Chocolate ice cream and spring flowers
הגל, פילוסופיה, קוז׳יב

״הפוזיטיביזם של האתאיזם מצוי בחופש כשלילת הנצחיות(הגל מול דקארט כמשל)

מוות ואלמוות

ההכרה באלמוות הנפש קשורה באופן בלתי נפרד לתיאיזם ולהיפך. מצד שני, עבור התיאיזם וכך ההכרה באלמוות של הנפש, חשוב שהאדם יחולק לשני רגעים: האחד (הגוף) נהרס במוות, השני (הנפש) עובר ל”עולם האחר “.

ושוב, אין צורך להחשיב את הרגעים האלה כדתיים באמת. אנו יכולים לומר שכל אדם מת לחלוטין, אך גם נשאר לאחר מותו; אבל אז עלינו להבחין בין האדם כבן מוות (הגוף) לבין האדם כאלמוות (הנפש). אלוהים ניתן “תמיד” לבני האדם כאלמותיים, ואלוהים ניתן רק להם כאלמותיים. במובן זה אני אומר גם שרעיון האל בעצם כולל את הרעיון של אלמוות הנפש. לפיכך, חשוב שהמוות יהיה באמת מוות ולא הפיכה בתוך החיים; הנפש לאחר המוות חייבת להיות מחוץ לעולם; לפיכך, העיקר הוא המעבר מהוויה לאי .בהקשר זה משפט צדק אפשרי רק אם יש חזרה עד היטהרות באמצעות העולם – או שאין שום הגיון בצדק אלא באהבה בעולם הבא, כאלוהות ניתנת, ללא קשר לעולם הזה וזאת עוד לפני שאנו מדברים על ההגיון מאחורי החטא הקדמון כאי הגיון -הדיבור על אוגוסטינוס.

באותה מידה, אפשרות האתאיזם איננה רק כא-תאיזם אלא כאפשרות שלא יודעת דת אך ורק אם היא מכירה בסופיות המוות בעולם הזה. כעיקרון, האתאיסט לא חייב לדעת על התאיזם. הפוזיטיביזם של האתאיזם מצוי בחופש כשלילת הנצחיות ( מול כמשל).

הערות לחלק זה:

-נצחיות הנפש או נצחיות בכלל היא כבר השלישי מעבר לחיים ומוות. זה חייב להיות אל מוות. אלמותיות זה לא אישי וכבר משחק של צעד או שניים ממוות.-החופש מנצחיות זה לא חופש מהאפשרות לנצחי. זה החופש מאלוהים כיסוד עודף ולא מודע בתודעה שלנו או בעולם שעליו אין לנו שליטה. אבל אין זה אומר שזה לא אלוהים באופן מיתי. מהלך של מושג שמגשים את עצמו בהיסטוריה כמו חירות. ואז החופש מהנצחיות זה גם אפשרות לנצחי כאן. להשתתתפות בו.-זה כן יהודי ונוצרי ובסוף אתאיסטי. אבל הראשון לא הוא ראשון בזמן ולא בחשיבות כמו שאריסטו היה אומר. אצלו אין שאלה מה קודם. התרנגול לפני הביצה.

התיאיזם של מול האתאיזם של הגל, ומילה אחת על היידגר: זה מאוד לא סביר שהגל התחיל מתוך תחושת סופיות:

אלה שהתחילו לחשוב ממקום זה תמיד נטו לעזוב את המקום במהרה נוטים להשליך את זה מהם באמצעות המרה דתית, קונברסיה, המעניקה להם אמונה בדת. חיי נצח. מתחיל – למעשה – מרעיון החופש וההיסטוריות של האדם, ומגיע משם – למרבה הכאב – להכיר ברעיון סופיותו של האדם, כמו מצב אונטולוגי הכרחי למציאות הקיומית, של האדם החופשי וההיסטורי.

מאוחר יותר, הוא מבין שעצם התודעה העצמית (והדיסקורס) הוא בלתי אפשרי ללא סופיות ההוויה שמתגלה בפני עצמה, דרך השיח. השיח של האני כשיח הקוהרנטי והקומפרהנסיבי של תודעה עצמית-סופוס. בעצם כל הוא המהלך להגיד כי ה-substance הוא אני. מול דקארט, יגיד:I am conscious of the (being who is as) me (cogito-sum) and the cogito-sum is human freedom which necessitates fintude: Cogito-sum~~~ergo sum finitus. בוא נראה איך זה מעמיד את האתאיזם שלו מול התאיזם שממנו בא. כן, כך, נבין איך התחושה הפנימית או הבחירה כאמונה, הופכת לפילוסופיה של החיים. הבחירה כאן מוגבלת, לפחות במובן זה שאני חייב להישאר פילוסוף אחרי הבחירה, שבה צריך להאמין. או בוא נראה איך הדברים מתחברים כאן.

