או בשליטתי, אלא גם כדיסקורס אחר לגמרי, מופרד לגמרי מדיסקורס החושים, במובן הזה מהגוף. אפשר לומר כי החיבור הנפשי הוא בדיוק הצגה מחדש של הנפש למדע, כמופרדת ועצמאית, מבעיית הנפש, כשקשר לעולם, תיאיזם מול אתאיזם – הנפש, אם תרצה כתודעה.
במילה אחרת, דקארט מכניס את אלוהים כשלישי. אבל זה יותר המיתוס. אלוהים בטוח ירצה שהדיסקורס הלוגי שלי יהיה הדיסקורס נכון לעולם. זה יאה לו, הוא יאמר במקום אחר, שתהיה הרמוניה שכזאת בין השיח הלוגי שלי, לא כבר, זה שהוא רק אני, כמו אני–אנחנו לחומר, בוא נאמר, הפיזי עצמו. זה לא הדבר כשלעצמו, כמו היאה לאלוהים שהאמת של השיח, האמת של השפה המדעית, השפה של המתמטיקה הסימבולית, תתאר נכונה את הקוסמוס כקוסמוס, כשלמעשה, המעבר הוא לשפה אחרת לגמרי: השפה של המתמטיקה הסימבולית כהמשך לדקארט, זאת של גלילאו, המבקשת את שפתו של האל, באמירה כי אלוהים כתב את העולם כספר וספר בשפה מתמטית, לומר זאת, אז, זה לומר כי תפיסת הקוסמוס עצמה השתנתה, במובן של מקוסמוס לאינסופי וממילא לא לתיאור.
לומר זאת, אז, זה לומר שינוי התפיסה מהחוש, מהנתפס אל מול עולם היררכי, תיאורי, זה לצד זה, לעולם המבוסס על תיאור החוקיות עצמה. החוקיות היא כבר על תנועה, היא כבר על הסבר השינוי בתוך סדר, במילה, מומנט הזמן נכנס. עכשיו, בתיאור הזה אנו אומרים פחות ממה שנאמר, ועדיין יותר כי אנו אומרים את התוצאה שכבר דיברה את עצמה מהדיסקורס של דקארט, והוא עצמו אמר אותה בהמשך על ידי אחרים. באופן מיתי יותר, וביחס לתודעה, האמת היא בהנחה של ה-innate ideas. במילים אחרות, יש בידי את הכלים שאמצא בעולם ודרכם אמצא את המתודה לגלות דברים על הטבע – לא ב–טבע. ועדיין אלה הרעיונות הפנימיים, החוקיות ההיא של העולם, ומכאן העולם כשיח זה.
הדיבור על אפיסטמולוגיה וההפרדה בין העולמות מלמדים על ראיה כראשונה, האמפירי כשאלה הראשונה. זה בעצם מרמז כאילו רצוננו לראות אם מה שיש בעולם אנחנו מתארים נכון. מכאן, בעצם, מופיעה הבעיה, אבל זאת שפה אחרת כבר על העולם. כלומר, זאת אומרת, שפתו של דקארט. בהקשר המתודה, זה קודם השיטה למצוא, השפה המדברת את הטבע ואז ההנחה היא שכבר הדבר דובר. ההנחה הזאת תוסר אם הטכניקה לא תעבוד. שהרי אנחנו לא רוצים לדעת את הטבע כמו פעם, כמו אצל היוונים. כאן אנחנו מדברים על פרקטיקה. האם הרעיון שלנו יעבוד בעולם. האם הטבע מבין את השפה שלנו. תחשוב, למשל, על המעבר לניסוי. לפעמים הניסוי לא מגיע בכלל. בהקשר זה, כל הטמטום של עולם ההפרכה והלאה והלאה הוא מגוחך. זאת כבר השפה עצמה.
אז הדבר הראשון, החשוב זה המתוד כראשון.
אז המתוד הוא שאלת התגלית וזה כבר על קונספט, אוניברסאלי. בקיצור נמרץ: אנחנו צריכים להבין את המעבר מהמגבלה היוונית. בשביל זה צריכים לשכוח מזה שאנחנו יכולים על מספרים באופן עצמאי מהמציאות של הספירה בקבוצה. חמש כלניות. שתי כלניות פלוס שלוש כלניות שווה חמש. המקסימום של הקונספט היווני זה שכל מספר אריתמטי מופשט, זאת אומרת, כל מספר, הוא מספר מוגדר של אובייקטים מוגדרים, קונקרטיים. והקונקרטי הוא משמעותי, שעה שפירושו הוא כל המתמטיקה כתפיסת עולם של ספירה. כל כך מופשט מההזיה המייחסת אידיאות כרעיון מופשט אצל אפלטון, בגלל האידיאל המתמטי, ובהקשר לאידיאל זה, האידיאה מתחילה מה-looks בספייס מדבר, וחייבת לחזור לשם, משום שהיא התחילה ממספר, מספירה.
בכל מקרה, מסיבה זו היוונים לא יכלו להגות דבר כמו מספר בלתי מוגדר “a;”, עבורם “מספר הוא מספר מוגדר של דברים מוגדרים”. לכן ההגדרה הקלאסית שלהם למספר הייתה “ריבוי יחידות”, כמו בספר השביעי של אוקליד, או “ריבוי מוגדר”. “, כהגדרתו של יודוקסוס. המקסימום שנוכל להגיע מבחינת קונספט זה לקונספט של חמש כחמש יחידות של קבוצה מסוימת. 5 זה לא 5 כמספר.
