Tumblr 681b81e07b60c5117108ce5242b05089 38c2924a 1280
אפלטון, הגל, פילוסופיה, קאנט

בין התיאולוגי לפילוסופי

התיאיזם של  מול האתאיזם של הגל

באתאיזם, האגו אוטונומי, אך אגו זה הוא בהכרח סופי ומודע לסופיותו (בר-תמותה). בתיאיזם, אנו מצמצמים את הקוגיטו (האגו) לקוגיטאט (id) (ובעצם - לקוגיטור); כלומר, אני יכול להיות רק אני ולחשוב על עצמי כעל עצמי אך ורק אם אני משתתף בהוויה ובמחשבה של אני שאינו אני; האגו אינו מה שהוא - אגו קוגיטנס - עצמו, לעצמו, כשלעצמו, אלא על ידי האני (או החברה) שאינו שלי. האני שהוא לא אני הוא ההוויה של האני. זה המצב שהוא מעבר לקומדיה והטרגדיה. אני לא חופשי בביתי. נאורות, השכלה, די לשטויות. 

זאת ההבחנה:

על פי הגדרה אני הוא  - האינסופי, האגו, בתיאיזם, משתתף באינסוף ואפשר להעלותו על הדעת ככזה (בן אלמוות), אך אגו זה אינו אוטונומי. יש בו משהו שחושב בו או הוא משתתף בעולם שלא משתתף עולם ההיסטורי שלו. זה לפחות מה שיגיד הגל: לכן נראה שהכל מסתכם בבחירה בין האוטונומיה לאי האוטונומיה של האגו. וכך נראה שהגל לא טעה כל כך בהצבת הבעיה בצורה כזאת: אין אלוהים (ואלמוותיות) ללא חופש, או חופש ללא אלוהים ( ללא אלמוות). אגב אין אלמותיות לאני. כי המוות הוא אחרי אני-עולם.
בכך הגל מצדיק את עצמו בשתי דרכים. מצד אחד הוא טוען כי האבולוציה האימננטית של התיאיזם (יהודית-נוצרית) מובילה (בקלווין) לשלילה רדיקלית של חופש, של אוטונומיית האגו. קאנט, עם כל הפרוטסטנטיות שלו, מפריד את עצמו מהעולם שם, לחופש כאן, אבל אלוהים חייב להיות כעודף הכרחי לזה שאינו מתערב כאן. הגל יילך דרכו, אבל נמשיך.
מצד שני, הוא מאמין שהוא הראה -1 ° שהסאם קוגיטו של האגו איננו פשוט קיים. הוא יכול להיוולד רק מתשוקה ובתוכה, רק מתוך הרצון הנגטיבי, השוללני, שהוא כבר פעולה הרסנית/מהפכנית לקיים, כלומר שלילה של ה-is או חופש; 2 ° כי השליליות הזו היא סופיות, הלידה היא זמן או בזמן; 3 ° כי האישור של הפעולה החופשית הזאת הוא כבר שלילה של קיומו של אינסופי טרנסצדנטלי, ביחס, כלומר, מחוץ לאני השולל. אצל הגל, האגו-קוגיטו-סאם כבר חופשי; הבחירה - בסופו של דבר חשבון - היא בין אתאיזם לתיאיזם, וזאת שוות ערך לבחירה בין תודעת החירות (וחופש התודעה) לבין תודעת העבדות (ועבדות התודעה); ואנחנו יכולים לראות שבחירה זו היא - בסופו של דבר - החלטה בעד או נגד המוות כסופיות של האדם. הפילוסופיה עוסקת בקונקרטי. החופש לא חופשי. זה אני שחופשי. זאת הפילוסופיה כפנומנולוגיה. הדיאלקטיקה, התנועה השוללנית, היא ההרפתקאה של האני. המשפט הספוקלטיבי עצמו הוא דיאלקטיקה. מבנה המשפט הוא הטרנסצדנטליות בתוך ה-cogito est, ההטרונומי אצל קאנט, עוד יותר כך, שעה שהאונטולוגיה של האדון והעבד, מאבק ועבודה, הם בתוך ה-cogito est