באתאיזם, האגו אוטונומי, אך אגו זה הוא בהכרח סופי ומודע לסופיותו (בר-תמותה). בתיאיזם, אנו מצמצמים את הקוגיטו (האגו) לקוגיטאט (id) (ובעצם – לקוגיטור); כלומר, אני יכול להיות רק אני ולחשוב על עצמי כעל עצמי אך ורק אם אני משתתף בהוויה ובמחשבה של אני שאינו אני; האגו אינו מה שהוא – אגו קוגיטנס – עצמו, לעצמו, כשלעצמו, אלא על ידי האני (או החברה) שאינו שלי. האני שהוא לא אני הוא ההוויה של האני. זה המצב שהוא מעבר לקומדיה והטרגדיה. 

אני לא חופשי בביתי. נאורות, השכלה, די לשטויות.זאת ההבחנה: על פי הגדרה אני הוא – האינסופי, האגו, בתיאיזם, משתתף באינסוף ואפשר להעלותו על הדעת ככזה (בן אלמוות), אך אגו זה אינו אוטונומי. יש בו משהו שחושב בו או הוא משתתף בעולם שלא משתתף עולם ההיסטורי שלו. זה לפחות מה שיגיד הגל: לכן נראה שהכל מסתכם בבחירה בין האוטונומיה לאי האוטונומיה של האגו. וכך נראה שהגל לא טעה כל כך בהצבת הבעיה בצורה כזאת: אין אלוהים (ואלמוותיות) ללא חופש, או חופש ללא אלוהים ( ללא אלמוות). אגב אין אלמותיות לאני. כי המוות הוא אחרי אני-עולם.

בכך הגל מצדיק את עצמו בשתי דרכים. מצד אחד הוא טוען כי האבולוציה האימננטית של התיאיזם (יהודית-נוצרית) מובילה (בקלווין) לשלילה רדיקלית של חופש, של אוטונומיית האגו. קאנט, עם כל הפרוטסטנטיות שלו, מפריד את עצמו מהעולם שם, לחופש כאן, אבל אלוהים חייב להיות כעודף הכרחי לזה שאינו מתערב כאן. הגל יילך דרכו, אבל נמשיך.

מצד שני, הוא מאמין שהוא הראה -1 ° שהסאם קוגיטו של האגו איננו פשוט קיים. הוא יכול להיוולד רק מתשוקה ובתוכה, רק מתוך הרצון הנגטיבי, השוללני, שהוא כבר פעולה הרסנית/מהפכנית לקיים, כלומר שלילה של ה-is או חופש; 2 ° כי השליליות הזו היא סופיות, הלידה היא זמן או בזמן; 3 ° כי האישור של הפעולה החופשית הזאת הוא כבר שלילה של קיומו של אינסופי טרנסצדנטלי, ביחס, כלומר, מחוץ לאני השולל.

אצל הגל, האגו-קוגיטו-סאם כבר חופשי; הבחירה – בסופו של דבר – היא בין אתאיזם לתיאיזם, וזאת שוות ערך לבחירה בין תודעת החירות (וחופש התודעה) לבין תודעת העבדות (ועבדות התודעה); ואנחנו יכולים לראות שבחירה זו היא – בסופו של דבר – החלטה בעד או נגד המוות של האדם.

לגבי הבחירה.

הפילוסופיה עוסקת בקונקרטי. החופש לא חופשי. זה אני שחופשי. זאת הפילוסופיה כפנומנולוגיה. הדיאלקטיקה, התנועה השוללנית, היא ההרפתקאה של האני. המשפט הספוקלטיבי עצמו הוא דיאלקטיקה. מבנה המשפט הוא הטרנסצדנטליות בתוך ה-cogito est, ההטרונומי אצל קאנט, עוד יותר כך, שעה שהאונטולוגיה של האדון והעבד, מאבק ועבודה, הם בתוך ה-cogito est כמעבר להיסטוריה, לשאלה של האני בזמן, להבדיל מהאני כ-res cogitans(a thing that thinks).