תחשוב על חמש נקודות במקום למשל כקבוצה. אין חמש אבסטרקטי. ליוונים לא הייתה את הספרה אפס. זה מהמוסלמים. הם תמיד ספרו עם פרקטיקות אחרות לנצח בעיה זו. אבל לא היה להם את כפולות העשר שנותנות עצמאות למספר. .הם תמיד ספרו. מספר = ספירה. כל זה הוא קונספט של אריתמטיקה. אוקיי? קונספט או אוניברסלי ראשוני. עכשיו, אם יש לנו ביטוי כמו a. זה מספר לא מוגדר. זה כבר הקונספט של המספר עצמו. זה יכול להיות 2 או 4 או 6 אבל זה לא 2 או 4 או 6. זה כבר המספר העצמאי מהקונקרטי. המספר. בחוץ. הטריק? האוניברסל הזה הוא של אלגברה. סימבוליקה. הרחק מן העולם הנספר, הפיזי. אבל אנחנו ניסחנו אותו כאוניברסל שני כאילו היה אוניברסלי ראשון. של חיבור. אריתמטיקה. כלומר, כאילו כבר נספר, ספור.
אז אלה שני הדברים אצל דקארט. חוץ מגאומטריה. זה המתוד. מכאן טכניקה. והמתמטיקה הסימבולית. אז השאלה הפסיכו–פיזית היא מיסודה טיפשות. אנחנו מתעכבים על החה חה חה במקום לראות כי זה בדיוק הבסיס למדע החדש הכתוב במתמטיקה סימבולית. ומשם למה שאמרתי מקודם. העולם הפיזי הוא כבר על חוקים ואינסופי, לעומת קוסמוס מסודר היררכית אחד אחד בחלל. זה לא על העין או על ה-homo measura
השפה הסמלית
הרציונליזם שלנו הוא סמלי. זו התוצאה האמיתית של ההבחנה הקרטזיאנית בין” נפש “ל”עולם החיצוני”. זה הביטוי האמיתי של הפרדוקס עליו דיברנו. התודעה אמורה להיות מספיקה להבנת העולם, אבל המינד שלנו נתפס כסגור ומנוכר מאותו עולם חיצוני.
אנו ניגשים באמצעות מושגים מופשטים, לא ישירים ובאותה עת אנו מפרשים זאת כאילו נמצאים בקשר ישיר עם העולם. תיאור זה של שני המאפיינים העיקריים של “matheis universalis;” כלומר אופיו כאמנות ותפקודו באמצעות סימבוליקה, כלל לא רחוקים מההבחנה בין המינד לנטור. “המטהסיס יוניברליס” קובע את כל האוריינטציה של חיינו שאנו מכנים “רציונליזם”.
כך, יש קשר בין זה לבין התפיסה ההיסטורית כהיסטוריציזם. אנחנו נמצאים כבר בתוך שפה, סימבוליקה שממנה מתחילים. ההיסטוריציזם מקבל את אי אפשרות היציאה מכך. הניכור בין השפה כמערכת לשפה שלנו. אובדן המשמעות. סופיות. וגם כמובן האספקט של הטכנולוגיה. כמובן זאת המודרניות וההליכה המקושקשת אחורה אל אפלטון היא בבחינת פשע אינטלקטואלי שאין כדוגמתו ותכליתו היא הכליאה שלנו בהיסטוריציזם באמת. קרי. ניהליזם. לעומת זאת, יש גם היסטוריות, הגליאניזם, וביטוי אנושי יותר מהאקסטרא אנושי אצל הגל לעומת דקארט: התפיסה שבני האדם עושים את ההיסטוריה בעצמם, מהפכני, גם באופן מודע.
בכל מקרה, אל לנו להתבלבל. דקארט מדבר ביחס לטבע. הוא לא מדבר ביחס להיסטורי או הפוליטי. שם, הוא נוהג כמנהג הזמן. השיח שלו על האני, במובן זה, מאכזב מאד אלא אם הוא האני כדיסקורס על אפשרות הפילוסופיה. במובן זה, דקארט הוא הפילוסוף המרשים ביותר של המדע, והבנתו הייתה חוסכת, כמו שתחסוך את כל ההבל שבא לאחר מכן, עד ימינו. והוא המרשים ביותר, כי הוא התחיל בקיום החשיבה כמציאות.
השאלה, אם כן, היא כלל לא אפיסטמולוגית. היא תמיד זאת שחורגת ממנה. השאלה האפיסטמולוגית היא יותר שאלה מדעית מאשר פילוסופית, כי היא מניחה כבר תשובה ל-x, ומניחה כי היא לא הניחה אותה כלל וכלל, באופן שמסיים אותה בתוכה, באופן שכולל את ה-abc. אבל, זוהי, בדיוק המתודה. המתודה האפיסטמולוגית כשאלה הפסיכופיזית היא לא שאלה כמו ביטולה, כששאלת הספק היא מיתוס, שאנחנו אמורים לשכוח ממנו מיד. שוב, השאלה איך אני יודע שזאת אכן המציאות, מה שאני חושב, נפתרת באמצעות שפה אחרת לחלוטין, הלוא היא גיאומטריה, וגיאומטריה אלגברית כבר מניחה את עצמה כארתימיטיקה במשמעות הראשונית שלה, כספירה. בכל מקרה, זה לא חשוב כמקודם, אם היה חשוב, שכן, השפה הזאת של המתמטיקה הסימבולית החדשה מאפשרת את ההליכה מעבר ל-, ונמצאת בבסיס כל השיח המדעי שלנו, כלומר, פיזיקה.