כמעבר להיסטוריה, לשאלה של האני בזמן, להבדיל מהאני כ-res cogitans(a thing that thinks). אתה צריך להראות מעבר לבחירה. למה לא יכול לקבל את העמדה השניה: או: זה טיול אגב הגל, לכן על דקארט: הבחירה לא יכולה להיות כך סתם. אני לא רק בוחר חופש, אני מראה כי לא יכול היה אלא להיות הוא בהוכחה שלו לאלוהים. כל ההנחה כאן היא שהוא לא יכול לחשוב על אלוהים כי הוא לא יכול לחשוב על האינסופי. יש גבול לסופיות שלו. אבל הגבול הזה בדיוק מצביע על האינסופי. כמו הקטגוריות של קאנט, הוא שוכח כי זה כבר האני. בכל מקרה, הסתירה כאן, זאת שזוכה למכפלת בג׳ינס ואז להכפלות אינספור, היא האי הידיעה בבחירת אי החופש. מבחינה לוגית, הוא טוען, כי לא יכולה להיות מחשבה אינסופית, אבל הוא, דקארט, חושב על אלוהים. האלוהים כאינסופי, זאת ההוכחה הלוגית שלו, זה הסוף, הגבול של מחשבתו. באופן פילוסופי יותר וכעזר כנגדו: אני בעצם לא יכול לחשוב על האינסוף. אי ההוייה של הלא היא האחר ללא. היא לא ללא. לא? שם הפסיק. אפשר לחשוב על מספר אינסופי כמו שאפשר לחשוב על חלל אינסופי. האינסופי הזה לא יכול לחשוב. אי אפשר לחשוב על אלוהים לא חושב. מי חושב כאן. לכן, לא ברור כלל שאני צריך לקבל את דעתו של דקארט כאולטימט לטיעון הדת כדת האדם. דבר שחייב, כי יש אני מכריז ויש מדע מכריז לא על המיתוס הדתי, ואני-עולם, זה אני בעולם הזה מדבר כך, כאן. על הדת.
אנשי הלוגיקה יגידו כי משולש לא יכול להיהפך לעיגול. הם צריכים לעבוד בלוגיסטיקה, מובינג בעיקר. הוויכוח הוא האם אתה יכול לעשות טרנסצדנציה בהיסטוריה, לשנות את עצמך דרך התנועה ההיסטורית. השאלה, אם בכלל, היא האם הייתי צריך לדעת את הטוב אידא-לוגית לפני הפעולה המהפכנית או האם אני פועל מתוך אי השלמות לשלמות. אפלטון מול הגל. רסלינג. הנה הגל צרפתי. לסיכום עניין זה: ההוכחות לקיומו של האל יכולות להצטמצם לתוך הצורה האחרונה של הוכחה זאת, כפי שנוסחה על ידי דקארט. בעיקרון, ההנמקה מתכנסת לטיעון הבא: האגו קוגיטו מגלה את סופיות האגו: אגו סופי אינו יכול ליצור / לייצר את הרעיון של אינסוף; או, הקוגיטו מרמז - בין היתר - על רעיון זה; לכן חייבת להיות מחשבה של אינסוף מחוץ לאגו הסופי, מה שהופך את המחשבה / הרעיון של האינסופי למעט נוכח באגו זה; המחשבה על האינסוף היא מחשבה אינסופית; עכשיו נגמרה המחשבה שלי. וזה ממשיך? אז האינסופי בי חושב אינסופי, מכאן ההוויה של אלוהים כאינסוף זוכה להוכחה מהחשבה אינסופית.
כך, ההוכחה לתאיזם נופלת עם המבנה המודרני אשר  החל לשרטט/  על המעט נוכח. עכשיו, מעט נוכח או הרבה נוכח מוכרע כבר על ידי אקט של אמונה באלוהים המאפשר אותי כאני ככלל ואת המדע בפרט. בכל מקרה, אנחנו לא מדברים כאן על היזכרות כמו שאנו מדברים כאן על גורם שאינן בשליטתי ואשר ספוג בתוך תודעתי. 