זרקנו אגסים על המחשבה העבדותית המסבירה מדע, כשמדע עושה היסטוריה- עכשיו הכל פופ. בכל מקרה, יש בחירה, ואולי הבחירה היא מה שאתה כמו שפיכטה יגיד, אבל זה רק כשאתה בן זונה, ורחוק מהחופש של הפילוסופיה – לכן זה על המוות כתודעה עצובה אלא אם כן מלחמה- ישראל היום של היידגר. העיתון מעניין. בין היתר, אתה חייב להסביר את עצמך, אתה מתאר את הציור כשמצייר. 

האקסיטנציאליסטים שכחו זאת, בעיה עבור אתאיזם כבר כבחירה, אך שולל את הפעולה החופשית, ההיסטורית.

אך, טיול בהגל, לכן על דקארט: הבחירה לא יכולה להיות כך סתם. אני לא רק בוחר חופש, אני מראה כי לא יכול היה אלא להיות הוא בהוכחה שלו לאלוהים. כל ההנחה כאן היא שהוא לא יכול לחשוב על אלוהים כי הוא לא יכול לחשוב על האינסופי. יש גבול לסופיות שלו. אבל הגבול הזה בדיוק מצביע על האינסופי.

כמו הקטגוריות של קאנט, הוא שוכח כי זה כבר האני. בכל מקרה, הסתירה כאן, זאת שזוכה למכפלת בג׳ינס ואז להכפלות אינספור, היא האי הידיעה בבחירת אי החופש. מבחינה לוגית, הוא טוען, כי לא יכולה להיות מחשבה אינסופית, אבל הוא, דקארט, חושב על אלוהים. האלוהים כאינסופי, זאת ההוכחה הלוגית שלו, זה הסוף, הגבול של מחשבתו.

באופן פילוסופי יותר וכעזר כנגדו: אני בעצם לא יכול לחשוב על האינסוף. אי ההוייה של הלא היא האחר ללא. היא לא ללא. לא? שם הפסיק. אפשר לחשוב על מספר אינסופי כמו שאפשר לחשוב על חלל אינסופי. האינסופי הזה לא יכול לחשוב. אי אפשר לחשוב על אלוהים לא חושב. מי חושב כאן?

לכן, לא ברור כלל שאני צריך לקבל את דעתו של כאולטימט לטיעון הדת כדת האדם, דת פרטית, שכנוע עצמי. דבר שחייב, כי יש אני מכריז ויש מדע מכריז לא על המיתוס הדתי, ואני-עולם, זה אני בעולם הזה מדבר כך.

הערות לחלק זה.

– אנשי הלוגיקה יגידו כי משולש לא להיהפך לעיגול. הם צריכים לעבוד בלוגיסטיקה, מובינג בעיקר. הוויכוח הוא האם אתה יכול לעשות טרנסצדנציה בהיסטוריה, לשנות את עצמך דרך התנועה ההיסטורית.

-השאלה, אם בכלל, היא האם הייתי צריך לדעת את הטוב אידאלוגית לפני הפעולה המהפכנית או האם אני פועל מתוך אי השלמות לשלמות. מול הגל. רסלינג.


-הנה הגל צרפתי. דקארט. הזכרנו אפילו את הנאצי ההוא.עכשיו, זאת לא אותנטיות. זה על החופש. אותנטיות זה דיבור על חופש. זה לא על האני הנהיה לחופשי.


-נ.ב.,או בחזרה לחלק הקודם. אם אני מקבל את המוות, אני לא צריך את אלוהים לאתאיזם, פוסט פקטום, פוסט מרטום. יש עצמאות לטיעון האתאיסטי. זה מאד חשוב כי אם היה רק בזמן לא יכול היה להיות סוף הזמן, מוות להיסטוריה כקדם היסטוריה – החבר מרקס.

Stay in Touch

I am text block. Click edit button to change this text. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit. 

No tags for this post.
רשומה רגילה

מחשבה אחת על “״הפוזיטיביזם של האתאיזם מצוי בחופש כשלילת הנצחיות(הגל מול דקארט כמשל)

  1. פינגבק: אתאיזם-תאיזם: האמונה באל? ההבדל האונטולוגי; מוות אל מול אלמוות. - מחברות פילוסופיות

השאר תגובה