לדבר על הבעיה הפסיכופיזית, במובן זה, היא פסיכית פעמיים, היבריס הנובע מאי הבנה טוטאלית. אבל בוא נדבר, באופן כללי יותר, אגב הבעיה, עד ימינו, של עצם השיח הזה כשיח לא פילוסופי בעליל, כשיח הלא פתוח לשיח כאל בעיה זו כבעיה. הדיסקורס הפילוסופי עבר מזמנו של דקארט להיסטו–פילוסופי, גם בגלל שזה התאפשר אודות מעבר מחשבתי זה, גם, אבל גם במה שלא היה מן האפשר, דווקא אל המדע כמדע.
פיזיקה תופסת מקום מכריע.
בוהר נותן את המפתח לניסוח המשולש של הדיסקורס:
“הפרשנות של בוהר לתורת הקוואנטה מרמזת, לדעתנו, על הגדרה מדויקת של המציאות הפיזית, כלומר על ההיבט (האמיתי) של המציאות, הנחקרת על ידי תיאון פיזיקלי, המאפשרת לראשונה לקבוע תיחום מדויק של התחום הראוי של מדע זה, הן ביחס לזה של הגיאומטריה (מכניקה וכו ‘) והן ביחס לתחום המדע שאפשר לקרוא – בהיעדר מונח טוב יותר – * ביולוגי * (גיאוגרפיה, פיזיולוגיה, זואולוגיה וכו ‘), כלומר מדעים, כאשר העיקרון של ריאליזם תקף פחות או יותר [. ..]
כך קוז׳יב: נסביר. האובייקט המתמטי (הנקודה הגאומטרית למשל, אשר – ללא מבנה פנימי – דומה, גם תחת קפדנות שיפוטית, לכל שאר הנקודות) נבדל למעשה מהאובייקט הפיזי שעדיין ניחן במה שאפשר לקרוא ‘תכונה ראשונה’ (וממנה בלבד, תכונה ראשונה, זאת אומרת איכות שיש לה מציאות רק ביחס ובין אובייקט בעל איכות אחרת); ושניהם שונים ביסודם מהאובייקט ה’ביולוגי ‘, שיש לו בנוסף “איכויות משניות”, כלומר איכויות שהן אמיתיות באובייקט, גם אם אובייקט זה נלקח בפני עצמו.
מלבד יחסיו עם אובייקטים אחרים. בגיאומטריה (מכניקה וכו ‘), “אינטראקציה” בין הסובייקט או המערכת התצפיתית” (המיוצגת כאן על ידי מערכת קואורדינטות) והאובייקט או המערכת שנצפו, אינם מרמזים על שינוי של שניהם; לכן אין שום קביעה, ואין מציאות פיזית, מכיוון שהדבר משתנה תמיד על ידי האינטראקציה של האובייקט עם המערכת התצפיתית. בתצפיות ‘ביולוגיות’, השינויים של המערכת הנצפית על ידי המערכת התצפיתית הם זניחים, כלומר לא קיימים למדעים הנדונים.
מכאן אנלוגיה מסוימת לגיאומטריה וכו ‘, כלומר, האפשרות להחיל ‘פיזיקה’ קלאסית, שאף שהיא מזניחה את השינויים המדוברים – היא למעשה רק מתמטיקה המיושמת על אובייקטים ‘ביולוגיים’ (מקרוסקופיים). אך בכל זאת יש הבדל מהותי בין מדעי ה”ביולוגיה “לבין מדעי המתמטיקה הטהורים. בראשון, לנושא יש מבנה מורכב בתוכו (מגוון חושים: ניתן לראות אותו, לגעת בו, לטעום אותו, לטעום וכו׳. המדובר כאן בבו–זמניות), והיסוד האובייקטיבי שאינו ניתן להפחתה (atom * אטום / ביולוגי ‘: נהר, תא, חיה וכו’), המוארך תמיד לכל הפחות בזמן המרחב, מחזיק גם במגוון אימננטי ולו רק מזה של ההתחלה, האמצע והסוף – הביטוי הידוע של אריסטו: לכל דבר יש התחלה אמצע וסוף).
לעומת זאת, מדעי המתמטיקה, כמו למשל בגיאומטריה, הקשר עם ה’נושא ‘אפשרי רק בדרך אחת בכל פעם (מערכת הקואורדינטות למשל לא יכולה להיות ישרה וקימורית בו זמנית), וה ‘אלמנט האובייקטיבי הוא בלתי הפיך,’ הנקודה הגאומטרית ‘למשל, נטולה כל מבנה תקין. באשר לפיזיקה עצמה, הנושא שלה הוא מה שאפשר לכנות “העין האידיאלית”, כלומר מה שצריך ‘אור’ (במובן הרחב ביותר של המונח: גלים אלקטרומגנטיים) – ורק ממנה – לבוא במגע עם האובייקט, שמצדו – מצטמצם למה שניתן לגלות ל”עין “זו על ידי מגע זה.
האחרון, בהגדרה – מייצר הפרעה; ולפיכך גם האובייקט, שהוא הכרחי לייצור קשר זה, אמיתי. לפיכך, האובייקט הפיזי האמיתי שונה במהותו מהאובייקט המתמטי “האידיאלי”. אבל הוא גם שונה מהאובייקט ‘הביולוגי’, מכיוון שהפיזיקה מכירה בתור ״אלמנט אובייקטיבי בלתי הפיך״, רק את המבנה שאין לו גיוון פנימי, (אלמנט זה הוא המינימום של מה שנראה לעין – ” עין אידיאלית ‘; נכון להיום זהו האלקטרון או הנויטרון, שהפיזיקה המודרנית אינה יכולה לייחס לו את המבנה שלו). אך נראה כי על הפיזיקה בהכרח להודות בקיומם של לפחות שני סוגים שונים של אלמנטים בלתי ניתנים להפחתה.