כל המהלך מניח כי אין היסטוריה, היסטוריות. האדם לא יכול לשנות את המציאות שלו ובתוך כך את עצמו. כמובן אין זה מתאים לתפיסה המודרנית, הגל.

2 האם הידע של האני כתודעה עצמית מלאה אפשרית היא2
אני לא רק ישות חושבת (קרטזית): אני נושא את הידע המוחלט (מגולם / מוטבע / נגלה לעין) - אני לא רק ישות חושבת; אני גם - ומעל הכל - הגל. הגל ההיסטורי, בזמן הזה, מה אם כן הגל הזה? - תודעה עצמית של בן תמותה המתחיל כתשוקה- הוא נמצא במרחב אובייקטיבי, כאן בעולם של חפצים שהוא מודע אליהם, ואשר הופקו באמצעות עבודה אנושית בתוך עולם אנושי הקיים בתוך הטבע - העולם נוכח (נפש) - ישות אנושית קונטקסטואלית. מדוע הגל הפילוסוף מבטא אמת זו? הוא הצדיק או הקיש את הקיום מהעקרונות הראשונים של האנתרופולוגיה / תפיסה של ההיסטוריה האוניברסלית - הוא לא מגנה את האמיתיות ההיסטורית, כמו שחותר להבנת עצמו דרך הבנת המונחיות של התהליך ההיסטורי האנתרופוגני, שמסתיים בנפוליאון ובני דורו, ועל ידי הבנת תהליך זה דרך הבנתו את עצמו, הגל גורם לכל השלמת התהליך האמיתי האוניברסלי לחדור לתודעתו האינדיבידואלית, ואז הוא חדר לתודעה זו, באופן חוזר, אקטיבי (תודעה מודעת עצמית מלאה זו - הידע המוחלט = הפילוסופיה המוחלטת או המדע המכיל (מהווה) את סכום כל הידע האפשרי. הביטוי שלה הוא היות הגל אדם חכם, להבדיל מפילוסוף. נגד דקארט: לא רק _ חושב - אלא חיוני - ישות שמגלה הוויה (דיבור-משמעות; בניגוד / התנגדות למציאות נתונה) - האדם אינו רק מודע אלא מודע לעצמו [קיום פילוסופי]. בלב התודעה העצמית / הקיום האנושי (בעיקר פילוסופי) נמצאת תשוקה המאפשרת קיום אנושי אפשרי (ואשר מותנה בנוף חיים של בעלי חיים לצורך קיומו - אין תשוקה ללא חיים_). החיה לא ממש מתעלה על עצמה כעובדה נתונה (כגוף / כחומר) - היא לא מבטלת את עצמה אל על כדי לחזור לעבר עצמה (היא לא משתנה); אין לה מרחק ביחס לעצמה בכדי להרהר בעצמה, על עצמה (החיה נשארת תלויה בטבע). כדי שהתודעה העצמית תתקיים (כדי שהפילוסופיה תתקיים) חייבת להיות התעלות של העצמי ביחס לעצמי כעובדה נתונה- תשוקה לעבר אי-הוויה (כאמור: רצונות / הכרה אחרים וכו '). הנה, לנו, התהליך היסטורי = מאבק ועבודה שהובילו לשולחן בו חיבר הגל את יצירתו. ההיסטוריה נעצרת ברגע בו ההבדל / האופוזיציה בין מאסטר לעבד נעלמת; ברגע בו המאסטר יפסיק להיות אדון. קרב ג'נה בתודעת הגל (פסיכוביוגרפיה?): זה בגלל שהגל שומע את קולות הקרב ההוא שהוא יכול לדעת שההיסטוריה מסתיימת או הושלמה, ש ... תפיסתו את העולם היא תפיסה מוחלטת, שהידע שלו הוא ידע מוחלט.מלחמות מממשות את הסינתזה הדיאלקטית של המאסטר והעבד = קביעה מוזרה (לא, לא! רוסיה של טולסטוי לא הייתה צריכה את ברית המועצות אם נפוליאון היה כובש את רוסיה): בכל מקרה, ההיסטוריה הסתיימה כפוטנציאל של אקטואליות מבצבצת לעין- במלחמה מסוימת, אינדיבידואל מסוים ובעולם כתוב מסוים; מן הוויכוח הקודם, זה היה מסתיים רק אם כל יחידים יהפכו לגל - להארה האמורה של אדם אחד אין שום השפעה על העולם כולו ( הגל הוא הגל בגלל ההיסטוריה); תפיסה פנימית אינה מסיימת את קיומה האמיץ של ההיסטוריה (או?) ההכרה בפנומנולוגיה של הרוח אפשרית. 3. בחינת המבנה וההתפתחות של התורות התיאולוגיות שהוגדרו במהלך ההיסטוריה.
כל תיאולוגיה היא בהכרח אנתרופולוגיה - מושא המחשבה הדתית הוא האדם - הרוח היא הפעולה המניעה (היצירתית / הטרנספורמטיבית) אשר ממוממשת על ידי האדם בעולם הנתון (ומחוצה לו). האדם הדתי אינו מודע לעובדה זו - חשיבה תיאולוגית: מבסס / משליך החוצה את מושג הרוח (Begriff) באמצעות הצגתו מחדש (Vorstellen). התוצאה היא או ישות או אחד אשר קיימים מחוץ לאדם ובלתי תלויים בפעולה שוללנית בעולם - דיבור על אלוהים מסתכם בדיבור על העצמי. פוייברך. תודעה עצמית מבדילה בין מחשבה פילוסופית (אנתרופולוגית) לבין דתית (תיאולוגית) - קיום משותף של מחשבה: התנגדות / היווצרות הדדית חדשה והגעה לשלם חדש - תיאולוגיה היא ההשתקפות (הלא מודעת) של העולם ההיסטורי / חברתי הנתון בו חי התיאולוג - חשיבה על התפתחות המחשבה התיאולוגית = התפתחות האידיאל כשם שהוא בא לידי ביטוי במציאות. עם הניצחון על הנצרות / האידיאולוגיה (עם נפוליאון), נעלם לו גם הקונפליקט בין האנתרופולוגיה והתיאולוגיה - הפילוסוף (הגל) חושף את האדם בפני עצמו (מימוש נפוליאון) ובכך חושף אותו הן בהיבט הספציפי והן בידע האוניברסאלי שלו - תורתו של הגל היא אבסולוט שמשלים את האבולוציה הפילוסופית והדתית / תאולוגית באמצעות הטוטאליות של האדם המושלם שמתממש בסוף ההיסטוריה (קיומו האמיתי של אדם כזה [אדם מרוצה לחלוטין]).

No tags for this post.
רשומה רגילה

השאר תגובה