הרקליטוס פרגמנט 114
כשאנחנו מדברים עם נפש אחרת בגוף זה/בעולם זה###, זה הולם (אותנו – זאת הכתיבה של הרקליטוס. כך גם טוען אריסטו, כתיבה החסרה את צרוף הלשון או מילת האיחוי conjunction בצורת כינויי הגוף)-להתעקש או למצוא כוח ממה שהוא מקובל – או משותף – לכל ( שוב חסר כינוי גוף. יכול להיות גם לדברים וגם לבני האדם), בדיוק כמו שהעיר נסמכת על החוק וזה הולם (אותה) (להיסמך על המקובל או המשותף- הרקליטוס לא נוהג לחזור על הקבלה כמו שמקפיד בניגוד) להיסמך על המקובל או המשותף (לכל), בהתעקשות רבה יותר. הסיבה לכך היא שכל חוקי האנוש מבוססים על ידי divine law. (הכוונה כאן ללוגוס במשמעות המיתית שלו. בשפה מיתית. פילוסופיה חובבת את המיתוס, אריסטו אומר איפשהו), במיוחד בפוליס- שהרי היא (העיר/פוליס) מחזיקה את היד העליונה, עצומה המידה שהיא תרצה, (כך שהיא) מספיקה לכל (החוקים) של בני האדם, ועוד יש בידה מספיק [כוח עודף] שנשאר בחוץ.
כשאנחנו מדברים עם שכל/נפש (ככל הנראה היה זה סוקרטס של אפלטון- פיידון אשר דיבר על הנפש והשתמש במילה זאת. הוא לא היה הראשון אבל שהשתמש במילה פילוסוף או פילוסופיה והבחין בין אלה עם היסוד הפילוסופי הלח, בעל האש הפנימית לבין היסוד היבש של הנפש, הסגור לפילוסופיה. זה היה הרקליטוס. אז אם מדברים כאן, הרי שמדברים כאן מתוך ו/או על אחד משני סוגי הדיסקורסים- לפילוסופים או לא לפילוסופים.
הבעיה עם הלא פילוסופים היא: הרקליטוס פרגמנט 34[הם] לא מבינים, למרות שהם שומעים, הם כמו חירשים״; אז אולי ממילא הדיבור לזה שרואה עוד לפני הדיבור או שמא זה שהרמז יעזור לו? לגבי השכל או נפש- שכל זה וודאי שלו. זה mind. mind יהיה גם מן הטעות אם אנחנו מתכוונים אנחנו לתודעה. תודעה או ביטול הנפש מתחיל בדקארט הגאון. הוא כותב איגרת על נצחיות הנפש לחברים מהכנסיה ובעצם הופך את הנפש לתודעה מיד אחר כך. אנחנו מדברים על הפרדת גוף ונפש לפני, כאילו הדיסקורס המודרני הוא אותו דבר כקודמו וכך אגב עושים עוול לשפינוזה או ניטשה הכותבים באותה עת או לאחר שעת זו הושתתה כדבר של מה בכך.
להתחיל מהגוף כנפש זה להתחיל מהנפש בגוף הזה. זאת כל התחלה יוונית אגב. בכל מקרה, המדובר ב-mind מכאן ומכאן ב-mind כנפש, שוב לא נשמה והקונטקסט היהודי שלה שבא ממסורת אחרת ומוביל למסורת שבאה מירושלים, התגלות ולא של אתונה, לוגוס- אז מתחילים שוב. לסוף. שהרי זאת המשמעות האמיתית של הפרגמנט:
כשאנחנו מדברים עם נפש אחרת בגוף זה/בעולם זה, זה הולם אותנו להתעקש או למצוא כוח ממה שהוא מקובל – או משותף – לכל, בדיוק כמו שהעיר נסמכת על החוק וזה הולם אותה להיסמך על המקובל ]או המשותף לכל] בהתעקשות רבה יותר. הסיבה לכך היא שכל חוקי האנוש מבוססים על ידי חוק האל. שהרי העיר/פוליס מחזיקה את היד העליונה, עצומה תהא המידה שהיא תרצה, כך שהיא שהיא מספיקה לכל החוקים של בני האדם, ועוד יש בידה מספיק כוח עודף.
החשוב בפרשנות כאן לא נאמר וזה זה; הפרגמנט הזה עובד על המשפט הספוקלטיבי של הגל. המשפט השני מסביר לך את הנשוא. הנושא במשפט השלישי משתנה כי הוא כולל בתוכו את הנשוא. ההתמודדות של המשפט השלישי עם הסיטואציה החדשה של המשמעות בין לבין, היא-היא המשמעות המאפשרת את המשפט הראשון והשני יחדיו, אגב חזרה אל המקור וזה שבא מן האל כחוק טבע, המשותף לבני האדם.
צריך לציין כי כמו הרקליטוס, זה גם אפלטון וגם הסטואה לאחר מכן. העניין של העיר/פוליס והיחס ללוגוס כמו גם השפה המיתית. זאת גם הסטואה הנכנסת לפני הנצרות ומקדמת את פניה בברכה מבלי משים. בכל מקרה, הרקליטוס. בני האדם. מדבר על הצילויזיציה היוונית. דוברי היוונית. בדרך לעיר פוליס או כחלק מהעיר פוליס המתרקמת לה לכדי הפוליס.
דקדוק בא אחרי דיבור. דקדוק זה כיוונים, לוקאליות, סדר פלוס מינוס בתוך מפה, זה לזה, זה שייך לזה. לשם כך,הג׳סטות של שניים מול הלוק כמילה מהותית לדיבור, כמו שתחילת הדיבור על הפילוסופי הוא על הניגוד אל מול ההקבלה, ובעיקר אגב הבעייתיות של הדמיון מחדש של המיתוס דרך העולם שמתחיל בג׳סטה.
לשם כך, יש אני ואתה בלי כינויי גוף, כשייך כבר בפעולה. פה סופר, לא נספר.יש דיבור חוזר על אותו דבר או דיבור המסתיים בשקט. שניהם הם על אי אפשרות הדיבור, הבעיה של הרבים והאחד נפתרת אגב כך שאתה מתחיל דווקא במילה כ-image, אחרת אתה נשרף. זאת, ההתחלה של ההפלגה השניה של סוקרטס מהפרה-.
עכשיו: לינגוויסטיקה זה טרנס היסטורי, כמו האנגלים אצל רוסו, מתארים מצב בורגני כמצב טבעי, כמו הכלכלנים האנגלים אגב מרקס, מתחילים מעצמם וחושבים שזאת כל ההיסטוריה, לכן מחשב זה שפה, כשהוא מתמטיקה, בעוד שפה היא על הסינטקס, המפתח את הדקדוק אחרת, אגב הצורך. טוב, אני רעב, בא לי פיצה, מזל המחשב, מתקשר.
אין אני. אלוהים! אין אני בלי הבעיה של ההוא. בלי הבעיה של אי הוויה, איך כותב על הריק? ויטגנשטיין לא יכול להסביר לך מה זה מפה. האחרים, לא יכולים לשרטט אותה. הם יגידו כי כך הייתה, אז למה? אני רעב.
עכשיו, הפליאה. פשש. איך יצא? האדם כמחשב?
לינגוויסטיקה? ויטגנשטין פחד מהאני, אבל הוא היה אני לפחד ממנו. רוצה לספר איך לספור או איך סופרים, קבוצות קבוצות, ולהיעלם. הוא עושה פילוסופיה כאמצעי לזה, זהו זה, אחרת: על חומסקי, הנקודה השלישית.
השאר תגובה