במילים אחרות, אם לישויות הפיזיות – שאין להן מבנה פנימי – אין תכונות משלהן, הם מקבלים לפחות אחת ברגע שהם מושווים זה לזה (מטען שלילי *, בניגוד ל ‘ מטען חיובי “למשל). החומר מובנה על ידי אלמנטים שאינם מובנים בפני עצמם. אלה נבדלים, בינם לבין עצמם ובאופן בלתי הפיך, כלומר, באופן שמנטרל את עצמו. בגלל שהחומר נטול מבנה, המציאות האובייקטיבית גם כן נטולת מבנה, או איננה ניכרת כבעלת מבנה, הגם אם ניתן לייצגה כאילו באופן פנומנלי, זאת אומרת באמצעות מטאפורה, מה שמוליך אותנו להערה הבאה:
שפה רגילה, לרבות הרפלקסיביות – ולטובת העולם הפנמונולוגי ואם העולם האונטו–לוגי של הפילוסופיה חי ביחד וכהרחבה של השפה הרגילה, (אז גם) לטובת הלוגי של האונטו–לוגי, היא בדיוק מה שהפילוסופיה שואפת להעביר ללא דין וחשבון, קרי ללא סתירות והלוגי הזה הוא הפנומנו–לוגי כסדרה קונקרטית של תופעות, לרבות התופעה הדיסקורסיבית.
באופן כללי, הזה או כל הזה הלא הגיוני צריך להתפתח ללא סתירה בשיח, שבתוך “-ה–לוגיה” המשולשת ובאמצעותה הוא משתמע בשפה הרגילה, שאותה הפילוסופיה אינה מסבירה. זו הסיבה שאנחנו לא יכולים לדבר באמת בלי לסתור את הנתונים של ההווויה ואת המציאות האובייקטיבית שיש לנו כבסיס העולם הפנומנלי בו אנו חיים, מדברים ופועלים. בעולם זה אנו מדברים למשל על עץ, שיש או מים, חומרי גלם וחומרי גלם של עבודתנו. אך אם אנו רוצים, על ידי הפשטה, לשקול בבידוד, את מבנה העולם האמיתי והאובייקטיבי של העולם הפנומנלי, כמו גם את הלגיטימיות של המבנה, אזי השימוש בשפה רגילה ובאופן קוהרנטי, הופך להיות בלתי אפשרי.
הפיזיקה האמיתית היא לא עולם פנומנלי שבו הסולם יהיה פשוט “מיקרוסקופי”: שבו אלקטרון הוא “כדור קטן” (מאוד), שבו מילה נרדפת היא מטאפורה, ו”התנהגותו” רגישה ל’מתואר ‘ , כלומר פירושו הוא אותה הצורה של הופעתו. ההתנהגות ההיא יכולה להיות מסומנת רק על ידי אלגוריתמים וזאת איננה השפה הפילוסופית.
השאלה האפיסטמולוגית היא לא שאלה אלא בין הדבר להגדרה שלו. בוא נראה את הבעיה האפיסטמולוגית הקלאסית, ואיך היא נפתרת. באופן כללי,כי זה לחלוטין מגוחך, בהצבעה יתירה.
רגע! בין הדבר וההגדרה
השאלה שבין הדבר וההגדרה שלו או המילה המגדירה שלו. התכתבויות חד משמעיות ביו מילה לדבר ואז הדדיות, לעומת, לעיתים, תאימויות סותרות בין המילה לדבר עצמו כ״דברים״, יצרו לאדם בעיה בקביעה כי למרות, למשל, שהמילה חתול, יכולה להיאמר אגב אימג׳ים שונים של החתול, עדיין, במציאות, חתול זה! הוא עדיין חתול. נקודה זו נפתרה או מראית העין של הסתירה מבוטלת, כאן, באמצעות ההבחנה בין הדבר הקיים ואשר ניתן או נגלה לאדם, מה שכונה לעיתים קיום–קיומו האמפירי של הדבר– לבין מה שמכונה בדרך כלל המהות שלו, או המובן שלו (“מובן” על ידי האדם), בין מה שמכונה בדרך כלל החוש או התפיסה שלו למה שאנחנו יכולים לקרוא מורפמה.
לכן נוכל לומר כי קיומו של החתול אינו קשור כלל לחתול המורפמה (למשל גרפי, אפילו טיפוגרפי) של החתול כמילה, בעוד שמהות הדבר המדובר זהה לחלוטין לחתול, או, שמהות החתול ממוקמת בזמן הממושך של קיום כעניין (בעל חיים), ואילו המשמעות ה”מתאימה “ממוקמת שם כתפיסה של ממש. כך, כדי להשיג את “הבנת המושג”, עלינו לא רק “לתווך” הבנה זו על ידי “ההבנה המיידית” של היחסים בין התפיסות לבין הדברים ה”מקבילים “, אלא גם” לתווך “שוב את ההבנה האחרונה באמצעות הבנה (דיסקורסיבית). זאת, הבנה שכזאת, על פי המסורת הפילוסופית, היא בזיהויו של מהות הדבר עם משמעות המילה כמובן, רעיון או אידאה אשר “מתייחסת אליו”, תוך הבחנה בין קיומו של אותו דבר לבין קיום המילה כמהות, המורפמה.
הדיסקורס עצמו הוא שהופך את ההגדרה הנומינלית שמייצרת אותו (על ידי ההנעה של התחלתו)- המורפמה שנתקבלה כבר, המילה המסמנת, להגדרה אמיתית שמשלימה אותה (על ידי סיכומה): השיח או הדיסקורס מתייחס בניתוח הסופי להוויה או לכל המה אשר הוגדר בתחילתו ויוגדר מחדש בסופו. לכן אנו יכולים לומר שהוא מתייחס למשהו שאינו עצמו. או זה אדם בעולם מדבר.הדיבור או, ליתר דיוק, הגישה הדיסקורסיבית מוצגת, כאשר אנו רוצים לדעת אם מה שהוגדר (נומינלי) הוא אכן הוא קיים או לא.
או, כאשר מבצעים שיח זה לנוכח השאלה אם מה שהוגדר (נומינלית) נמצא שם, כלומר פה, מול העיניים. ברוב המקרים, חיפוש אחר הוויה או הגדרה יכול לנבוע מההצהרה היחידה של הרעיון הנדון. הצהרה זו מהווה, אז, את כל פרויקט ההגדרה (נומינלית). כך היא חופפת “באופן מיידי” עם, או היא–היא, סיכום ההגדרה (אמיתית), כך כל השיח מצטמצם לאמירה יחידה (כפולה) זו של המושג. כך למשל, כשמדובר במושג: חתול, זה יכול להספיק לנו לראות חתול כדי להבין את המשמעות: ראייה של חתול, תחת תפיסה זו, תחת קביעה זו, חתול! ואז חתול…מספיקה לנו כדי “לדעת” מהו החתול כמושג וגם את היותו קיים, הנה, וזה.הגדרת הפרויקט הנומינלית: “חתול הוא חתול” הופכת מיד “להגדרת הסיכום בפועל:” חתול זה משהו מן הקיים והוא הקיים נקרא חתול.
במילים אחרות, הטיעון הפשוט כבר מספיק כדי “להבין” את אשר תפסה התפיסה האמורה. לגבי השיח שאמור “לפתח” את המשמעות של תפיסה כזו, הרי שניתן לצמצמו בתנאים אלה לתוך האמירה: “חתול! ” אנו אומרים במקרה זה כי המושג הנדון” מובן “על ידי האדם באופן מיידי, כלומר מהעובדה היחידה שיש לה קיום אנושי– דיסקורסיביות. / אבל במקרים אחרים, וזה המקרה עם המושג, במשמעות של הקונספט או הלוגוס, הבנה מיידית איננה עוד מן האפשר. לא משנה כמה נסתכל מסביב, לעולם לא נראה את נוכחותו או היעדרו של הקונספט שהגדרנו (באופן נומינלי).
במקרים אלה, החיפוש אחר ההוויה של המוגדר או המוגדר בהוויה (כלומר במה שאינו כלום טהור) יכול להיעשות ברור, מובן, ידוע, אך ורק אם הוא מתווך על ידי שיח המפתח את המשמעות המוגדרת (נומינלית) של הקונספט. עכשיו.כל התפתחות דיסקורסיבית של תפיסה החורגת מההצהרה הפשוטה שלה היא כבר דיסקורס פילוסופי פרופר, כבר החיפוש (המתווך) אחר משמעות התפיסה.
למרות שאי אפשר למצוא באופן מיידי את הווייתו של “המושג” או את “המושג” בהוויה, הרי שקל מאוד למצוא בקיום האמפירי, היומיומי את “המתקבל על הדעת” או את “המובן”, שההגדרות הנומינליות שלנו אומרות, כך ש”משמעות–מקיפה “שלהן או” שילובן למעין טוטאליות יהיה כמעין תחליף למושג עצמו, עדיין בין היפותזה למיתוס שבו התנועה של השיח מבקשת תחליף מדעי.
מכיוון שאנו מבחינים באופן מיידי כי לא רק שיש דברים בעולם ובו אנו חיים (באופן אנושי), אלא גם כי תפיסות אלה” מתייחסות “לדברים וכי הדברים הללו” תואמים לתפיסות שלנו כמושגים, הרי שחייב להיות משהו אחר מהדיסקורס שלנו. אכן, המילים שלנו נהיים מושגים ואנחנו כאן מדברים עליהם, הרי שאנחנו כבר התחלנו את הדיסקורס שאיננו עוד הצהרה פשוטה. אנחנו מדברים אותם באופן עצמי, כאידיאזיציה על אידיאה.
אבל בוא נדבר על הייחודיות של אותו שימוש במושג. בוא נקח כלב, במקום חתול. מה שאנו צריכים להבין זה את החיבור של המושג לזמן או כזמן.
זמן
זמן הוא המושג שקיים באופן אמפירי – האדם הוא לוגוס / שיח בהתגלמותו. ההיסטוריות של המושג אומרת לנו כי כל ההבנה המושגית שוות ערך לרצח – (משמעות / מהות / לוגוס / רעיון) המגולם באמפירי קיים, בר–מוות.
בעל חיים – הכלב החי, שתייה, אוכל – המשמעות (המהות) של המונח כלב עוברת למילה / היחידה הלקסיקלית של הכלב – המילה כלב הופכת למושג מופשט השונה מהמציאות ההגיונית שמתגלה על ידי (משמעות) החיים של של זה שמת / מפסיק לחיות. כך: המופשט (או ההפשטה) של מושג אפשריים רק אם מושא המחשבה הוא בר תמותה במהותו – נהרס בכל רגע של קיום – שנמשך בזמן – בכל רגע שהוא מפסיק לחיות או להתקיים בהווה, משמע להשמיד את הנתון בו לתוככי העבר, או כאובייקט (העבר). או: אם מושא המחשבה הוא נצחי (מחוץ / בלי זמן) הרעיון של כלב מעולם לא היה מנותק מהכלב עצמו – קיומו האמפירי של המושג יהיה הכלב החי ולא מילה לכלבים (מחשבה או דיבור) – אין שיח ( לוגוס) בעולם האמיתי, אשר לקראת שמירה על נוכחות בצורה של מושג כמילה; וכך חלק מעולם השיח (עולם של מושגים). האחרון, כך, הוא כקשת קבועה שמתהווה מעל מפל מים; והמפל הוא האמיתי, הזמני שנהרס עד לאפס עבר.
מצד שני, הממשי נמשך גם בזמן כממשי – עובדת הסיבולת, הוא הופך לזיכרון עצמו, ברגע שהוא מבין את מהותו או את משמעותו – מה הוא = זה שנשאר לאחר שהושמד: מושג מחדש (עצמאית) / בתור, תוך נרטיב) ברגע בו האמיתי הנוכחי שוקע בעבר, משמעותו (מהותו) מנותקת ממציאותו (קיומה), וכאן נראה שניתן להרחיק את המשמעות הזאת מהמציאות. בכך שהיא עוברת את העולם (של רעיונות, מושג, שיח, דיבור). מילה זו חושפת את משמעות המציאות המממשת את עברה – העבר שנשמר להעובדה כי נצח במילה–מושג.
למושג יש קיום אמפירי (אנושי). רק אם העולם הוא זמני, רק אם לזמן יש קיום אמפירי (אנושי רציף) בעולם – וזה הזמן הוא המושג.
מובן זה המילה היא גם להיזכרות. או אהבה אפשרית למת.
אבל זה חלק קטן מהעניין עצמו. נוגע יותר להגדרת מושג, מושג, ולא המושג, הקונספט, כדיסקורס שלם ושאלת האמת כנצחי בזמני. ובוודאי אין זה נוגע אפילו למבנה המאפשר זאת, קרי:
הגל הוא הראשון לזהות את המושג והזמן – הנדרש לדיווח על ההיסטוריה (קיומו הממושך של האדם החופשי וההיסטורי [רעיוני וזמני]. בהקשר זה, יש משהו שקרי בדוגמאות של החתול או הכלב, שכן, כאן, אנחנו מדברים יותר על אריסטו– המערכת האריסטוטלית, זאת שמסבירה את קיומו הביולוגי של האדם אך לא את קיומו האנושי / ההיסטורי באמת. האנתרופולוגיה של חופש כבעיית יסוד: הביולוגיה מחליפה את הגיאומטריה של אפלטון –
האדם כבר אינו מלאכי אלא בעל חיים (לא אינדיבידואל היסטורי או חופשי). אבל האינדיבודואליות שלו, אם בכלל, היא בעיה. מנותקת מהפילוסופי. כך, יש נצח אצלו כאידיאה בעולם באמצעות טבע ביולוגי שחוזר על עצמו באופן קבוע, עם מקום לתאונות. אבל לא אלה, רק היסטוריות, משנות קיום. לכן, אצלו, זה יהיה ה-genesis.
השינוי כצמיחה או גדילה של אותה מציאות, כך אותה מהות.
לעומת זאת, הזמן, כטבע, נתון, קשור לאדם כזמן, היסטוריה. הרצח, כאן, הוא שינוי ההוויה כנתון. עבודה. התקדמות האדם
טקסט מכריע בזמן המתורגם על ידי A. Koyre (פילוסופיה של הטבע של Jenenser Realphilosofie / ופרשנות) היא המקור והבסיס המרכזי לפרשנותו של Kojeve לפנומנולוגיה: הזמן הוא היסטורי (לא ביולוגי / קוסמי) – ראשוניות העתיד. (תנועה מולידה את העתיד ההולך לעבר ההווה בדרך של העבר: עתיד, עבר, הווה, לעתיד – מבנה ספציפי של זמן אנושי / היסטורי כראוי).
לכך יש תנועה של תשוקה – רצון יצירתי המכוון לישות שעדיין לא קיימת (עתיד) – ישות לא קיימת לחלוטין = נוכחות של היעדרות / נוכחות עתידית בהווה. עם זאת, הפעולה (המכוונת לעתיד) היא בזמן – העתיד יכול להיות מבוסס רק אם העולם האמיתי יכול לקיים או מסוגל לקדם את הפעולה בהווה. בוא נראה זאת ביתר שאת, כאילו לא, די!
אבל על מה לייבוביץ׳ דיבר. הטבע מהונדס . היסטוריה, עבודה, אין מדע במובן הזה שיכול לדבר אותו שלא באלגברה גיאומטרית, יושב ומדבר בין הגוף לנפש. טוב מדבר?
איך מדבר בין גוף לנפש, על ידי זה שמדבר. מתחילים מהלוגי, מהלוגוס. דווקא בתהייה הזאת, אתה מגיע לאני כשאלה אמיתית בעולם, אבל הוא עסוק בדיאלוג בין הנפש לגוף. היא לא יודעת, והוא לא יודע, היו קובעים יחסים פתוחים, אתה מדבר את מה שמדבר, לא מדבר על מה שלא מדבר: האי הוויה או הלא הם בבסיס הדבר, בבסיס הדיבור. אפשר דרך הגל על דקארט. כעיקרון, יש להראות, כאן, מעבר מן השיח מהמדעי להיסטורי.
מנסים לעזור לליבוביץ׳
אבל בגלל שאפלטון הוא אביו מולידו של היטלר, נגיד כי היית צריך לחשוב איך אתה חושב או על חוקי החשיבה פרופר, מופשטים ככל שיהיו מהמעשים שבין הגוף לנפש, אלוהים ישמור אותנו, אבל: ו-! ברצינות, אנחנו נמנעים מאני, אנחנו נמנעים מעובדת החזרה לעצמי כתמיהה אל מול המוכר שנהיה לי פתאום אטום לתודעתי.
אנחנו לא מדברים, כאן, על מישהו עם תודעה עצמית. במובן זה, אחד המודע לעובדת הדיבור שלו ויכול להסביר איך הוא יוכל לומר זאת, אנחנו מדברים על מישהו שחושב, איך יש קשר בין העולם ההוא שני דיסקורסים נפרדים. זה השיא, כאתגר שם, ממה שאפשר לראות כי, בסדר, נו. מצד שני, בגלל שהוא מדבר, ועדיין, אנחנו לא נותנים אני, כאן, כי לא ניתן לנו, אני שם, רק על מה בין הגוף לנפש, אנחנו חייבים להראות זאת דרך אריסטו ״כי הוא טעה ואפשר לתקן אותו״, טוב, נו: אם לא כל אלה, מה שמאחד בין התחומים, הדיסקורסים, הוא חוק המחשבה הבסיסי ביותר.
אנחנו חושבים דרך שלילה, בידול מזהות, ואנחנו גם מתייחסים, בדרך זאת ביחס לעולם (הדיון שהתחיל מקוז׳יב לא רלוונטי עוד. העולם שם אחר לחלוטין, ואנחנו מנסים מנקודת מבט 100 נקודות מעלה מעלה מעלה– כשם שצביקה פיק שר– מקוז׳יב, אז לא הוגן לו). במילים אחרות, הוא לא רק לא חשב על האני, הוא לא חשב שהחשיבה עובדת אותו דבר בכל מקום, רק בסביבות אחרות וניסוחים אחרים, וכי יש כאן אחדות מעין זו, אחדות חשיבתית שהוא נושא אותה מהגוף לנפש, מהנפש לגוף וכולי. איזה איטי זה, אלוהים, בא לי לירות בברווזים או משהו, בינתיים. כלומר, אותה חשיבה בסיסית, נכונה לכאן ולשם. ואיך אתה תדבר בין דיסקורס זה לדיסקורס זה, דרך הבנה של החשיבה, לזה אפשר גם שפה.
חוויית מרחב בלי זמן.
נגיד: אדם שעוקב אחר הנמקות הסיבות האוקלידיות, עושה זאת, במובן אחד, מבלי לפנות לחוויה; אבל הוא, כל הזמן, חווה דבר מסוים שנקרא מרחב, וכל שלב חדש בנימוק הוא חוויה חדשה של מרחב. חוויית החלל היא כל כך פשוטה ואוניברסלית, ואנחנו מקבלים אותה כל כך בקלות, שאנחנו חושבים כי מתאים למקרה הזה דיבור עצמאי מהניסיון: כאילו הגיאומטריה כה שונה מסוגים אחרים של חוויה, וכך כי כאילו לאמיתות הגיאומטריה יש בסיס אחר של אמונה מאמיתות אחרות. אבל, בעוד שאמיתות הגיאומטריה אינן נגזרות מחוויה אחרת מזו של החלל, הן כן מבטאות את חווית המרחב; וזאת שונה מסוגים מסוימים של ניסיון אנושי אך ורק במידת האבסטרקציה שלה, אבסטרקציה מ-.
אנחנו מדברים על מרחב ללא זמן, אבל כן לזמן בחשיבה כתודעה של ניסיון. דוגמה קונקרטית עשויה לעזור לנו. כאילו לתקן את אריסטו: אם ניקח מעשה של תשומת לב, או קשב, נסכים שזה כרוך בתודעה כפולה, או תודעה של שינוי ממשהו למשהו. ברגע שאני מודע ל– A אני מודע אליו כשינוי מ– B, התודעה הקודמת שלי (או מחוסר ההכרה); B הפך ל– A או ליתר דיוק BA, או שאני מודע ל– A כמו ל– B עם ההבדל ביניהם כעבודת התיווך. כך, תודעה מוגדרת היא תמיד תודעה של שינוי; תודעה אחידה לחלוטין לא תהיה תודעה; כל תודעה היא תודעה של זהות מובחנת, identity in difference או של רבים באחד.
מכאן, החשיבה חייבת להיות על משהו ובידול ממשהו. אחד מול רבים, סינתזה אחרת. כל אלה הם פעמיים מציאות, ביחס. או על משהוֿ, והמשהו כמהות שמגדירה עכשיו מהות אחרת בלא שלה, כחוויית קשב או הופעתו של החדש, המשנה. בוא נראה זאת, שוב?
חוקי המחשבה הטהורה, ככה אלה נקראים, לפעמים, על ידי לוגיקנים פורמליים ; אך הביטוי ניתן להתנגדות, מכיוון שהוא מצביע על הרעיון השגוי, לפיו יש הבדל כלשהו בין מחשבה ״טהורה״ ‘למחשבה העוסקת, בדומיין מסויים, למשל, פיזיקה.
במציאות, מחשבה ״טהורה” שונה מחשיבה אחרת בהיותה החשיבה הכי אלמנטרית בנמצא כאפשר, כשאחריה אין אפשר עוד בנמצא, אבל אין היא אינה שונה בשום דרך אחרת; חשיבה, כל חשיבה, היא סוג של או זיהוי דרך הבדלים או הבידול של הזהויות.
יהיה זה נכון בהחלט לומר שלתוצאות החשיבה האלמנטרית יש וודאות קיצונית, והסיבה היא שחשיבה אלמנטרית היא פשוטה ביותר, בעוד שכל מצב נוסף או תנאי חדש של חשיבה מביאים לאפשרות נוספת או חדשה של טעות ממשית.
במילים אחרות, הסיבה היא לא שהחשיבה האלמנטרית היא טהורה, ואילו חשיבה אחרת כרוכה בפנייה ל’ניסיון’. לעיתים נאמר שברגע שמוגדרת פרופיזשן שאינה כרוכה אלא בחוקי הזהות והסתירה, האמת שלה מובנת מאליה ואינה תלויה בניסיון, כלומר במשהו מחוץ לתחום הפרופוזישן. כן, אבל יש זהות מול סתירה.
אולם, כל אמת, עד כמה שהיא נראית נכונה, מובנת מאליה; ובמובן אחר של ניסיון, האמיתות הפשוטות ביותר מרמזות על פנייה לניסיון, באותה מידה כמו אמיתות אחרות: במינימום, אני בניסיון ביחס לחשיבה זאת, ואני במובן של חשיבה, לא אני כפרופסור ל.
בגדול, זה המהלך. ואנחנו נדבר עם אפלטון והגל, לראות מה עושים עם אריסטו. ילד זה. אתה באת אחרי החשיבה לשאלה.
אם לא אני, אז למופשט ביותר, בסיסי ביותר, יאללה: בסוף יש ציטוט משפינוזה, לא אוהב אותו כל כך. והוא שולל בלי לתפוס, אבל זה בגלל הלטיניות. ברחו כולן. בשביל הלוחיות.
לוגיקה פורמלית
כל הידע הוא של הוויה; מדעים מסוימים הם ידע על צורות הוויה מסוימות; ידע ככזה קשור להוויה ככזה; מהי אם כן הצורה הפשוטה ביותר של ההוויה או, פעם נוספת, הפעם מהצד הסובייקטיבי, מכיוון שכל ידע הוא מעשה מחשבה, מהי חשיבה כשלעצמה? מהם החוקים האלמנטריים ביותר של המחשבה כמובחנים, למשל, מהחוקים המיוחדים של מחשבה מרחבית או מחשבה כלכלית? התשובות לשאלות צריכות לתת משהו שמעורב בכל האובייקטים ובכל המחשבה, אותו סוג של אובייקטיביות וחשיבה אשר יהיו זהים בכל..
אלו יהיו שוות ערך לשאלה, מהו המושג ככזה? אם אנו זוכרים כי אנו מדברים וכי העולם הוא משמעותי עבורנו, הרי שנשאל מהי צורת הקיום הפשוטה ביותר המהווה עבורנו יחידה עצמאית, עבורנו, זאת אומרת כיצורים לשוניים, השואלים, זאת אומרת, חושבים, זאת אומרת, מחזיקים שאלה, ביחס להתכוונות זאת.
לשאלתנו ניתנו תשובות רבות. (א) הפילוסופיה היוונית עונה: הכל הוא אחד ברבים; זהו הניסוח הפשוט והמופשט ביותר של ההוויה; כל משמעות אחרת שיש בדבר, זה, האחד ברבים, כרוך בו. (ב) זה אותו דבר כאשר פילוסוף מודרני היה עונה, התודעה האלמנטרית ביותר שיכולה להפוך לידע היא תודעה של זהות בהבדל או של זהות מובחנת. (ג) דרך נוספת לנסח את פעילות המחשבה היא לומר שכל מחשבה מרמזת על סינתזה. או:
בתודעה האלמנטרית ביותר יש התארגנות של שני דברים לפחות – של עצמי כמו שהייתי אז, ושל עצמי כמו שאני עכשיו. אז הייתי ביחס לקודם. לא ביחס לעכשיו של אחרי. במובן זה, אני תמיד יוצא או נכנס למעגל גדול יותר, או האחדות נמצאת דרך ראייה של כניסה לעיגול גדול יותר. לדוגמא: כל דבר משמעותי בעולם הוא בבת אחת אוניברסלי, פרטני/מיוחד ולכן אינדיבידואלי. כל מושג מודה במפרט נוסף, ולכן הוא אוניברסל/כללי; למשולש יש סוגים של משולשים. כל מושג הוא מפרט של משהו כללי/אוניברסלי יותר, ולכן הוא מיוחד. פרטני; המשולש הוא האוניברסל, כלל המהות המשולשית הבאה מהריבוי הקרוב בתוך זהות. אבל גם המשולש הוא חלק מ– הוא חלק מ-figure הוא figure אחד מתוך ריבוי של figures.
לכן הוא פרטיקולרי. בשלב מסוים הוא, אנחנו כתופסים אותו, מדירים מעצמו את היותו חלק מ-. זה תלוי מאיפה הוא משתנה, כך לאן הקשב הולך. כל מושג הוא בדיוק מה שהוא, נתפס אינטואיטיבית, אבל הוא אינדיבידואלי, משום היותו גם כללי וגם פרטי. מאפיינים אלה אינם שוללים זה את זה, כמו שכל אחד מהם מרמז על האחר. על ידי שימוש במילה ‘חוקים ‘איננו רומזים שהם משהו המוטל על השכל מבחוץ, חיצונית; כן אנו רומזים כי אלה הדרכים בהן השכל פועל, וכי כך עלינו לפעול אם נהיה לשכל.
ניכר כי שלושת התשובות הללו לשאלתנו הן ג ם דרכים שונות לאמירתה של אותה עובדה כמסקנה. אגב האחרון, כדאי להתבונן ביתר תשומת לב למסקנה מאותה עובדה– תוצאה של עבודה– אשר נאמרה באופן שונה, שלוש פעמיים כמו מהותיות לפחות, והיא העיקרון שהכל הוא מה שהוא באמצעות ודרך ההבדל שלו מהאחר; שאי–הוויה או * אחר “(הסופיסט של אפלטון) מלווה בהוויה בלתי נפרדת; ש– ‘omnis determi natio est negatio’, או שהזהות של כל אובייקט נקבעת על ידי ההדרה האקטיבית של משהו אחר (שפינוזה); הכל נמצא לאין נוכח כלא הוא, לא זה.
נתאר את מה שאפשר להבין דרך הנקודה האחרונה– עוקף סגר:
השאר תגובה